ביי ביי צ'אבס

שנתיים בילדותי העברתי בוונצואלה, מולדתו של אבא שלי, ואם יש מילה שמתארת את המדינה והמערכת הפוליטית שבה, זה ״שכונה״. זכורה לי במיוחד מערכת הבחירות לנשיאות של 1988, בין קרלוס אנדרס פרס (״אל גוצ׳ו״) ואדוארדו פרננדס (״אל טיגרה״). כן, ונצואלה היא כל כך שכונה שלמועמדים לנשיאות שלה יש כינויים של דמויות משנה ב״נרקוס״. קרלוס אנדרס היה המועמד המוביל, נשיא לשעבר שהיה ידוע שגנב הרבה כסף (דובר על 80 מיליון דולר), אבל הוא נהנה מהעובדה שבקדנציה שלו מחירי הנפט היו בשמיים והבוליבאר היה חזק.

וחוץ מזה, אמרו לעצמם אנשים, הוא כבר גנב מספיק, שהוא בטח לא יצטרף לגנוב עוד. כמעט מיותר לציין שהוא נבחר עם כמעט 53% מהקולות, והודח כמה שנים מאוחר יותר בגלל מעילה של מיליונים. ההיגיון של הפוליטיקה של אמריקה הלטינית דומה הרבה יותר להגיון של מאה שנים של בדידות מאשר לשיטה שמבוססת אידואלוגית על איזשהו איזם. נגיד סוציאליזם.

אבא שלי, שעבד בוונצואלה רוב חייו במיזמים חקלאיים, ניסה מספר פעמים להציע יוזמות לממשל. ונצואלה, מלבד היותה מעצמת נפט, היא גם מדינה עשירה בכל משאב אפשרי, כולל מים וקרקע חקלאית, אבל עם עוני ורעב בלתי סביר. אבא שלי ניסה לעניין את הממשלה בפרויקטים ממשלתיים שבמסגרתם מעניקים לקבוצת משפחות קרקע והדרכה ובונים עבורם סוג של קהילה שמזכירה קיבוץ. זה נפל פעם אחר פעם, לא כי הרעיון לא היה סוציאליסטי מספיק, אלא כי הם לא הצליחו לשכנע את הפקידים שיהיה להם מאיפה להרוויח מזה את הנשך שלהם.

הוגו צ'אווס (צילום: Getty images)

הרבה שמחה לאיד ראיתי בימים האחרונים מצד ימנים שחוגגים את הנפילה של מאדורו בתור ״עוד קריסה של הסוציאליזם״, מתעלמים מכך ש״וולונטאד פופולאר״, מפלגתם של חואן גואידו ולאופולדו לופס, נחשבת גם היא סוציאליסטית. למרות הז׳רגון העממי, הממשל של צ׳אבס (ומאדורו אחריו) סבל מהסימפטומים של משטרים טוטאליטריים אחרים, מימין ומשמאל – פופוליזם, שחיתות, האדרת המנהיג, חיסול והשתקת האופוזיציה, התקשורת ונטרול של מערכת אכיפת החוק.

אבא שלי לא זכה לראות את הנפילה הזאת, שהוא חיכה לה שנים ארוכות כל כך, אבל משהו בו כנראה נשאר בי, מנפנף עכשיו בדגל צהוב, אדום וכחול, וצועק במלוא הגרון ״ויוה ונסואלה״.