אולי יצא לכם להיתקל במהלך השבוע באינטרנט בפוסטר לסרט קולנוע חדש עם שם מפוצץ במיוחד – "הסרט המופרע בכל הזמנים". לצד השם הזה – ואיור אייטיזי משעשע – תוכלו למצוא ציטוטים מביקורות בחו"ל כגון "איך משהו מזה חוקי?" ו-"תעוזה שומטת לסתות", וגם קרדיט תמוהה לשחקנים מאט ג'ונסון וג'יי מק'קרול בתפקיד… מאט ג'ונסון וג'יי מק'קרול. מה קורה כאן בעצם? מה זה הסרט הזה? מי האנשים האלה? ואיך נבחר לו השם העברי המוזר הזה? כדי לענות על כל השאלות הללו, נצטרך לחזור אחורה כמעט עשרים שנה לסדרת אינטרנט קנדית איזוטרית בשם "נירוונה הלהקה התכנית". זה סיפור על חברות, מוזיקה, ורפרנסים קנדיים ספציפיים במיוחד. בואו איתנו למסע בזמן.
>>לספייס הזה יש בולז: "שגעון בחלל" לימדה אותנו מה זה פארודיה

סיפורינו מתחיל ב-2007 בטורונטו, אז שני חברים בשם מאט וג'יי התחילו סדרת רשת בשם "נירוונה הלהקה התכנית". הקונספט של התכנית היה די פשוט: מאט וג'יי מגלמים את עצמם כחברים בלהקה בשם "נירוונה הלהקה". הם לא מודאגים יותר מדי מכל העניין הזה של חזרות, כתיבת שירים או הקלטות, אלא רק בהשגת הופעה במועדון "הריבולי" שבטורונטו. הפרקים כוללים בדרך כלל איזו מזימה מסובכת להשיג את ההופעה, הרבה סצינות מאולתרות והרבה אינטרקציות עם אנשים שלא יודעים שהם חלק מסדרת רשת.

הפורמט הבסיסי הזה עובד מאוחר יותר לתכנית טלוויזיה בערוץ VICELAND הקנדי, אך כיום שתי הגרסאות של התכנית לא זמינות לצפייה ביוטיוב או אתרי אינטרנט אחרים באופן רשמי – מה שיצר שוק שחור של מעריצי "נירוונה הלהקה", מעבירים קבצים של התכנית, משל היו קלטות בוטלג. שזה די פאנק רוק, כשחושבים על זה.שתי הגרסאות של הסדרה זכו לאהדה בקרב יודעי דבר, אך לא הפכו לתופעה של ממש. רק שבינתיים, מאט ג'ונסון החל לפתח קריירה קולנועית.

לאחר סרטו הראשון, המוקומנטרי "The Dirties", ג'ונסון ביים את "Operation Avalance" – סיפור בדיוני על זיוף הנחיתה על הירח שזכה למעמד קאלט מסוים. ב-2023 ג'ונסון כתב, ביים וכיכב ב"בלאקברי", סרט ביוגרפי על עלייתו ונפילתו של הטלפון הנייד שהיה לאבא שלכם בתחילת המילניום. למרות הנושא האיזוטרי, "בלאקברי" הוא סרט מעניין, מצחיק ומותח עם הופעות מצוינות של ג'ונסון, ג'יי ברושל וגלן הוורטון ("פילדלפיה זורחת"), והצלחת הסרט העניקה לג'ונסון את היכולת ליצור את פרויקט החלומות האמיתי שלו – עיבוד קולנועי ל"נירוונה הלהקה התכנית".

מה שמחזיר אותנו שוב לשאלה: מה זה לעזאזל הסרט הזה? ובכן, הוא עדיין לא יצא בארץ (נכון לעכשיו התאריך המכוון הוא ה-30.4, אבל בישראל אי אפשר לדעת בוודאות), אז אנחנו לא לגמרי ידעים ולא לגמרי רוצה לספיילר. לפי הטריילר ותקציר העלילה, הסרט ממשיך את עלילת הסדרה, כאשר מאט וג'יי עדיין מנסים להשיג את ההופעה ב"ריבולי" – הפעם בעלילה שכוללת פרודיה על "בחזרה לעתיד", כולל מסע בזמן שמחזיר אותם לשנה הרחוקה של 2008, עידן הגות'ים והקרינג'. לפי הביקורות והבאז באינטרנט, מדובר בהחלט בסרט "מופרע" (אולי לא "המופרע בכל הזמנים", אבל עדיין), קומדיה מטורפת שמשלבת פעלולים מרשימים, סצנות מצלמה נסתרת עם שחקנים-לא-מודעים, רפרנסים נוסטלגיים, בדיחות פרטיות והרבה הרבה חברות.

מוטיב חוזר בשיח האינטרנטי על הסרט הוא החברות בין מאט וג'יי, המכונה לרוב "בירד" על ידי מאט. יש משהו נוסטלגי בסרט על סתם שני "באדיז", וזה לא פלא שהם זכו להשוואות לצמדים איקוניים כמו ויין וגארת' מ"עולמו של ויין" או הארי ולויד מ"טיפשים בלי הפסקה". מה שמחזיר אותנו לשאלה האחרת – מה הקטע עם השם העברי הזה? קצת קשה שלא להזדהות עם המפיקים המסכנים שהיו צריכים לנסות למכור את הפרויקט המגוחך הזה, בעל שם שהוא בעצם בדיחה, ולנסות לשווק אותו לקהל רחב שאין להם שום ידע על הסדרה. אז נכון, זה אולי לא הסרט המופרע בכל הזמנים, אבל "סרט מצחיק כזה עם שני קנדים שאתם לא מכירים, אבל קצת מזכירים דמויות שהכרתם, ועושים דברים ממש מטורפים" היה שם פחות טוב.

אז מה העתיד צופן לשני הקנדים המוזרים האלה? הפרויקט הבא של ג'ונסון כבמאי נשמע רציני הרבה יותר: סרט ביוגרפי של על חייו של השף אנת'וני בורדיין בגילומו של כוכב "נשארים לחג" דומיניק ססה. מק'קרול, מוזיקאי מוכשר במציאות, שימש כמלחין לסרטיו השונים של ג'ונסון ומספר סרטים אחרים. אני בעיקר מקווה שהם נהנים מהתקופה הזאת שלהם כנערי IT של האינטרנט – שני בחורים מוזרים שעברו מסדרת רשת בכלום-תקציב, לסרט קולנוע עם הפצה בינלאומית, וכמות אדירה של סרטוני מחווה בטיק-טוק ממעריצים ומעריצות. יו גו גאיז! ותראו איזה יופי, לא אמרנו מילה אחת על קורט קוביין. אה, רגע… שיט.

• המסך
• קומדיה
• קולנוע
• יוטיוב

בטלוויזיה הישראלית, כידוע, קשה לעשות כיף. כשעושים טלוויזיה שהמטרה הטהורה שלה היא פאן – זה בדרך כלל נגמר באחת משני דרכים; או שהמבקרים קוטלים, או שהצופים מוקרנג'ים. אין כמעט באמצע. כך זה היה עם השעשועונים ותכניות האירוח של פעם, כך זה עם הריאליטי והדוקו-ריאליטי של היום – וכך זה היה תמיד עם קומדיות. כל הז'אנרים הללו תמיד נראו נחותים לעומת הדרמות – האורים והתומים של היצירה בטלוויזיה.

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

אולי בגלל זה כל הכיף עבר אט אט למקום הרבה פחות ממושטר: האינטרנט. לא מעט כוחות גדולים בעולם הקומדיה של השנים האחרונות הגיעו משם – אודי כגן היה הדוגמא המובהקת ב"משיח", אבל גם שמות כמו תום יער, רועי כפרי או ניב מג'ר קודם כל שמו את הקומדיה שלהם על הרשת כבר לפני יותר מעשור – ואחר כך עלו על הגל שהביא אותם לטלוויזיה.עוד צמד כזה שלפחות חצי ממנו מאוד הצליח מקבל עכשיו תשומת לב מהתאגיד בסדרת רשת חדשה. מדובר בגיה באר-גורביץ' ויוגב יפת. היא מוכרת לכם כמובן מ"ארץ נהדרת" (בלי שהרגשנו היא כבר שש עונות בתכנית), אבל את הדרך היא התחילה ביוטיוב.

בעמוד מצליח למדי בשם "גיה ויוגב" (כמעט 50 אלף מנויים), שיתפו פעולה באר-גורביץ' ויפת בסרטוני קומדיה קצרים ("בנהאל" הכי הצליח, אבל יש עוד ים קומדיה שהם עשו יחד), ופתחו את השער דרכו באר-גורביץ' פרצה קדימה. יפת, מנגד, נשאר מאחורי הקלעים – למשל, כשביים את "בלאדי מורי" הנהדרת.אבל עכשיו, באר-גורביץ' ויפת חוזרים לשתף פעולה בסדרה קצרה, קומפקטית ומגניבה רצח. קוראים לה "אואזיס במדבר", והיא קצרה מאוד – חמישה פרקים בלבד, שמונה דקות כל פרק. תוכן שמותאם בדיוק למדיום שבו הוא חי – הפלטפורמות הדיגיטליות של כאן 11.

למרות הזמן הקצר שעומד לרשותם, זאת יצירה שמצליחה להיות פרש ובאמת להצחיק. הםלא לבד כאן: יפת ובאר-גורביץ' מחוזקים בלא מעט שחקנים שמצטרפים, כולל כמה שמות מפתיעים (מאיה ורטהיימר קופצת לביקור, גילת פאקינג אנקורי מבליחה ואפילו שחף רז – אקס "האח הגדול" והזוגיות עם טליה עובדיה – עושה יופי של תפקיד). אבל זה בעיקר מפגן עוצמה קומי של שניהם, וגם מפגן מרהיב של כימיה (בכל זאת, הם גם בני זוג), שמצליח לייצר להם משהו מגניב ויפה ביחד.

הבשורה הגדולה ביותר של "אואזיס במדבר" היא הנונסנס – משהו שכבר חששנו שחלף מהעולם, אבל איכשהו חזר ודווקא לשידור הציבורי. יחד עם "יקומות" של רועי כפרי, שגם היא חוגגת את חוסר המשמעות והקומדיה הטהורה (האידיוטית ועם זאת נשגבת), גם הסדרה הקצרה שלפניכם לפעמים דבילית אבל בעיקר מצליחה לגרום לך לחייך עד העומק. לא חשבנו שאפשר ליהנות ככה מיצירה עד שהיא באה ודפקה לנו בדלת.בדרך, היא גם מצליחה להשחיל סאבטקסט. לא בקטע עמוק, כי אין שום דבר עמוק שם, אבל כן בקטע שמצליח ללטף כאב במילים, לומר משהו על חברות, על מערכות יחסים, דרך העטיפה של ההומור הקליל ודרך הכישרון העצום של יוצרי הסדרה. בסוף הפרק אתה צוחק, אבל לאורכו אתה גם מצליח לחשוב על כמה דברים. זה הופך את הפאנץ' לחזק יותר.

"אואזיס במדבר" היא הברקה – אבל אולי גם הבטחה. כי מה שקולטים בסדרה הזו, יותר מכל, זה כמה באר-גורביץ' ויפת יכולים לעשות יותר. העוצמה הדחוסה בשמונה הדקות של פרק ב"אואזיס" – יכולה הייתה גם להתפרש ל-24 דקות, במה שלא רק שלא יפגע – אלא אולי גם יעשיר ויאפשר לפתוח אותה לעוד מקומות. יכול להיות שזה השלב הבא של הזוג הזה ובכל מקרה, יהיה מעניין לראות אותם גם הלאה, בין אם ב"ארץ נהדרת", או בארץ אחרת.

• ביקורת טלוויזיה
• סדרת רשת
• כאן 11
• יוטיוב

התקופה הזאת כבדה. כבדה מאוד אפילו. השילוב בין המלחמה בעזה שנמשכת כבר שנה וחצי פלוס שבועיים של מלחמה באיראן, מייצרים תחושה מאוד קשה נפשית גם למי שלא מעורב בכך ישירות. אצל כולנו מתקיים הצורך במילה המאוסה "אסקפיזם", צורך לברוח מהמציאות ולו לכמה דקות ולמצוא משהו מנחם. רגע לפני הפסקת האש מצאתי אותו. קוראים לזה "אושר צרוף",חצי שעה של בריחה שמצליחה להקליל את הרוח ולהצחיק באמת.

>> הלהיט החדש של נטפליקס הוא טלנובלה. זה לא בהכרח דבר רעֿ
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ומלא סרטים שהחזיקו אותנו ערות השבוע

לידתה של "אושר צרוף" בשני אנשים – אור בוטבול ועמרי הכהן– שהפכו לאחרונה לכוכבי רשת לא קטנים. בוטבול פרץ לתודעה עם סדרת סרטוני "ביקורת פרסומות", שבה במסגרת תפקידו כקופירייטר מצא את כל מה שנלעג ומזויף בפרסומות והצליח לעלות ליגה. בהמשך הוא גם ביצע כמה שיתופי פעולה ברשת עם כאן דיגיטל – גם סביב מלחמת שבעה באוקטובר.ואז הוא התאחד עם הכהן לשורה של תכנים מעולים שצפו ברשת במסגרתערוץ תוכן חדש העונה לשם "דונקי". בין היתר, נמצאים שם השעשועון המוצלח "חרטטוני", הפודקאסט "מתחת לכל ביקורת" (שבה הם מריצים דאחקות על ביקורות בגוגל), התכנית המשותפת "מגזין הבוקר בערב" ועוד ועוד. ואז, כל זה עלה מדרגה עם "אושר צרוף".

ומהי "אושר צרוף"? זוהי תכנית שבועית שבמסגרתה בוטבול והכהן צופים בטלנובלת הקאלט "לגעת באושר", ששודרה בערוץ "ויוה" בתחילת המילניום, וזורקים את ההערות שלהם על הפרק. לכאורה פורמט פשוט ואף מוכר, אבל הוא הפך לדבר הכי מצחיק שקיים היום באינטרנט, ובעיקר למשהו שמצליח לגעת בלב הקולקטיבי ולמצוא משהו שמצחיק את כולנו.

מה הסוד? בעיניי, ההצלחה של בוטבול והכהן היא האבחון של הפייק – איך בתוך עטיפת הצלופן של טלנובלה (שהיתה מאוד נצפית באותה העת), קיבלנו מוצר מאוד לא אפוי, מאוד לא מקצועי, שקצת נשכח בשמה של הנוסטלגיה הארורה שמסמאת את עינינו."אושר צרוף" מצליחה בגלל שהיא לא נוסטלגית – כי היא מתייחסת לדבר כמו שהוא ואפילו מוצאת את היופי בתוך החפיפניקיות של ההפקה. גם מי שלא ראה את "לגעת באושר" בזמן אמת אבל חי בתקופה, בהחלט יוכל להזדהות איתה – היו הרבה מאוד הפקות בסגנון הזה שרצו על המסך וראינו (גם אם לא הודינו בכך בקול רם) בשקיקה. היום הן נראות קצת אחרת. רוצים להשתכנע שאני צודק? תנסו לראות היום פרקים ישנים של "רמת אביב גימל".
על לא דבר.

בדרך, "אושר צרוף" גם חוזרת לגל הטלוויזיוני הזה שהיה מאוד נפוץ בשנים הראשונות של המילניום, נחשול הטלנובלות (או "דרמות יומיות", למי שהביטוי המקורי היה מלוכלך מדי עבורו) שהציף אותנו באותם ימים. "לגעת באושר" היתה הסנונית הראשונה שהובילה ל"מיכאלה", "משחק החיים", "טלנובלה בע"מ", "השיר שלנו", "אהבה מעבר לפינה" ואפילו "האלופה" הקאלטית. לא כולן היו אותו דבר, חלקן יותר מודעות לעצמן ופארודיות מהאחרות – ובכל זאת כולן הלכו על השטיק הקבוע של הז׳אנר. סדרות מתמשכות, עם סטים קבועים, עלילה מלודרמטית, שחקנים מפורסמים – ופתיח מוכר וקליט ("לגעעעעעת באושרררר").

מעבר לכישרון של בוטבול והכהן המאוד מצחיקים, מי שמוסיפים שמן למדורה המצחיקה הזאת הם חלק מהשחקנים בסדרה המקורית – עודד מנסטר, למשל, או שירה ארד – שחוזרים אליה ב"אושר צרוף" עם המון הומור עצמי (לא התקופה הכי זוהרת בחייהם, של שחקנים שאחר כך המשיכו לתיאטרון או לטלוויזיה בתפקידים יותר רציניים) והצליחו למצוא ביחד מה מצחיק בה. אין קול יותר מהומור עצמי.

לאחרונה דיברתי כאן לא מעט על הצורך למצוא אנושיות בתוך התקופה המטורפת הזאת. ו"אושר צרוף" היא דרך אחרת לראות את האנושיות הזאת – דרך הצד הדבילי שלה. היא לועגת לתסריטאים ולהפקה, אבל בדרך גם קצת אוהבת את השכונה הזאת ומוצאת דרך לפרגן לה בעקיפין. התחושה הכללית כשצופים בה היא שאין שם רוע או ציניות. פשוט אווירה כיפית והודאה גורפת בכך שכולנו היינו דבילים. מפגרים אבל אופטימיים.

ֿמאוד נפוץ עכשיו להתהדר בעטיפת "אסקפיזם". להגיד, בחצי התנצלות, שהמטרה של דברים שאינם קשורים ישירות למלחמה היא "לתת קצת בריחה מהחדשות". אבל אסקפיזם טוב הוא כזה שלא אומר את זה מפורשות – אלא פשוט עושה. "אושר צרוף" של בוטבול והכהן כמעט ולא נוגעת במציאות בחוץ. היא נותנת לכם את המפלט בלי לדבר עליו, בכישרון גדול ובדרך מאוד מאוד קומית. ובדרך לא דרך, בלי סיסמאות, היא מצליחה להיות נחמה גדולה בתקופה של מתח אדיר.

בוטבול והכהן, בתקופה שבה לא תמיד קל לצחוק, מצליחים לכתוב מחדש את הקומדיה באינטרנט. והם עושים את זה בכישרון גדול, בעיקר כבניה של תקופה אבסורדית שמצליחים למצוא מה היה דפוק בזה, להסתכל אחורה על משהו שהיה להיט ענק ולמצוא בו בקלות את הזיוף, את הפייק או סתם את ההתנהלות השכונתית – שהפכו סדרה מאוד רצינית ודרמטית למשהו שאפשר לצחוק עליו. מי יודע? אולי יום אחד מישהו יצליח לעשות את זה גם עם האבסורד שאנחנו חיים בתוכו היום.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יוטיוב
• פודקאסטים
• טלנובלה

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נוציא להורג את אחד מעובדי המערכת. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: יש חיים גם מחוץ למסך. פשוט לא כל כך טובים.

>> כל הדברים הבוערים: מצעד 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> ביג מיסטייק: 15 הטעויות הכי גדולות שהוליווד עשתה כשהלכה לעיבוד

1. האתרנאוט // The Eternaut // נטפליקס

ההפתעה הגדולה של השבוע, שהיא גם הסדרה הכי טובה שראינו השבוע, מגיעה אל שרתי נטפליקס כל הדרך מארגנטינה, עיבוד לרומן מד"ב משנות ה-50' שאיכשהו מצליח להיות רלוונטי לעולם כולו וספציפית לישראל 2025. מה שמתחיל כמו סרט אסונות אקולוגי מתפתח מהר מאוד למשהו אחר ואז שוב למשהו אחר, ובגלל ש"האתרנאוט" לא כבולה למוסכמות הוליוודיות היא פשוט לא מפסיקה להפתיע ולהדהים. "בלי שמות מפוצצים, בלי יקומים קולנועיים, עם המון כבוד ליוצר ענק וכתיבה מצוינת ואוניברסלית שאפשר להתחבר אליה בקלות", כתב לירון רודיק בביקורת שלו ומאוד צדק. מתי יימאס לכולנו מסדרות אפוקליפסה? כנראה כשהיא תגיע.

2. ארבע העונות // The Four Seasons // נטפליקס

אם ציפיתם לחגיגת פאנצ'ים של טינה פיי וסטיב קארל, אז "ארבע העונות" היא כנראה האכזבה הגדולה של 2025. אם לעומת זאת ראיתם את סרטו של אלן אלדה מ-1981 שעליו הסדרה החדשה מתבססת, כבר ידעתם שזאת הולכת להיות דרמה קומית רומנטית, מתוקה מרירה וכנה, על ארבעה זוגות חברים שמנסים להחזיק את הזוגיות ארוכת השנים שלהם. והרימייק הזה של טינה פיי נפלא בכנותו ומושחז בכתיבתו ומלטף את הלב ככה שאפילו מילניאלים יכולים להתחבר ולהרגיש שזה בעצם עליהם(כן, זה עליכם).

3. רסלינג ישראל // יוטיוב

אליפות הרסלינג של ישראל, הממלכה החדשה של מלך הקומדיה יונתן ברק, יצאה לדרך בתוכנית מרשימה ומופקת היטב שצולמה באולפן ענק לעיניי קהל גדול וצוהל על הטריבונות. יש דמויות מעניינות, יש כתיבה משעשעת, יש קרבות לא רעים בכלל ותחילתה של עלילה רוויית אינטריגות פנימיות. העונה הראשונה (שמונה פרקים שצולמו בשלושה ימים) היא סוג של פיילוט משוכלל לשידור, והיא כבר ממתק לא קטן.יש מה לשפר כמובן ויש לנו המלצות, אבל כל מי שגדל על הסופלקסים של ה-WWE לא יכול היה שלא להתלהב לפחות קצת.

4. קונאן אובריאן: פרס מארק טוויין // נטפליקס

מה אפשר עוד לומר על הגאון הקומי הג'ינג'י שלא נאמר? מתברר שלא מעט. פרס מארק טוויין מוענק מדי שנה לאמריקאי בעל קריירה קומית מפוארת, והשנה הגיע תורו של קונאן אובריאן. אבל עזבו את הפרס ותראו את המופע, שחוגג את האדם והקומיקאי בדרך היחידה שאפשר: עם אינספור בדיחות מטופשות, קטעים אייקונים, אתגרי אכילה, רוסט מתמשך, הטרלה סוטה במיוחד של שרה סילברמן, קטעני סטנדאפ לייב על הבמה של דיוויד לטרמן, סטיבן קולבר וטרייסי מורגן והמון המון המון צחוק מתגלגל כזה מהבטן. דמעות.

5.קומדיות קאלט מהניינטיז // דיסני+

פה ושם נופל עלינו ערב שבו באמת באמת באמת אין לנו מה לראות. התעדכנו בכל הסדרות שאנחנו עוקבים אחריהן, לא בא לנו על אף סדרה מהארכיון האינסופי, הפריים טיים דוחה את השועלים ואין מה לראות. בדיוק בשביל ערבים כאלה קיימות קומדיות קאלט רומנטיות מהניינטיז ומתחילת האלף, והשבוע הצטרפו לספרייה התופחת של דיסני+כמה וכמה מאבני היסוד של הז'אנר– החל מ"קלולס" ועד "10 דברים שאני שונאת אצלך" ו"נערות רעות". אז עכשיו יש מה לראות.

6.ילד רע // נטפליקס

בקטע הכי לא פייר, "ילד רע" של HOT הגיעה סופסוף לבכורה הבינלאומית שלה בנטפליקס, וחטפה מקלחת קרה של ביקורות שליליות. הסיבה שכל המבקרים נקבו בה היא ההשוואה ה"בלתי נמנעת" ל"התבגרות" המצוינת שסחפה את העולם רגע לפני עלייתה של "ילד רע". אבל למעט העובדה שבמרכז שתי הסדרות יש נער בן 13 שמסתבך בפלילים, מדובר ביצירות שונות לחלוטין וההשוואה היא בעיקר בלתי הוגנת. אנחנו נמשיך לטעון בתוקף שזאת אחת הסדרות הכי מקוריות שראינו בעשור הזה ונצפה בה שוב רק כדי להראות למבקרים בעולם מה זה.

7. עיר הרס // נטפליקס

פעם בחודש חודשיים מנסה נטפליקס להביא לנו שובר קופות הוליוודי שמדלג על כל הקופות ומגיע ישר אל המסך הביתי שלנו, ופעם בחודש חודשיים היא נכשלת. הפעם הכישלון מפואר במיוחד כי הוא מכיל את סצנות האקשן הכי טובות בתולדות נטפליקס ואת טום הארדי בתפקיד הכי שובר טייפקאסט שלו, ועדיין לא מצליח להיות סרט טוב.

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• דיסני+
• יוטיוב

אם אתם חובבי קולנוע שבודקים מפעם לפעם מה שלום הטריילרים שעלו לאחרונה ביוטיוב, כנראה שנתקלתם בתופעה המציקה: טריילרים עמוסי צפיות שמתחזים להיות הדבר האמיתי, אבל מרגע שהקלקתם אתם מגלים תערובת של דימויי AI מחרידים וכמה קטעי וידאו מסרטים אחרים. אל תתביישו, גם אנחנו נפלנו בפח המפתה – לעיתים הם מתחזים לסרטים שאנחנו יודעים שאמורים לצאת (למשל, "ארבעת המופלאים" המצופה), ולעיתים הם עובדים עלינו לחשוב שמדובר בטריילר לסרט שמעולם לא היה אמור להיווצר (כמו "בחזרה לעתיד 4" אורימייק לייב אקשן ל"שרק").

>> בשכונה כולם חיים בהרמוניה. אולי המדינה יכולה ללמוד מזה משהו

היצירות האלו הן לעיתים עבודת עורך אמנותית ממש – כמו הניסיון לדמיין איך יראה סרט נקמה של קווין מ"שכחו אותי בבית" – אבל הרוב הן יצירות שעיקרן זבל עופות, לכל היותר. בסוף השבוע האחרון מגזין דדלייןצלל בכתבת תחקירלעולמם הלא מספיק מדובר של הטריילרים המזויפים, וחזר עם גילויים מפתיעים במיוחד. הכתבה מפרטת איך נולדה וגדלה התופעה מקהילה של חובבי טריילרים מזויפים שבעיקר מנסים לשתף עם העולם את פנטזיות הקולנוע שלהם (מה שנתן לסגנון את השם המטעה "Concept Trailer") ועד לתעשייה שלמה שנועדה לגנוב לכם את הקליקים ולהרוויח מיליוני דולרים (כן, זו לא טעות) מפרסומות ביוטיוב. כן, על טריילרים מזויפים לחלוטין. וואט דה פאק?

אבל זה אפילו לא הגילוי הכי מוזר של דדליין, כי במגזין בדקו אם ואיך אולפני הקולנוע הגדולים נלחמים בתופעה המציקה, שגם מנצלת הפרנצ'ייזים והנכסים היצירתיים שלהם, וגם משתמשת לא פעם בשחקני קולנוע באופן שמבזה את המקצוע. ומה שבדדליין גילו זה שלא רק שאולפני הקולנוע לא עוצרים את התופעה, אלא אשכרה מרוויחים עליה כסף. במקום להגיש דרישה להורדת התכנים (כפי שבעלי הזכויות יכולים לעשות ביוטיוב), רוב האולפנים הגישו רק דרישת מונוטיזציה לאולפן – כלומר, הם לא רוצים שהטריילרים ירדו, אלא רק שהכסף מהם יוזרם ישירות לאולפנים.

איגוד השחקנים SAG-AFTRA, שבעצמו נלחם נגד שימוש בשחקני AI בקולנוע, כבר התרעם שמדובר ב"מרוץ לתחתית", ושוב נהיה ברור שאנחנו הלקוחות נשארים לבדנו לנסות ולנתב בתוך ים של דיסאינפורמציה כדי לנסות להבין מה אמיתי, ומה סתם עובד עלינו. אף אחד מאולפני הקולנוע לא הגיב לפניות של דדליין, אבל תשמחו לדעת שניקהיל פי צ'אודהרי בן ה-27 מפונה שבהודו הפך למליונר בזכות הערוץ שלו Screen Culture, עם יותר מ-1.5 מיליארד צפיות וצוות של 14 עורכים שעובדים מדי יום כדי לייצר עוד טריילרים מזויפים. העתיד נראה אופטימי, אבל רק אם אתם מאמינים לטריילר המזויף.

• המסך
• אינטרנט
• יוטיוב
• חדשות קולנוע