"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: העיתונאית והקומיקאית לילך וולך חזרה לא מזמן לתל אביב וגם הוסיפה לראשונה "סופרת" לקורות חייה. בינתיים היא מרגישה הכי בנוח בין המוזרים של המנזר
אחרי שעזבתי את הבית ואת האיש, השלכתי את עצמי עם הראש קדימה בחזרה אל העיר. רק כמה שנים לא גרתי בתל אביב, ולא תגידו – התגוררנו מרחק הליכה מהגבול עם תל אביב, ובכל זאת איבדתי אותה. בכל מקרה, חזרתי אליה, שתינו קוצניות משהיינו, עבודות שיקום פה וגם פה.
דיזנגוף סנטר
היו שנים שכל החלומות והסיוטים שלי התרחשו בסנטר. משהו במבנה שלו לדעתי, שדומה למבנה הנפש של פרויד וההזמנה הפתוחה לסווג אותו לחנויות שהם אגו וסופר אגו, חנויות שהן איד ואיזורי המודעויות. חניון העטלפים שאוספים ממנו ארגזים למעבר דירה הוא התת מודע, אגב. שוטטתי בסנטר כל הרבה שעות במהלך כל השנים, הן כנראה הצטברו לימים וחודשים. לדעתי יש הורקרוקסים שלי מפוזרים במעברי הסנטר המתפתלים, לפחות אחד מהם נמצא בבוטקה לצילום תמונות פספורט.
דיזנגוף 50
המנזר
כשהייתי צריכה לחזור ולהיזכר בליבה שלי, המקום האחרון שבו הרגשתי כמו אני, הלכתי למנזר. הכל משתנה, נהרס, נחפר ונבנה מחדש. רק המנזר יציב ומתנהל כמו אירוע שמרחף מעל לזמן, הטירה על הפירנאים של אלנבי. נעים במנזר עם כל המוזריקואים, עם המבוגרים מאוד, הצעירים מאוד, הקבועים מאוד, הרק עוברים בדרך. מקום טוב כשאתם צריכים לבדוּת אבל לא בדידות. והאוכל תמיד טעים והלחם תמיד טרי, זה גם כן דבר לומר. אנחנו לא קדושים, רבותיי, לא על קיבה ריקה נצעד אל לקחי החיים.
אלנבי 60
שוק התקווה
השוק שלי הוא שוק התקווה. זה לא שוק לתיירים, לא ממש. בימי שישי יש קצת אווירת חאפלה ב"סאלוף" שתושבי השכונות הצפוניות יותר אוהבים להגיע ולחכך בה את הלחי, אבל זו מקסימום החנופה שתמצאו בשוק. המחירים אמנם עלו, אבל יש מה שנשאר אותו הדבר – הדגים הכי טריים נמצאים אצל אפרים עם העיניים הטובות ב"זלאיט", במעדניית "אמיגה" הכל טעים, התבלינים והאגוזים ב"נעמה" נהדרים, והלחוח של "הסאלוף" הוא הסיבה היחידה להשתמש במילה החבוטה-כבר "נדיר".
קפה אמירה
"אמירה" הוא בית הקפה הראשון בשכונת יד אליהו, וכמו כל תינוק בכור במשפחה הוא מכורבל ונאהב וכל מה שהוא עושה מושלם בעיניי סובביו. כל אחד צריך את הבית מחוץ לבית, מקום לקרוא בו ספר יפה, לשתות בו קפה טעים ולהנהן למכרים. התמה היד-אליהואית של "מושב בתוך העיר" ממשיכה ומעתירה גם אל "אמירה" שהלוואי שהוא הראשון מעוד כמה (לא רבים, אין צורך להפריז) בתי קפה באזור.
הפלמ"ח 28
בית אריאלה
אני גרה בעיר מגיל עשר. כשעברנו מירושלים, זה היה בחופש הגדול, וכל מה שרציתי לדעת זה האם תהיה ספרייה גם בתל אביב. לא רק שהיתה, היתה בית אריאלה, שמבחינתי היתה מרשימה כמו הספרייה הקיסרית של קונסטנטינופול. הייתי ממציאה לעצמי אמתלות כדי להגיע לבית אריאלה וחשבתי עליה כמו שבסטיאן חשב על עליית הגג בה התחבא כדי שיוכל להמשיך ולקרוא ב"סיפור שאינו נגמר" – מקום המקלט הכי בטוח שממנו אפשר לאסוף פירורי אומץ לחיים. לפעמים אני עדיין חושבת עליה ככה.
שאול המלך 25
