סקיצות ומריאנו אידלמן: מיכאל כהן הוציא את הפרויקט הכי מסקרן שלו
מיכאל כהן הכניס לאולפן הביתי שלו את כל המי ומי והוציא מתוך האווירה המעושנת את אחד הפרויקטים המשוחררים והמעניינים שלו - "חצי אפוי". בריאיון הוא מסביר למה הוא יותר מאחורי הקלעים ופחות על המיקרופון
המושג "חצי אפוי" משמעו רעיון שלא פותח כהלכה או שלא הוקדשה לו מחשבה מספקת. באנגלית הוא מתקשר ישירות לעולם הסטלני, כשמם של הגלידה האגדית של בן אנד ג'ריס וקומדיית הקאלט של דייב שאפל, שבארץ נקראה בשם התמוה "חברים בכל מחיר". במקרה שלמיכאל כהן, "חצי אפוי" הוא אלבומו החדש והשני שיוצא בשמו (ולא במסגרת הצמדכהן@מושוןעם מיכאל מושונוב או בשם Cohenbeats). האלבום מציג תשעה שירים קצרים, רובם ככולם מבוססים על אירוחים ושיתופי פעולה מגוונים עם אמנים כגון לירון עמרם, מיכאל סוויסה, נצ'י נץ' ואף מריאנו אידלמן.
"השירים הקצרים הם חלק מהאופי של הפרויקט הזה, שעשוי כולו מדברים שהם לא יותר מסקיצות, אבל בהיפ הופ הסקיצה דומה מאוד לתוצר הסופי", מסביר כהן. "מדובר בכל מיני שיתופי פעולה שעשיתי עם אנשים בארבע השנים האחרונות, בעיקר דברים שנולדו ממפגשים חברתיים באולפן הביתי שלי, וככה יצא משהו שהוא לא לגמרי אפוי".
יש בשם קריצה לסרט ההוא?
"יש בהחלט רפרנס למצב שהסרט מדבר עליו", צוחק כהן. "זה משחק מילים שגם נוגע לאווירת הסטלה של האולפן וגם למשהו שאומרים עליו שהוא חצי אפוי ולא לגמרי מוכן".
![כהן. "יש טבח אחד אבל מרכיבים רבים" (צילום: גוני ריסקין)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/02/sizes/MichaelCohen-photo3-GoniRiskin_X_wo_500_333.jpg "כהן. "יש טבח אחד אבל מרכיבים רבים" (צילום: גוני ריסקין)")
אתה לא מרגיש שעם כל האורחים הללו יש יותר מדי טבחים במטבח?
"זו המהות של האלבום, שבו אני מציג את עצמי גם כמפיק לא פחות מכך שאני ראפר. עם כל השינויים האלה, יש דבר אחד שהוא אחיד ולא משתנה – הסאונד של ההפקות שלי. כל מפיק בהיפ הופ חולם על הפרויקט הזה שהוא מארח בו מלא ראפרים על הביטים שלו, אז במובן הזה יש טבח אחד אבל מרכיבים רבים".
אחד משיתופי הפעולה היותר מפתיעים באלבום הוא עם מריאנו אידלמן בשיר "Kabillions". מאיפה זה בא?
"אני מכיר את מריאנו ממסיבה של 'ארץ נהדרת' שהתקיימה לפני שנים ומושון ואני הופענו שם. הוא בא ואמר: 'שמעו, אני מת עליכם ועל היפ הופ'. הוא אוהד רציני של הז'אנר ואוהב מלא אולד סקול ופאנק. הוא איש נורא מוזיקלי ותזזיתי, וכל הקומדיה שלו באה מהקצב שנמצא אצלו בגוף. אירחנו אותו פעם בתוכנית בתדר ופעם בהופעה בבארבי. יום אחד הוא אמר לי: 'תזמין אותי לאולפן, בא לי לראות מה שאתם עושים'. היה לי די ברור שהוא יתפוס את המיקרופון בסופו של דבר, וכך היה".
הסאונד של "חצי אפוי" מתקשר פחות לסגנונות הנוכחיים בהיפ הופ, כגון מאמבל וטראפ.
"יש המון דברים שאני אוהב בטראפ החדש, בארץ ובעולם. בכלל, יש עכשיו גל מגניב של ראפרים שמושפעים ספציפית מהסאונד, אבל העניין בטראפ הוא העובדה שהוא חלק מההיפ הופ. אני לא מפיק טראפ, כך שבאופן טבעי זה לא מה שיצא באלבום. אני גם לא אוהב שקוראים לי 'אמן אולד סקול', מבחינתי אני אמן היפ הופ ובז'אנר יש המון צבעים. אני לא מייצג את העבר או את ההווה בהכרח, אני מייצג את המוזיקה".
האלבום יצא ב"שיגולה", הלייבל המשותף שלך עם מושון ודי.ג'יי מש. ספר לי קצת עליו.
"שיגולה זו הבשורה העיקרית, עם האלבומים שלי ושל מש, שמאפשר את הניסיונות מהצד ושם אותם תחת קורת הגג של כהן ומושון. זה לייבל משפחתי במובן שהוא כרגע ה'קוזה נוסטרה' שלנו. למש, מושון ולי יש המון דרכים להיות יצירתיים בעולם הזה של ההיפ הופ, אז הלייבל נותן לנו את האפשרות להתגמש לכל מיני מקומות ולעשות דברים מעניינים. כרגע זה לייבל צנוע שלא מחתים אמנים ואנחנו יותר בעניין של לעשות את הדברים שלנו לאט לאט, אבל יש לנו עוד תכנונים לעתיד".
כהן הוא אחד מהמפיקים העסוקים ביותר היפ הופ המקומי וזוכה אף להצלחה במיינסטרים כמפיק של שלישיית ערוץ הכיבוד, תחת השם די.ג'יי מנטוס. בשנה האחרונה הוא גם זוכה לתחילתה של הכרה בינלאומית, לאחר ששחרר את "Daily Affirmations", אלבומו הראשון בלייבל האגדיStones Throw, שבו חתומים בין השאר Washed Out ומאדליב שאותו מגדיר כהן כהשפעה מרכזית על יצירתו. "הוא בהחלט פתח לי את הדלת הראשית, אבל לא את כל הדלתות בפנים, במשרדים עצמם", הוא מספר על המשמעות של האלבום עבורו. "הוא כן נתן לי דריסת רגל בתוך מגרש משחקים גדול יותר, וזה מאוד כיף. כשאני נמצא בלוס אנג'לס, אני אומר לאנשים שאני בסטונס ת'רו וזה נותן תוקף שונה לדברים שאני אומר או עושה. אמנם לא התעשרתי, אבל אני כן יכול לעשות את זה לכל החיים".
ב"Daily Affirmations" לא ביצעת אף קטע ראפ או שירה באנגלית. זה משהו שאתה שוקל לעשות בעתיד, או שפחות נוח לך עם השפה?
"ראפ באנגלית הוא דבר שנורא קשה לי איתו. לראפרפ מרגיש כמו משהו שצריך להיות אותנטי ובאמת שלך, עם הסלנג והדיבור שלך. אני לא רואה איך אני עושה את זה בשפה אחרת ומתרגם את החרוזים ומשחקי המילים. חשבתי על זה שאם אני כותב באנגלית, אז מאיזה חוף אני באמריקה? באיזה סלנג אני משתמש ומה הזהות שלי בכלל? בינתיים אני מעדיף לדבר בשפת הביטים".
איפה אתה מרגיש יותר בבית – כמפיק או כראפר?
"יש מצב שהדבר שאני הכי אוהב הוא להפיק, אבל לא רק ביטים. אני גם אוהב מאוד את העניין של כתיבת שיר – לכתוב פזמונים ולחשוב על בניית המבנה של השיר, וזה הכי מעניין אותי. בנוגע לראפ, אני חושב על זה בקונטקסט של שיר. אני לא יושב עם מחברות באוטובוס וכותב חרוזים, אין לי את זה".
