Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

מידנייט פיקוקס

כתבות
אירועים
עסקאות
להקה של חוטאים. מידנייט פיקוקס. צילום: יולי גורודינסקי

שתיקת הטווסים: מידנייט פיקוקס חוזרים באלבום אפוקליפטי. ריאיון

שתיקת הטווסים: מידנייט פיקוקס חוזרים באלבום אפוקליפטי. ריאיון

אחרי שמונה שנים של דממה, מידנייט פיקוקס חוזרים עם אלבום חדש שנפתח בפצצה של מטאל אפוקליפטי. משם זה רק נהיה מכוער ופורנוגרפי יותר. לא ציפינו מהם לפחות

להקה של חוטאים. מידנייט פיקוקס. צילום: יולי גורודינסקי
להקה של חוטאים. מידנייט פיקוקס. צילום: יולי גורודינסקי

"היינו מנגנים על גולגולות", נזכר איתן רדושינסקי, מנהיג להקת המידנייט פיקוקס, "הייתי מצמיד לראשים של אנשים את קצה הכבל של הגיטרה, והיו יוצאים צלילים מדהימים. והייתה אחת שהגולגולת שלה – אני לא יודע, אולי היא צריכה להיבדק אצל רופא – ממש ניגנה מוזיקה. זה כאילו שהמוח שלה הוא תיבת נגינה".

זהו רק סיפור אחד משלל סיפורים מופרעים שעולים בשיחה עם המידנייט פיקוקס לקראת השקת האלבום השלישי שלהם, "Katastroffa". להלן מדגם קצר: המון של ילדים דתיים ברחבת מוזיאון ישראל בירושלים בונים גלעד מאבנים קרות על גופו של רדושינסקי ("משהו באלימות ובאגרסיביות של ההופעה מאוד דיבר אליהם"), הלהקה מתראיינת לערוץ הילדים ("טעות חמורה של כל המעורבים בדבר"), מידנייט פיקוקס מוזמנת למופע דאדא ניסיוני ("האמן חוני המעגל והמשורר חזי שוחט בעירום פרונטלי מלא מאחוריי, מכוסים בצלבי קרס, משליכים חתיכות בשר נא על הקהל"). מתוקים שכאלה.

האלבום החדש יוצא שמונה שנים לאחר צאת "שלוש" (כך הם קראו לאלבום השני). מההרכב המקורי נשאר רק רדושינסקי. חברים בלהקה היום לצדו הגיטריסט גיא שמי (לשעבר אינפקציה ומרסדס בנד), המולטי אינסטרומנטליסט יוני סילבר (הבילויים) והמתופף יואב זוהר. לרוק הקיצוני והמהיר שמזוהה עם הלהקה התווספו תמיד אלמנטים קרקסיים, קברטיים וחפלאיים. הם קראו לזה סירקוס קור. אף שרבים מהאלמנטים האלו עדיין נוכחים באלבום החדש, נדמה שב"קטסטרופה" הלהקה פונה לצד האפל יותר מאי פעם.

"אם האלבום הקודם היה יותר אינדי, הגלגול הזה יותר מטאלי", מסכים רדושינסקי, "כל החוויה נהייתה יותר דחוסה ואינטנסיבית. כולנו רצינו להשיג אפקט קצת מלחיץ. אנחנו מגשימים איזה חלום אגרסיבי שלנו".

אגרסיבי מאוד. כבר בפתיחה של האלבום, בשיר "Tsar Bomba", מתואר אסון בקנה מידה תנ"כי.
שמי (שהלחין את השיר): "כשנכנסתי ללהקה הייתי בדת' מטאל ואיתן היה חזק בבלאק מטאל. חיפשנו איזו פשרה נעימה".

ואז התחבקתם.
רדושינסקי: "משהו כזה. ההפקה והעיבודים באלבום הם באמת בסטנדרטים של להקות דת' מטאל בזמן שהשירה היא בהרבה רגעים בלאק".

השיר הזה מכשיר את הקרקע לאווירה האפוקליפטית של השירים שיבואו אחריו.
"כן. בשנים האחרונות אימצתי את התפיסה של מלחיני אקזוטיקה משנות ה־40־50, שממש היה להם בראש סרט שלם עם כל הדימויים והכל. החלטנו לקרוא לאלבום 'קטסטרופה' כי שמתי לב שיש נרטיב מאחד לשירים שכתבתי". רדושינסקי מציין לדוגמה את "Murder" כשיר סכיזופרני קצת: "יש בו בית שהוא מעין מקאמה פרסית עם משקלים א־סימטריים והוא פסטורלי כזה. נורא רציתי לתת את התחושה של כפריים שעובדים את האדמה בשלווה וברגע אחד הפזמון תוקף והפּצצה מגיעה מהאוויר". בהמשך האלבום יש גם שיר בפרסית שמתאר כלב עזוב על רקע עיבוד של שיר עם כורדי.

נדמה שהשיר הראשון מתאר את התוצאה, את האסון, בעוד שהשירים הבאים מציגים את הסיבות השונות לבוא הקטסטרופה.
"בדיוק. זה כמו סרט שבו הסצנה הראשונה היא בעצם הסוף של הסיפור ורק אחריה הסרט נפתח ולכל אורכו מוביל חזרה אליה. אז השיר הראשון הוא שיר הערצה קצת פוטוריסטי לפצצה, לעולם החדש שהיא תברא. והאחרון – 'אשקלון' שנכתב על ידי חזי שוחט – הוא שיר חיזיון פוסט אפוקליפטי שמתאר את הנופים ההרוסים בדרך לאשקלון".

למה בעטיפת האלבום אתם מציינים את חוני המעגל שהלך לאחרונה לעולמו?

רדושינסקי: "הוא זיהה במידנייט פיקוקס פוטנציאל דאדאיסטי למופעים שלו מהשנייה שהלהקה הזאת התחילה. הוא סידר לנו כמה הופעות מאוד מוזרות. בזכותו איכשהו הגענו גם להופיע במוזיאון יאנקו דאדא, במופע 'מעקפים' של סמדר יערון. ספציפית לאלבום הזה, הוא גם תרם בכך שעזר להשיג תקציב להקלטה וההפקה. אנחנו חייבים לו הרבה".

נוסף על הגרייט משין ואיתי זבולון (סולן להקת הפאנק המנוחה ויתרתי, המוכר יותר בתור "יניר האחמ"ש"), אתם הולכים לארח בהשקה גם את יונתן מילר מ"הופה היי". לא העללתם פעם על "הופה היי" שהם עוסקים במגיה שחורה?

"כן, היה לנו פוסטר שעליו מופיעים הופה היי על רקע בית מטבחיים עם מלא חלקי גופות נשים מבותרות בזמן שהם נראים מלטפים כבש עם כוכב מחומש על המצח. נראה לי שיונתן קיבל את זה בהבנה".

אם זו הפעם השלישית שהוא מתארח בהופעות שלכם, אתה כנראה צודק.

"שמע, הוא כנר מדהים ובן אדם מדהים, וזה גם עוזר כדי להלחיץ את יוני, הכנר שלנו, שלא יחשוב שאי אפשר להחליף אותו, שלא ירגיש יותר מדי בטוח על הכיסא שלו".

עד כמה שהלהקה הייתה שמחה להלחיץ את סילבר, שיגיע להשקה במיוחד מלונדון, עושה רושם שהוא לא באמת בר החלפה. סילבר מנגן באלבום על קלרינט בס, כינור, אורגן ערבי, פסנתר, סקסופון ועוד. "פשוט חלבנו אותו מידע מוזיקלי וזה לא נגמר. האיש גאון".

מהיכן מגיעה המשיכה, שתמיד אפיינה אתכם, לאלמנטים טקסיים, פגאניים?

שמי: "אמנם הצטרפתי יחסית מאוחר ללהקה, אבל איך שאני רואה את זה – החילונים דפקו אותנו. הכל היום זה מכולות ומה לעשות עם הילדים. פעם היה לאנשים מנדט לשחוט חיות ולהתמרח בדם שלהם ומישהו (אל כלשהו. אז"א) היה יוצא מרוצה מזה. אבל אנחנו ישר נולדנו לתוך ביאליק והגיון, הגיון".

הלהקה הראשונה שהופיעה בלבונטין 7. מידנייט פיקוקס. צילום: גרייס למברגר
הלהקה הראשונה שהופיעה בלבונטין 7. מידנייט פיקוקס. צילום: גרייס למברגר

שם השיר השלישי באלבום הוא "Porno Junkie". מילותיו הן חיבור של שמות במה של כוכבות פורנו ופה ושם גם שמות של תת ז'אנרים מהסוג שמוחקים מהיסטוריית הדפדפן, למשל "מקלחות זהב". אף שהטקסט מוצג כעוד סיבה לסוף העולם שמתואר בשיר הראשון, כדי לכתוב שיר כזה נדרשת בקיאות רצינית בחומר והלהקה בעצם שרה מנקודת המבט של החוטאים.

"נכון, כי היי – גם אנחנו", אומר רדושינסקי. לקראת ההקלטות של השיר ערכה הלהקה משאל בקרב חבריה ובין עוד חבר'ה שקשורים להפקת האלבום כדי לגלות מיהן כוכבות הפורנו האהובות עליהם שצריכות להיכלל בשיר.

"השיר די מעודכן", מציין רדושינסקי בספק גאווה, ספק בושה של חוטא שמקבל על עצמו את גזירת האבדון, "יש שם כמה כוכבות ממש חדשות שאתה עוד תשמע עליהן".

המידנייט פיקוקס ישיקו את "Katastroffa" בבסקולה, הרכבת 72 תל אביב, שישי (16.12) 22:00, 40־60 ש"ח

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אחרי שמונה שנים של דממה, מידנייט פיקוקס חוזרים עם אלבום חדש שנפתח בפצצה של מטאל אפוקליפטי. משם זה רק נהיה מכוער...

מאתאורי זר אביב15 בדצמבר 2016
אינפורמציה של תנודה. מאיה דוניץ וענן האוזניות (צילום: יולי גורודינסקי)

החומר שממנו עשויה מוזיקה: מאיה דוניץ מאתגרת את גבולות השמיעה

החומר שממנו עשויה מוזיקה: מאיה דוניץ מאתגרת את גבולות השמיעה

המוזיקאית מאיה דוניץ נכנסת לעולם האמנות הפלסטית עם מיצג בדמות ענן המורכב מ־10,000 אוזניות, אבל מה שבאמת סוגר לה פינה זה שיר פופ טוב. ריאיון

אינפורמציה של תנודה. מאיה דוניץ וענן האוזניות (צילום: יולי גורודינסקי)
אינפורמציה של תנודה. מאיה דוניץ וענן האוזניות (צילום: יולי גורודינסקי)

מאיה דוניץ מבקשת שאחבק את הפסנתר. הוא רועד ונאנק ונוהם כמו פטיש אוויר מיוחם. "הפסנתר הזה נוצר בשיקגו. הוא גדול וחזק, מהסוג שהיו מנגנים בו בוגי ווגי בבתי הזונות. אני מדמיינת אותו רועד שם בשיקגו. אני אוספת פסנתרים שאיש לא צריך ועושה איתם כל מיני דברים. אצלי הם עוברים לגיל הזהב, לפאזה החדשה בחיים שלהם, של קיום אינדיבידואלי שבו הם אינם דומים עוד לאף פסנתר בעולם".

היא בעצמה לא דומה לאף פסנתר או לאף אחת. בת 34, עם רזומה שמתחלק בין האינדי הישראלי (הבילויים, איטליז, מידנייט פיקוקס) לבין פרס ראש הממשלה למלחינים שבו זכתה לאחרונה. יצירות שלה מבוצעות ברחבי העולם, היא חלקה במה עם רונה קינן מחד גיסא ועם אגדת הג'אז האוונגרדי ג'ון זורן מאידך גיסא. "פעם חשבתי שאפשר לעשות הכל, עכשיו אני מבינה שאי אפשר הכל. אפשר כל פעם חלק". העכשיו שלה, נכון לעכשיו, הוא תערוכה בשם "רועד" במרכז לאמנות עכשווית, שמציגה חמש עבודות שתופסות צליל כחומר, בהן ענן שעשוי מיותר מ־10,000 אוזניות.

לא דומה לאף אחת. מאיה דוניץ (צילום: יולי גורודינסקי)
לא דומה לאף אחת. מאיה דוניץ (צילום: יולי גורודינסקי)

אני רוצה שנדבר על ווליום.
"מעולה. ווליום הוא לגמרי הנושא של היום. יש את התרגיל הזה באקוסטיקה ששואלים אותך מה יותר חזק – חצוצרה אחת או עשר חצוצרות? מה את אומרת?".

אם אני ילדה – עשר חצוצרות, אבל אני לא ילדה.
"נכון. חצוצרה אחת חודרת יותר עמוק. השאלה הזאת הזכירה לי את הניסוי שעשו על מישהו שצריך עזרה ברחוב: אם זה רחוב הומה אדם אז אף אחד לא יעזור לו, אבל אם יש בו רק בן אדם אחד הוא בטח יעזור לו. כשיש עשר חצוצרות שמנגנות אותו דבר הן מבטלות זו את זו. ההסבר המדעי הוא בפאזות – הגל משתנה וכך הגלים לפעמים מבטלים זה את זה. ההסבר הרוחני הוא שחזק זה עניין של אנרגיה. לפעמים חזק של אחד יכול להיות חזק יותר מהחזקים של כולם יחד. עניין של כוח רצון".

בטקסט של התערוכה מוזכרים המלחינה פולין אוליברוס והמושג המזוהה עמה – "הקשבה עמוקה". ביקרתי באתר שעוסק בזה ו-
"כן, זה קיבל ניחוח קצת ניו אייג'י".

קצת? יש שם מנדלות.
"פולין היא הארדקור. מבחינתי היא מגיעה מהפּאנק. הרעיון של 'הקשבה עמוקה' נהיה ניו אייג'יסטי כי אנשים לא מוכנים לקבל שאם למישהו יש אור אז יש לו גם חושך. הם חייבים שזה יהיה מוחלט, או שבן אדם הוא ממש רע או ממש טוב ומואר, אי אפשר שניהם. היא מדברת על זה שחיות נמצאות בהקשבה עמוקה כל הזמן, הן צריכות את החוש הזה כדי לשרוד, כדי למפות את הסביבה שלהן. הציפור שעפה פה שומעת את המקרר של ההוא ואת המשאית ההיא שם, כל הזמן, 360 מעלות, היא חייבת את זה, אחרת היא תתנגש במשהו. אנחנו הגענו למצב הפוך: כדי לשרוד אנחנו צריכים לא לשמוע את כל המזגנים. נושא שמוזכר אצלה בקצרה ואני שמה אותו בהתחלה הוא נושא החמלה – אולי המצב הזה שינה משהו ביכולת שלנו להרגיש חמלה. כשאת מקשיבה ומכילה את הסביבה שלך בצורה עמוקה, את יותר סובלנית".

נדמה לי שרוב האנשים חווים רעש בתור אי חמלה מצד הסביבה. נגיד, מצד מחלקת הגינון של העירייה.
"לי באמת יש אלרגיה לרעש של המפוחים. אני נהיית מפלצת, לא יכולה לסבול את זה, ובמקום ללכת ולדבר עם האנשים שצריך לדבר איתם ולעשות את כל מה שצריך לעשות, אני בורחת מזה, סוגרת מה שאפשר, הולכת למקום אחר, מנסה לאטום את זה. זה מוביל לאי עשייה ולאי אכפתיות".

מהי הטכניקה של הדיפ ליסנינג?
"זו מעין מדיטציה. בסרט על אוהד נהרין הוא מדבר על מבט של 360 מעלות. זה דומה. זה להחליט על מסגרת זמן כלשהי ואחר כך לתרגל את ההקשבה העמוקה. הדבר הזה משנה בתנועות מאוד עדינות דברים נוספים. פתאום את יכולה לשים לב לדקויות וזה מאט משהו בקצב, מכניס קצת אוויר בין צליל לצליל. ענן האוזניות הזה הוא דרך נוספת לתרגל את זה. את מטיילת פה ונכנסת ממש בפנים, נותנת לעצמך זמן להקשיב ונטמעת בכל האוזניות האלה ובוחרת לך מקום שאת ממש בתוך הענן, וזה יקרה. יש צלילים נורא עדינים ולאט לאט ההקשבה מתעדנת. יש כאן בחדר 20 ק"מ של כבלים, הסאונד עובר דרך כל הדבר הזה כל הזמן, וקורים דברים ממש מוזרים".

מעבר טבעי בין מוזיקה לאמנות פלסטית. מאיה דוניץ (צילום: יולי גורודינסקי)
מעבר טבעי בין מוזיקה לאמנות פלסטית. מאיה דוניץ (צילום: יולי גורודינסקי)

תמיד כיף לחשוב איך הסאונד עובר דרך הכבלים.
"זה מדהים. אסף תלמודי העיף לי פעם את המוח עם כמה כל העולם המורכב והמטורף הזה נוצר מאינפורמציה של תנודה, מדבר אחד שאנחנו מפרשים במיליון צורות. זו רק תנועה, אחורה וקדימה. זה מה שזה".

אנשים יידעו שמותר ללכת בתוך הענן?
"אם אני אשים כריות באמצע – אנשים יידעו שמותר".

זאת אמנות פלסטית, אנשים כבר לא יודעים שום דבר.
"נכון, מי יודע, אולי הכריות מסמנות את אי האפשרות לשבת. יש לי תמיד את החוויה הזאת במוזיאונים – אני יוצאת, ואם ראיתי במוזיאון משהו ממש טוב, כל דבר נוסף שאני רואה פתאום כל כך פיוטי. זה צובע הכל בצבעים האמיתיים, בעצם. את רואה את הקסם, את הצבע של המטף בפינה".

זו ההגדרה של אמנות טובה, נראה לי. כזו שגורמת לך לראות את האדום של המטף.
"ואני מקווה שזה יקרה בצלילים. קורים פה דברים מופלאים: הציפור שבעבודה למעלה מצייצת כל שלוש דקות בדיוק. הציפור פעלה בסטודיו שלי בזמן שבנינו את העבודה, ויש כל מיני ציפורים בחוץ. אחרי כמה ימים אמרנו שאנחנו מרגישים שהציפורים בחוץ עונות לה. הייתה תחושה של סנכרון, של דיאלוג, היה נורא ברור שהן מדברות. נניח שאפשר היה לשאול את הציפור שבחוץ: תגידי, דיברת עם הציפור שבסטודיו? זה לא היה משנה לה, כי היא מתקשרת עם כל הקוסמוס וגם עם הציפור הזאת, כמו שילדים יכולים לדבר עם הבובה שלהם".

כמי שפועלת גם בשדות של פופ ורוק, איך המעבר לאמנות פלסטית מסתדר לך?
"נראה לי שכשאמן מתחיל לנגן בלהקה, המוזיקאים מקבלים את זה בזרועות פתוחות: יאללה שמישהו ייקח איזה חתיכת פח ליד ויתחיל לדפוק עליה – אם אתה בגרוב אתה בגרוב. אבל באמנות יש איזה מין משחק אחר, מוזר, אז אולי היה יותר קשה, אנשים אולי הרימו גבה – אבל האמת היא שזה מעבר די טבעי לי. מאז התחלתי לעשות עבודות שהקופסה שמתאימה להן היא כזו שמסתכלת גם על חלל, והתחלתי להשתמש בכל מיני דברים אחרים בתור צלילים – כמו תנועה או חפצים – מתוך המחשבה שהם יוצרים תדר".

יש לך עוד בכלל סבלנות לפופ?
"כן! קרה לי משהו באוזניים: פעם אם משהו היה לא טוב לטעמי ולא הייתה לי שליטה עליו ולא הייתי יכולה לכבות אותו, זה היה פשוט מחרפן אותי. בחצי שנה האחרונה התענגתי על כל צליל כמו איזו נימפומנית של מוזיקה. אני יושבת במכונית בחזרה מהעבודה ושומעת לא משנה מה: רשת ב', גלגלצ, 88 , קול המוזיקה – כל דבר – ואני פשוט מתה על זה, אני נפעמת אל מול פלא ההרמוניות. כאילו, דו ומי ביחד – וואו. וואו".

מאיה דוניץ,"רועד", עכשיו במרכז לאמנות עכשווית

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

המוזיקאית מאיה דוניץ נכנסת לעולם האמנות הפלסטית עם מיצג בדמות ענן המורכב מ־10,000 אוזניות, אבל מה שבאמת סוגר לה פינה זה שיר פופ טוב....

מאתשרון קנטור7 בינואר 2016
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!