Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
גאווה בקריאה ראשונה: יום זכויות הלהט"ב הראשון יתקיים בכנסת
בשבוע הבא יצוין לראשונה יום זכויות הלהט"ב בכנסת. במקום לריב ידונו חברי הכנסת בנושאים כמו אזרוח בני זוג זרים וטיפול מונע לאיידס בישראל. מוטב מאוחר מלעולם לא
ביום שלישי הבא (23.2) יתקיים לראשונה בתולדות ישראל יום זכויות להט"ב בכנסת. נכון, השנה היא כבר 2016 ואפילו הצלחנו להרכיב ארוחה שלמה מאבקה ומים, אבל אף פעם לא מאוחר לחגוג כאן תקדימים מהסוג הזה.
מדובר ביוזמה של אגודת הלהט"ב שזכתה לשיתוף פעולה מצד השדולה הגאה בכנסת. במשך היום כל ועדות הכנסת ידונו בנושאים שקשורים לנושא: ועדת הפנים תדון באזרוח בני זוג זרים, ועדת החינוך, התרבות והספורט תדון בהכשרת אנשי חינוך לטיפול בתלמידים להט"בים וְוַעדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בטיפול מונע HIV בישראל. "זו גם הפעם הראשונה בהיסטוריה שוועדת חוץ וביטחון תדון בסוגיות להט"ב. זה מאוד מרגש אותנו", אומר אמרי קלמן, יו"ר משותף באגודה.
גם אצלנו יהיו צבעי גאווה? משכן הכנסת (צילום: בני גם זו לטובה)
היום המיוחד יכלול פעילויות ותערוכות שיוצגו במסדרונות הכנסת. נוסף על כך תדון המליאה המרכזית של הכנסת בנושא שנבחר להוביל את אירועי הגאווה השנה – נשים לט"ביות. בכנס יידונו נושאים כמו היעדר טיפול הולם לטרנסג'נדריות מרשויות החוק ודיכוין הכפול של נשים לט"ביות.
כל הארגונים יחד
"כל הארגונים הגאים ייקחו חלק באירועים – המניין הגאה, חושן, איגי, ארגונים דתיים וארגוני טרנסים, בעיקר במה שקשור לכתיבת ניירות עמדה", אומר קלמן.
זו הפעם הראשונה שמנסים להרים יום כזה בכנסת? "ככל שאני יודע, לא היה מפגש כזה בעבר. הטריגר היה הרצח של שירה בנקי במצעד בירושלים. מיד אחריו ביקשנו לפגוש את יו"ר הכנסת, שיקפנו בפניו את המשבר ודרשנו את התייחסות הכנסת. אחד הרעיונות שהצענו היה היום המיוחד הזה, והוא נעתר לבקשה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
במקום להשלים שעות שינה, השכים גיא פרחי קום ועלה לאוטובוס עם חברי (ובעיקר חברות) רשימת מרצ לכנסת. בדרך לעוטף עזה הוא ניסה לברר מה הסיכוי שבקדנציה הבאה כבר יעבור במליאה חוק הזכות לשנ"צ. פרק ראשון בסדרת כתבות חדשה
ביום שבו סיימתי את לימודיי בתיכון הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתעורר יותר בשבע בבוקר ביום שישי. אך הבטחות עצמיות הן דבר שביר יותר מהלב של טיילור סוויפט, והנה אני קם בשבע בבוקר ביום שישי, קורא התכתבות בת 30 הודעות בקבוצת הווטסאפ של החברים שנדלקו אתמול בלילה בבלוק ויוצא לדרכי. בארבע אחר הצהריים, השעה שבה יקיצו משנתם, אני כבר אהיה אדם מוסרי מהם. כי בזמן שהם קיימו עוד אחד מטקסי ההדוניזם התל אביבי הידועים לשמצה, אני ירדתי לשטח והתלוויתי לסיור של מרצ ביישובי עוטף עזה. זאת, כמובן, בהנחה שבשעה ארבע אחר הצהריים עדיין אהיה בחיים. מעולם לא הייתי קרוב כל כך לעזה, והאצבעות שלי רועדות בכל פעם שאני מקליד את המילה הזו.
היום הזה, כפי שמתברר לי עם הזמן, הוא בסימן חזרה לתיכון, והדרך לעוטף עזה באוטובוס של מרצ לא שונה בהרבה מטיול שנתי עם הכיתה המדעית. אני תופס את המושב שליד זהבה גלאון, הלוא היא מלכת הכיתה. במושב שמאחוריי יושבות תמר זנדברג הקוליסטית ומיכל רוזין האנרגטית, שאפשר לראות לה בעיניים שהיא מתה לשיר את שיר הטלפון. אם עיסאווי פריג' היה פה, היינו מצטטים ביחד שורות מ"צ'רלי וחצי" במושב האחורי. אבל אף אחד לא מעז להעיר את עיסאווי בשבע בבוקר, ואם אשאל את רוזין "כמה ביצים?" היא עלולה להגיש נגדי תלונה על הטרדה מינית.
בזמן שאנו נהנים מסנדוויץ' באדיבות מטה מרצ, אני משוחח עם גלאון על תופעת ההצבעה הטקטית שרודפת אותם ברציפות כבר שלוש מערכות בחירות. מרצ תסתדר אמנם ללא הקולות המעטים שנודדים ממנה לרשימה הערבית המשותפת ("אני מכבדת את מי שבוחר להצביע להם", היא אומרת), אך כחמישה מנדטים שלה יושבים כרגע אצל המחנה הציוני. היה אפשר להתווכח עם המצביעים הללו על עצם הבחירה בשיקולים טקטיים, אם הטקטיקה הזו לא הייתה משוללת כל היגיון (כך או כך הרצוג יזדקק לגוש גדול מאחוריו). בכלל, המאמץ העיקש לייצר תפיסה דיכוטומית ("זה אנחנו או הוא"), המשותף הן לליכוד והן למחנה הציוני, הוא סימפטום חמור של חרדה מכך שלמעשה "אנחנו" ו"הוא" זה כמעט אותו הדבר.
האוטו שלנו גדול וירוק. צילום: תומר נויברג
"אנשים מרוצים מאיתנו, אבל הרצון להחליף את ביבי סחף קולות למחנה הציוני", גלאון אומרת לי (ב־2009 הותירה אותה הטקטיקה מחוץ לכנסת, כשמצביעי מרצ בחרו בקדימה לשווא). "אבל הציבור רואה את ההתנהלות של המחנה הציוני, ובסקרים פנימיים שלנו אנו מזהים כבר רבים שהתפכחו וחזרו אלינו. במקביל, אני מרגישה שהקמפיין שלנו עצר את הסחף של המצביעים הטקטיים. ציפי ובוז'י לא הצהירו שהם לא ישבו עם נתניהו, ולאחר התקיפה של חיזבאללה בהר דב אמר הרצוג שבמאבק בטרור אין אופוזיציה וקואליציה. ככה לא מדבר בן אדם שרוצה להחליף את השלטון".
אני צופה בסרטונים של בנט ותוהה למה דווקא הימין משתמש באירוניה ובהומור, והקמפיין שלכם לא ממש מתרומם?
"בנט סוחב גיבנת. יש לו את בצלאל סמוטריץ' ואת אורי אריאל במפלגה, אז הוא מבין שהוא מחויב להשתמש בכלים הומוריסטיים כדי להסתיר את זה. מרצ זו מפלגה עם מסורת, עם תפיסת עולם וערכים. אני לא מנסה להחביא שום דבר. אבל גם כשאתה יוצא מהקופסה, תמיד יהיו את הפיינשמייקרים שתהיה להם בעיה עם זה. על ההופעה בתוכנית של חנוך דאום, לדוגמה, קיבלתי תגובות מעורבות".
האוטובוס עוצר ליד הפאב הקיבוצי של קיבוץ נירים, שם אמור להתקיים מפגש עם תושבי האזור. אם מה שאומרים על חיי הלילה בתל אביב בתקופת מלחמת המפרץ נכון, אני משער שהפאב הזה ידע כמה טקסים הדוניסטיים משל עצמו. המבוגרים מודאגים מהרטוריקה העדינה מדי של המפלגה. הצעירים רוצים לדעת מה מרצ מתכוונת לעשות עם זכויות בעלי החיים (אגב, רשימת מרצ כוללת שלושה טבעונים בעשירייה הראשונה – זנדברג, מוסי רז ואבי דבוש). בחור בשם ערן מפר את האווירה המנומנמת ושואל בקול נסער: "למה שלא תשבו בממשלה עם בנט וביבי ותיקחו את תיק הרווחה? תדאגו לאזרח הקטן, כמו שעשה כחלון". "אופוזיציה היא לא משאת נפש," עונה גלאון, "אבל מרצ היא מפלגה שמציגה תפיסת עולם כוללת, והיא לא תשב עם אנשים שתומכים בהתנחלויות". ערן מתיישב בחזרה בכיסא, מנסה להסתיר את החיוך שמרוח על פניו. הוא בא לכאן כי הוא רוצה להצביע למרצ. הוא רק היה זקוק למעט תשומת לב.
האוטובוס יוצא מנירים לכיוון שדרות, ואני תופס את המושב שליד תמר זנדברג. ככתב הסמים הלא רשמי של העיתון אני מעמיד פנים שבכוונתי לשוחח עמה על קנאביס, אך למעשה מעניינים אותי דברים חשובים הרבה יותר. למה אנשים צריכים לקום כל כך מוקדם בימי שישי, אני שואל. "אתה צודק", היא אומרת לי, "צריך לחוקק חוק שייקרא 'חוק קדושת השישי'. זה יכול להיות אפילו חוק יסוד". היה ניסיון להרים משהו עם השנ"צ, אבל הוא לא יצא מגבולות הפייסבוק, אני אומר. "מאבק השנ"צ היה מאבק סקטוריאלי", היא משיבה. "כאן מדובר במכנה משותף חוצה סקטורים. יש לזה קשר גם למסורת יהודית". שנינו מביטים אל האופק, והמעבר שלי מעיתונות לפוליטיקה נראה מהיר מהצפוי.
מרצ בסינמטק שדרות. צילום: תומר נויברג
בסינמטק שדרות מתקיים מפגש בין אנשי מרצ לחברי התנועה לעתיד הנגב המערבי. בתנועה, שקמה לאחר צוק איתן, חברים מאות פעילים תושבי האזור, שמאמינים שהדרך להשגת שקט בנגב המערבי חייבת לעבור דרך הסכם מדיני. "גדל פה דור שלם של ילדים שאמורים להיות ההורים והמנהיגים של מחר והם שרוטים לגמרי, כולם פוסט טראומטיים", אומר פעיל המתגורר בכפר עזה. "הנהירה ימינה כל כך חדה, שאני מרגישה שכמו ב'עליסה בארץ הפלאות' אני צריכה לרוץ כדי להישאר במקום", אומרת תושבת נוספת ומזהירה, "עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי".
בדרך חזרה הביתה אני תוהה מה לעזאזל יצא למרצ מהמסע הזה. שלוש חברות כנסת הקדישו יום שלם כדי לדבר בשני אירועים שמספר הנוכחים בכל אחד מהם לא עלה על 40. בשני האירועים מרבית הקהל היה מרצניקי מלכתחילה, ואני בספק אם הסיור הזה זיכה אותן ביותר משלושה קולות חדשים. פוליטיקה היא עבודה יבשה וסיזיפית, וגלאון איננה מהפוליטיקאים שמרבים לצאת מהקווים. היא תיפגש עם חנוך דאום אם הדוברת שלה תאמין שכך נכון לעשות (על אף שברור לשתיהן שאין לה את הסטאר קוואליטי של מירי רגב), אבל היא תעדיף ללכת אולד סקול, לקום ביום שישי בשבע בבוקר ולחרוש את הארץ כדי לגרד קולות וללטף את המשוכנעים. זו סיבה מספיק טובה לא לערוק לפוליטיקה לעולם.
[interaction id="54e472889cf6a70335ad2e91"]
מדרג הטרמפיסט
החתמנו דרכון
הפאב הקיבוצי בנירים (אין לי מושג מה שמו, אבל משהו אומר לי שזה "הכלבויניק"), סינמטק שדרות.
כיבוד קל
סנדוויץ' אבוקדו, אפרסמון ומעדן Yolo, כנהוג במדינת אשכנז.
הווי ובידור
אם זה לא זאב רווח, זה לא בא בחשבון.
עצה להמשך הדרך
"גיא, החיים מלאי אכזבות" – העיתונאית לילי גלילי חווה את דעתה על מעדן החלב.
ציונות היא:
לנסוע לעוטף עזה ולהספיק לחזור לשנ"צ.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
