עריקים: סיפור עלייתו ונפילתו של הערק המקומי
פריחתו של הערק, שהוכר כסימן של הרנסנס המזרחי והתרבות הישראלית החדשה, מתבררת עכשיו כגשמית ממה שרצינו לחשוב: שתינו אותו כי הוא היה זול, וכשהמחיר עלה חזרנו לוודקה. עלייתו ונפילתו של משקה האניס המקומי (וגם - 4 משקאות אניס מומלצים במיוחד)
| ניר קיפניס
בפעם הראשונה כתבתי על "שובו של הערק" ב־1993: רבין היה ראש הממשלה, ערוץ 2 הניסיוני הפך למסחרי, נבחרת ישראל השפילה את הצרפתים בפארק דה פרנס, ובתל אביב, לא הרחק משוק הכרמל, שגשג לו מועדון לילה בשם פרסקו, שבו התערבבו חובבי מוזיקה מזרחית מבית עם סלבס אשכנזים שגילו את הקסם המזרחי, והסברה הייתה שהערק חוזר כחלק מהרהביליטציה של התרבות המזרחית, עם האוכל, עם המוזיקה, עם המימונה. עד לאותה התקופה נחשב הערק למשקה בעל מאפיינים אתניים ברורים שהאזכור שלו בתרבות המיינסטרים היה לרוב שלילי: מ"סלאח שבתי" עד ל"חגיגה בסנוקר" היה הערק המשקה של המובטל ממוצא מזרחי. אמנם גם היחס למשקאות אלכוהוליים אחרים לא היה חיובי, אבל בעוד בירות, יין, וודקה, וויסקי וקוקטיילים צבעוניים היו כבר לחלק מהתפריט, ערק נשאר בחוץ.
מ"לגיטימי" בלבד הפך הערק לסימן היכר של התרבות הישראלית החדשה: הפרנו, הריקארד, הפסטיס וכל שאר בני המשפחה הים תיכונית לא היו פופולריים כאן מעולם, הראקי הטורקי־יווני ובעיקר האוזו היווני "אסלי" נכנסו עם המוזיקה והטיולים לאיים ולקלאבים למיינסטרים, אבל הערק מלך על כולם. ישראלים רבים גילו את הקסם של החמארות, את ערק איילות (הכינוי הנפוץ ל"עלית הארק" המיוצר בידי יוסף גולד ובניו
יצרני וודקה גולד; וכן עוד לייבל של ערק בחוזק של 50 אחוז בשם "אלוף הארק". הכינוי איילות דבק במשקה על שום האיור על התווית), האוטו־אמנסיפציה המזרחית העלתה באוב סיפורים על תרופות סבתא שבכולן כיכב הערק: לעיסוי על הרקות במקרה של כאבי ראש, למריחה על הבטן למחלות מעיים, לטיפול בכאבי שיניים. אם מרק העוף היה האנטיביוטיקה של הסבתא הפולנייה, הערק היה התרופה האלטרנטיבית של כל מי שבביתו לא אכלו עוף מכובס.
אט אט החלו לצוץ טוויסטים נחמדים בעלילה. אפשר שמיץ האשכולית האדומה חייב את חיי המדף הארוכים שלו לערק: לא היה כמעט פאב שלא רקח את המשקה בתוספת עלה של נענע, לפעמים בגרסת ברד עם קרח כתוש. הערק, לשעבר המשקה של יושבי הקרנות, הפך למשקה הלאומי. התעשייה לא איחרה להגיב לביקוש: בקבוקים של ערק זחלאווי הגיעו לישראל דרך ירדן או קפריסין, הירדנים שראו כי טוב הצטרפו לחגיגה, רשימת מותגי האוזו המיובאים לישראל כמעט הכפילה את עצמה בתוך כמה שנים: פלומארי, מיני, אוזו 7, אוזו 12 , אוזו מבית מטקסה, סן־ריבל ועוד רבים אחרים. אפאראקי טורקי על שלל מוצרי המשנה שלו הוגש לצד לחמעג'ון וקובהנייה בלא מעט מסעדות; וגם מי שלא יכול היה לשאת את טעם האניס, לא הצליח לחמוק מריחו המתקתק שנישא בחלל הפאבים.
גם היצרנים המקומיים הגיבו: אם לפני תחיית הערק היה כאן בעיקר ערק איילות, הרי בתחילת
שנות ה־2000 צצו מזקקים חדשים שייצרו ערק בטעמים. חלק מהמותגים הצליחו לא רק לעלות על הגל אלא גם להישאר עליו. בגליל המערבי ייצרו צד"לניקים במיל' את אל־נמרוד, בנצרת הקימה משפחת קעוואר את מפעל הערק שלה שהחל את דרכו בירדן. שני המותגים האלה לא רק בלטו באיכותם יוצאת הדופן, אלא סימלו גם את כניסתם של גורמים חזקים לשוק הערק: אל־נמרוד סופח במהרה לפורטפוליו של IBBLS – זרוע האלכוהול של קוקה קולה (מהלך שדרבן את הנמסיס טמפו לאמץ לחיקה את ערק אשקלון). קעוואר שווק בידי חברת הכרם. כל זה היה רלוונטי לימים היפים של טרנד הערק, מגמה שהגיעה לשיאה בתחילת העשור.
מה עושות האיילות?
ואז, בדיוק לפני שלוש שנים (יולי 2013), נכנסה לתוקף הרפורמה במיסוי על אלכוהול שעיקרה מעבר ממיסוי פרוגרסיבי לפי המחיר הסיטונאי של הבקבוק למיסוי אחיד על פי נפח האלכוהול במשקה. המשמעות המיידית לצרכני המשקאות הזולים יחסית הייתה הכפלה של מחירם. נהוג לייחס ליאיר לפיד את הסיכול הממוקד של הערק (שאירע בתקופת כהונתו כשר האוצר), אולם לפיד שימש בסך הכל חותמת גומי להמלצות מחייבות שנכתבו בתקופת קודמו בתפקיד, יובל שטייניץ. הרגלי צריכה לא משתנים בן לילה, אבל עם כל חודש שעבר הורגשה צניחה בביקוש לערק.
הגרעין הקשה של אוהבי האניס לסוגיו עודנו קיים, אבל פריחת סצנת הערק שגררה תיאוריות שזיהו אותה עם הרנסנס המזרחי התבררה כגשמית הרבה יותר ממה שרצינו לחשוב. אפילו ערבי הקריוקי שהפכו לסמל של אותו רנסנס הזדרזו להחליף את בקבוק ערק האיילות בבקבוק גריי גוס, וגם הפחתה מסוימת במס שביצע כחלון לא שינתה את המגמה. האישור הרשמי לסוף העידן התקבל בשבועות האחרונים דווקא מסמלי האיכות של הייצור המקומי: מזקקת אל־נמרוד חדלה לייצר, וגם בקאווער, המצליח יחסית, נודע על צמצומים. נראה שעם כל הכבוד ללוקאל פטריוטיות, הרי שהטרנד המקומי נכנע לטרנד העולמי: וודקה ומשקה אנרגיה.
4 משקאות אניס ששווה ללגום
| אבירם כץ
1. ערק אל זעמוט
אלוף הערק. לא תמצאו אותו בשבת חתן בבתי כנסת והתענוג לא זול, אבל זה ערק ירדני אמיתי: אניס טהור ומעודן ללא טעמי לוואי, ובעל טקסטורה רכה הממלאת את הפה.
150 ש״ח
2. סמבוקה מולינרי
האניס האיטלקי המפורסם מציע שלל תבלינים וארומות לצד האניס הנקי, ואם מישהו מחפש תירוץ אז מספרים שכוסית קטנה בסוף הארוחה עוזרת לעיכול. יש גם גרסת קפה, אבל אני מעדיף דווקא את הגרסה הלבנה.
110 ש״ח
3. אבסינת טרנה
לצערי את האבסינתים המעניינים באמת לא תמצאו בארץ, אבל גם זו גרסה טובה דיה של הפֵיה הירוקה – אותו משקה אניסי ששלל סיפורים ומעשיות נקשרו בשמו ובהזיות שהוא עשוי לעורר. אמנם יש כאן 60 אחוז אלכוהול לפחות, אבל אין מה לחשוש מהזיות; טעמי אניסיים ירוקים ומעודנים לצד מתיקות מסוימת וכמובן לענה, מה שמעניק לאבסינת את אופיו.
150 ש״ח
4. אוזו 12
לכל אחד יש האוזו החביב עליו, ובדרך כלל זה יהיה קשור לזיכרונות נעימים מחופים ביוון, שהרי כל מה שמגיע לארץ טוב וראוי וההבדלים לא דרסטיים. החביב עליי הוא אוזו 12: נקי, אניסי במידה וחף ממתיקות מתחנפת. ואם תהיתם לגבי השם – האחים קלויאניס נהגו למכור את המשקה ישירות מהחבית, וכל חבית הייתה בעלת אופי שונה. בסקר שערכו בקרב שתייני הבר נבחרה חבית מספר 12 לאהובה ביותר, וכשבוקבקה זכה הבקבוק לשם “אוזו 12״.
100 ש״ח
