מסיבת בריכה במרכז הארץ עם אברי מין חשופים ומטלטלים. גיא פרחי יצא לחפש את אירועי העירום המפורסמים של הנטוריסטים הישראלים ומצא עוגת בית, מוזיקת אייטיז מפוקפקת וזוגות מעל גיל 50 שיושבים ומרכלים כמו ההורים שלכם בקאנטרי. למעשה, ייתכן שאלה באמת ההורים שלכם
לילה יורד על קיבוץ עלום במרכז הארץ, ששמו בבחינת סוד מוחלט בהחלט, וחניית הבריכה הקיבוצית מתמלאת מבקרים מן החוץ – מתגנבים זה אחר זה בחסות החשכה, ברכבים משפחתיים המהוויםם מסדר ממוצע של בורגנות ישראלית. התשלום, בהרשמה בראש, עומד על 80 ש"ח לאורח, ועם הכרטיס מוענקת קבלה וצמיד פלסטיק צהוב, כבמסיבות בריכה שגורות. בפינת הכיבוד עוגת בית זולה פרוסה שתי וערב, ומיחם עם קפה נמס לצידו. בסמוך לבריכה גם מסך וידיאו, מותקן על מסד מתנפח, הקורס בתיאום מושלם עם הכרזת התקליטן כי מעתה יוקרנו עליו "רגעים נוסטלגיים מאירועי העבר של הקבוצה". התקליטן, אגב, חובב גרסאות דאנס מפוקפקות ללהיטי אייטיז, לרבות "טייק און מי" ו"סוויט דרימס". זהו החומר שממנו עשויות מסיבות ועדי העובדים של אגפי רווחה עירוניים.
אף על פי כן, ישנה עובדה המייחדת את המסיבה הזו מן היתר, ובעין בלתי מזוינת ניתן להבחין בה על נקלה. כל הנוכחים, בלי יוצא מן הכלל, עירומים מכף רגל ועד ראש. הם חופנים את צלחות הבייגלה באיברי מין מיטלטלים, מגדישים את כוסות הקלקר בסוכר מהול בשיירי קפה, ומנהלים סמול טוק על בריאות המשפחה – בעירום. במונטאז' התמונות המוקרן בצד הבריכה הם מופיעים בעמדות אופייניות, כלומר, בחיוכים נבוכים ובעיניים עצלות – בעירום. הם מתראיינים בעירום, ותובעים מן המראיין להיות עירום כמותם. זהו אירוע חברתי חינני, חיוור בצורתו הבינונית והכלל ישראלית, שאינו כולל אלכוהול ולבטח לא התנסות מינית מכל סוג שהוא. רובם זוגות שחצו את גיל 50 וסתמו את הגולל על סקרנות היפית בצורתה הטהורה. הם יושבים על כיסאות כתר במעגלי שיח ומחליפים הלצות, כפי שההורים שלכם היו עושים בשבת שגרתית בקאנטרי דקל. לרובם יש ילדים, וחלק גדול מהילדים אינו מודע לתחביב הדו שבועי של הוריהם. למעשה, הם יכולים להיות ההורים שלכם. כמה תמים היה לחשוב שמדי ערב שבת אפשר לבלות באותו הסניף של טאטי.
עוד כתבות מעניינות:
יצאנו לחפש נודיסטים בישראל ואפילו מצאנו
שמונה תל אביבים שלא מפחדים להיחשף לגמרי
למה הישראלים כל כך מפחדים מעירום?
מאיימים על הממסד עם נס קפה ומגבת
העמותה הנטוריסטית הישראלית נוסדה בשנת 2000 על ידי פנחס ברק, האב הרוחני של הקהילה שנפטר אך שלוש שנים לאחר ההקמה. ברק, יליד הולנד, ייבא את הרעיון משם – שכן קבוצות נטוריסטיות היו פעילות באירופה כבר בראשית המאה ה־20. הנטוריזם היא חלופה קורקטית ובלתי שחוקה ל"נודיזם", שממקמת את העירום כחלק ממסגרת רחבה של ערכים הקשורים בחיבור אל הטבע. בישראל, עם זאת, מדובר בתת תרבות שעיקר פועלה הם אותם מפגשים מזדמנים בעירום באמתלות משתנות, לרבות טיול שנתי גדול באילת הנערך מדי שנה בחגים. כיאה לתת תרבות, לחברים יש יעדים תיירותיים מועדפים שאותם הם פוקדים אחת לשנה, מהיישוב הצרפתי קאפ ד'אגד (Cape d’Agde), עיירה מן המניין שניתן להסתובב בה בעירום מלא, ועד כפרי נודיסטים מוכרים פחות בספרד.
רוב החברים בעמותה מייחסים לעירום משמעות פוליטית. "בישראל גם האפיקורסים הגדולים ביותר מתאפיינים בפחד מסוים מן הדת", מספר פעיל ותיק בעמותה, גם הוא התוודע לנטוריזם באירופה וחבר לסניף המקומי משעה שנחנך. "עירום זה דבר שבמהותו מאיים על הממסד. בעירום כולם שווים לכולם. אתה לא יודע כמה יש לכל אחד בכיס כי לאף אחד פה אין כיסים. באותה מידה, בחיים לא תראה אנשים בעירום רבים זה עם זה, מכיוון שבעירום ממילא אתה חסר הגנות. בקאפ ד'אגד יצא לי לראות תורים ארוכים, בחום ובצפיפות, ואף אחד לא התעצבן ולא אמר מילה".
אורח החיים הנטוריסטי בישראל לעולם יגלם בתוכו סתירות. תחושת השחרור, הרי, חייבת להיתחם באירועים מרוכזים ומשובצים בלוח השנה, תחת קשר שתיקה ממשטר. גם בזה הם מאשימים את הממסד הדתי, ובייחוד את הרגרסיה שחלה באידיאולוגיה הליברלית בישראל החל משנות ה־90. "הייתי רוצה שפשוט יסגרו לנו חוף, עם גדר, והציבור יוכל להחליט אם להיכנס אליו", אומרת חברה בעמותה תוך שהיא מתפשטת, מבלי שתצניע את זה אפילו בהתרעה היתולית. "לחרדים יש חוף משלהם, וזה עובד בדיוק ככה. אז למה לנו לא יכול להיות?".
"אין לנו שום דבר נגד מין"
הקהילה הנטוריסטית מצומצמת אמנם בישראל, אך כמאמר הבדיחה השחוקה על מחלוקות היהודים, הצליחה הפוליטיקה לכרסם גם בה. העמותה הנטוריסטית עומדת בשנים האחרונות מול האלטרנטיבה של תנועת "פשטות", המתאפיינת בקהל צעיר יותר ובבקרה על יחס מגדרי באירועים המתארגנים תחתיה. בעמותה טוענים שתנועת "פשטות" ממוסחרת ומפיקה רווחים מפעילותה, ואילו אנשים המזוהים עם "פשטות" מלינים על כך שבעמותה אין בקרה על היחס בין גברים לנשים, תוך שהם מרמזים לאווירה הבלתי תוססת בעליל המורגשת באירועי העמותה. מפרספקטיבה חיצונית הלב מתגייס באורח אינטואטיבי לצד חברי העמותה החביבים, המקבלים כל אחד לחיקם ללא סלקציה, גם במחיר הקרפה, כשרויים במעין תמימות היפית שנשתיירה בהם מן השנים העליזות של צעירותם. רק לעתים רחוקות יצא להם להרחיק משתתפים מאירוע, ולרוב מדובר היה באנשים שלא מוכנים להתפשט ככולם, ולאו דווקא במיני סוטים ששיחרו אחר פוטנציאל מיני. גם המקריפים יודעים, הרי, שאין אדם יכול להפיק הנאה מינית באירוע שבו המשקה החזק ביותר המוגש לשולחן הינו נס קפה של עלית.
"אין לנו שום דבר נגד מין", אומרת לי אחת מבאות המסיבה. "זו פשוט לא מטרת האירוע. רוב האנשים פה כבר נשואים עם ילדים, וזה פחות מעניין אותם. יש כללים ברורים מאוד שידועים לכל חברי הקהילה, מאיסורי מגע ועד שימוש בטלפונים או מוסכמות היגייניות – לדוגמה, זה שמוכרחים לשבת על המגבת", היא מוסיפה ומפנה מבט חטוף ובלתי משתהה לאשכיי, שבהיעדר ידע מוקדם כבר התרווחו וקיבלו את צורתם של חריצי הכיסא, ללא מגבת או בד שישמש כחוצץ. ככלל, מרגע שבו יוסרו הבגדים בהססנות המתבקשת, קל יהיה לשכוח שהם אי פעם היו שם.
המסיבה הזו, כצפוי, לא תתרומם – ומיותר יהיה להמתין לרגע הקתרטי שבו יהגה התקליטן מילת קוד לטינית, פרוטו־טכנו יחליף את הלהיט הטורקי "אזר אזר", תחת הנס קפה תתגלה פיניאטת אקסטזי ואורגיה שלוחת רסן תפציע בשולי הבריכה. זו לא כת דיוניסית, כי אם קהילת חברים נינוחה בעלת מאפיינים קיבוציים. הם תומכים זה בזה בגירושים ובהתאלמנות, מתקשרים בחגים ומסדרים דילים מוזלים במקומות העבודה. יש קהילות המתקבצות סביב כדורגל, ריקודים סלוניים או מינוי משותף לבריכה. הם פשוט אוהבים להיות עירומים. ומכל סגולות החופש והשחרור, כישרונם הנדיר ביותר (אותו הם חולקים רק עם נערים בני 14) נעוץ ביכולת להכיר בדיוק רב את מראה איבר המין של חבריהם הטובים ביותר ולהוסיף ולקיים עמם תקשורת רציפה, חמימה לעתים תכופות, כאילו לא אירעו הדברים מעולם.
