נטשה ליון, הג'ינג'ית בעלת הקול החלוד הכי קולית בצד הזה של המילניום, נמצאת בסביבה שלנו הרבה יותר זמן ממה שאתם חושבים. כלומר, הרבה הרבה יותר זמן. הרבה לפני "בובה רוסית" ו-"כתום זה השחור החדש", וגם לפני ההשתתפות שלה בסדרת סרטי "אמריקן פאי", ההופעה הראשון של ליון בקולנוע בכלל היתה בסרט הילדים הישראלי "אחד באפריל" של מנחם זילברמן, בכיכובם של ציפי שביט וספי ריבלין. נשבעים שזו לא מתיחה – תבדוק בויקפדיה שלה. בכל מקרה, זה אומר שאנחנו מכירים את נטשה בראונשטיין (כך נקראה דאז) מאז 1989, וההתאהבות בה רק גדלה יותר ויותר, במיוחד עכשיו כשאנחנו יודעים שהיא היתה מילדי ציפי שביט.

>> מה יש לצחוק בכלל: איך ההומור הישראלי שרד את המלחמה הזו?

הקראש הזה הגיעה לשיאו ב-2023 עם "פוקר פייס", דרמה-קומית שהיא גם סדרת בלש שבועית, בה ליון הפכה את תפקיד הבלש-שלא-ברצונו לאחד מהממתקים הטלוויזיונים הכי מהנים שראינו בעידן הנוכחי של הז'אנר. ובאמת, יש יותר מדי בלשים בטלוויזיה כרגע – אבל את הדמות של צ'ארלי קייל קשה שלא לאהוב בדרך מיוחדת: גלאי שקר אנושי ודמות שנונה כמו שהיא מעניינת, ולמרות שהיא יכולה להיות קוצנית, הלב החם שלה ניכר גם מבעד לחספוס. בקיצור, בלשית נואר לעידן המואר. העונה הראשונה היתה אחד הדברים המרעננים יותר שראינו על המסך, ועכשיו היא חזרה לעונה שנייה ומצופה מאוד, ואוהו כמה שמצפה לנו.

בניגוד לעונה הראשונה, היוצר ריאן ג'ונסון ("רצח כתוב היטב", כמובן) החליט לתת לצ'ארלי לנוח במקום ולא להמשיך במסע הבריחה שלה, אבל זה שהיא מוצאת נקודת קבע לא אומרת שהיא מצאה שקט, ובטח לא אומר שהיא מצאה מקום מסתור מתעלומות רצח ביזאריות שקורות סביבה. ההיפר מודעות עצמית עדיין מוביל אותה, ושלושת הפרקים הראשונים לעונה (שעלו יחדיו, ומכאן פרק אחד בשבוע) אמנם התחילו קצת חלש, אבל צוברים תאוצה לקראת השלישי. כמות הופעות האורח העונה מוגזמת אפילו בסטנדרטים של הוליווד וכוללת את סינתיה אריבו ("מרועשת"), ג'אנקרלו אספוזיטו, ג'ון מולייני, מרגו מרטינדייל ועוד יותר מדי פרצופים מוכרים. אנחנו קצת חוששים כי קשה לעמוד ברף של העונה הראשונה, אבל ממש חיכינו לשמוע שוב את צ'ארלי הממזרית הזו צועקת "בולשיט!" על אנשים.
"פוקר פייס", פיקוק. 3 פרקים ראשונים זמינים ב-yes

• מה רואים הלילה
• נטשה ליון
• פיקוק
• בלש

כבר לא עושים סדרות כמו "פוקר פייס", ומי אם לא "פוקר פייס" בעצמה יודעת את זה. היא נפתחת בשוט איטי שנגרר לאורכו של שטיח צבעוני על רצפת קזינו שפשוט זועק לשמי לאס וגאס "לא החליפו אותי מאז הסבנטיז". התאורה הצהבהבה של החדר והכתוביות (צהובות עוד יותר) משלימות את החוויה. רק כאשר בסצינה הבאה אחת מדמויות המשנה מגלה, לרוע מזלה, לפטופ שפתוח על משהו שהיא ממש, אבל ממש לא הייתה אמורה לראות – אנחנו מבינים בוודאות שאנחנו כבר לא בשנות ה-70 של המאה שעברה. אז ב"פוקר פייס" אמנם יש לפטופ, ויש טלפונים, וצ'ארלי (נטאשה ליון, מצוינת כאן וסוף סוף מוצאת משהו ראוי לעשות עם עצמה אחרי תאונת הרכבת התחתית שהייתה העונה השניה והמחורבנת של "בובה רוסית") אפילו עוקבת אחרי חשבונות של קונספירטורים בטוויטר – אבל בכל הזדמנות שיש לה להידבק לאסתטיקה של הסבנטיז, היא עושה זאת. בין אם זה במכוניות וינטאג' אמריקאיות, בחליפה של הנבל החלקלק סטרלינג פרוסט ג'וניור (אדריאן ברודי) או במלתחה המתחלפת תדיר של צ'ארלי עצמה, שמתחילה את הסדרה (ואין מצב שזו בחירה מקרית) כשהיא לבושה במשהו מאוד דומה לסוודר המיתולוגי של הדוד מ"ביג ליבובסקי", עוד בלש פרטי בעל כורחו עם זיקה חזקה לעבר.

כי הנוסטלגיה של "פוקר פייס" היא לא רק אסתטית אלא גם צורנית. צ'ארלי, שמסתבכת בפרק הראשון בשלל צרות בקזינו בו היא עובדת, יוצאת לדרכים בדרום ארצות הברית. אבל היכן שסדרה אחרת הייתה בונה את המתח, העניין והקומדיה בעיקר סביב צ'ארלי והאנשים הרעים שבעקבותיה, כאן יש בחירה מכוונת ללכת על הפורמט המיושן לכאורה של "תעלומה בשבוע" – כל שבוע עיירה חדשה, רצח חדש, טיפוסים חדשים, ובסוף הפרק צ'ארלי תדע בדיוק מי עשה מה, למה ותתחפף לעיירה הבאה, בתזמון מושלם עם הפשע הבא. אם זה לא מספיק, אז היא גם מתכתבת עם הפורמט של "קולומבו" (אי אפשר יותר סבנטיז מזה), הסדרה הבלשית המיתולוגית בכיכובו של פיטר פאלק – הרוצח נחשף בפנינו ממש בתחילת כל פרק, והכיף אמור להיות לא בפתרון התעלומה אלא באופן בו צ'ארלי מגיעה אליו.

מבחינה תסריטאית, זו לא תמיד הבחירה הטובה ביותר עבור "פוקר פייס", ובהמשך (או בעונות הבאות שלה) נצטרך לראות אם היא דבקה בפורמט בכל מחיר, גם כאשר בחלק מהפרקים הוא פחות עובד, או שהיא מסוגלת להשתחרר קצת. צ'ארלי עצמה היא דמות קלאסית של נטשה ליון – אישה קשוחה ושנונה, חביבה ועוינת בעת ובעונה אחת, עם מבטא ניו יורקי צרוד שאפשר להקשיב לו לנצח. במקרה הזה היא גם ניחנת בכוח-על של ממש, שימושי מאוד עבור כוכבת של סדרה בלשית – היא יודעת לזהות בדיוק מתי מישהו משקר, מה שהפך אותה בעבר לאלילת פוקר (עד שאנשים עלו על השטיק, ועכשיו אף אחד לא מוכן לשבת איתה בנוכחות חפיסת קלפים). כאן צריך לומר: מדובר בכוח-על והסדרה מתייחסת אליו ככזה בכל אופן מלבד לקרוא לו במילים "כוח-על". כלומר, מידת הריאליזם של הסדרה היא פחות או יותר של סרט קומיקס. הסדרה יודעת את זה, הסדרה עושה את זה בכוונה, אבל בגלל שזו הצהרת כוונות שנעשית יחסית בשקט, בסאבטקסט, קל לפספס אותה.

קל גם לחשוב שזו סדרה בלשית, כי היוצר שלה הוא ריאן ג'ונסון, שעשה בשנים האחרונות את צמד סרטי "רצח כתוב היטב" – סרטים בלשיים קלאסיים מאוד בפורמט שלהם, ששואבים המון מהאם הגדולה של הז'אנר, אגתה כריסטי. אבל צ'ארלי היא לא בנואה בלאנק (הבלש הנפלא של דניאל קרייג) וגם לא מנסה להיות: מי שמצפה לראות כאן סדרה בלשית קלאסית יותר, או ריאליסטית יותר, יתאכזב, ולטוב ולרע נדרש כאן תיאום ציפיות. אבל מכאן נובע גם ההיגיון התסריטאי שציווה לשים את פתרון התעלומה בתחילתו של כל פרק: הוא אמור בסך הכל לשחרר את הסדרה, ואתכם, מלעקוב בדריכות אחר תפניות העלילה ולנסות לפתור את התעלומה (שהיא בלאו הכי לא כל כך מסובכת) ופשוט לאפשר לכם את החופש להנות מהכריזמה האינסופית של ליון, מהכתיבה השנונה, מגלריית דמויות המשנה הנהדרת (עם קאסט מטורף, מהסוג שרק ריאן ג'ונסון מסוגל לאסוף בלי למצמץ). "פוקר פייס" אולי נראית, מצולמת ומתנהגת כמו סדרת איכות, אבל היא לגמרי באה לעשות כיף. אי אפשר לדמיין דרך אינטליגנטית מזו לכבות את המוח מול הטלוויזיה, וזה מעולה.
"פוקר פייס" עכשיו ב-yes VOD. ארבעה פרקים ראשונים כבר בחוץ ולאחר מכן פרק בשבוע מדי שישי

• ביקורת טלוויזיה
• ריאן ג'ונסון
• נטשה ליון
• בלש