עצבנית, מזיעה, דואבת ומדממת, אני צועדת לתוך דירה במרכז העיר לראיין בחורה שכנראה יודעת לעשות קסמים עם הכוס. בא לי לחזור על עקביי, ואני חושבת על פרסומות לטמפונים בהן נשים מחייכות, מנצחות את המחזור שלהן כגיבורות על. למי יש כוח לנצח בכלל? בטח גם וונדרוומן רובצת על הספה עם חבילת עוגיות בזמן הזה בחודש.

מאחורי וילון חצי שקוף מתגלה בפני חלל אינטימי שאומר כולו "קטורת", מסוג החדרים שגורמים אוטומטית לדבר בקול שקט ונמוך יותר. על הרצפה נח מזרון, עליו מגש קעור בו אבנים, פותות במגוון צורות ודילדו שחור אחד המהלך עלי אימים. מבט מסביב מגלה לי שאברי מין מעטרים את החדר מכל מדף וקיר, חלקם ורדרדים ומחוייכים וחלקם ריאליסטיים להחריד. על קיר אחד מתנוסס סטיקר האומר: "איזהו גיבור? הפוגש את יצרו".

מקדש הטנטרה הזה הוא חדרה של פליאה ברי (27), מנחת סדנאות מיניות ונשיות ובעלת תואר שני במדעי המוח הקליני. מזה שנים אני עוקבת אחרי הפוסטים שלה בפייסבוק ואחרי החיבה העמוקה שלה לענייני מחזור. כמי שסובלת מזרימה משחיתת סדינים ושפיות מדי חודש, מעולם לא יכולתי להזדהות עם התחביב, אבל כשנודע לי שהיא לימדה את עצמה לתמרן את הווסת שלה לכדי הטלתה בשירותים בלבד, הייתי מוכרחה לפגוש אותה ולסגל לעצמי את הכוח המופלא. האם אצליח? אינני יודעת.

אנחנו מתיישבות ואני ניגשת ישר לנושא המדמם. איך לעזאזל אפשר לשלוט במחזור?! ברי מתקנת אותי בחיוך נעים: "אני מקפידה לומר ווסת, כי אנחנו כל הזמן במחזור. אני מודעת למחזור שלי בכל שלב ושלב". העיניים שלה מרגיעות אותי ואני לא מצליחה להתיק ממנה את המבט. אני תוהה אם הסיטואציה הזו מוזרה, אחרי הכל, הגענו כדי לדבר על פות.

כיוון שהזמן שלנו קצר, ברי שואלת אותי אם אני רוצה שנפתח קלפים כדי לגלות מה המטרה הגדולה שלשמה באתי או שנפנה ישר לפרקטיקה. אני מבקשת מסלול משולב. היא מוציאה שתי חבילות קלפים שאני לא מזהה. אחת עם השם "נריה" והשנייה "אתי הילסום", יהודיה שנספתה בשואה. "מי זאת נריה?", אני שואלת. ברי מהרהרת רגע ועונה "אין לי מושג, אבל אני אוהבת אותם".

בחרתי לחלוק כבוד לנספים ושלפתי קלף של הילסום ז"ל. "אם יש לך מספיק אנרגיה לדברים הקטנים של החיים, אז תהיה לך אותה גם לדברים הגדולים. ובהמשך זה יקרה מעצמו, שכל האנרגיה שלך תשוחרר עבור הדברים החשובים באמת". המשפט הזה הרעיד בכנות משהו בלב שלי. ברצינות: חשבתן פעם כמה מהאנרגיה שלנו הולך על כאבי מחזור? במקרה שלי הווסת נמשכת יותר משבוע, ויותר משבוע בחודש – כמעט שליש מהחיים – היא יונקת ממני את הכוחות לדברים החשובים באמת.

ברי מספרת לי שכל העניין שלה סביב מחזור התחיל למעשה מכאבים שחוותה בעצמה. "לפני כמה שנים גלולות התחילו לעשות לי ממש רע, היו לי כאבים בנרתיק. ירדתי מהן, ואז הייתי צריכה למצוא דרך למנוע הריון, וקונדומים זה בסדר אבל לא כיף. שמעתי על שיטת המודעות לפוריות, וחשוב לציין שזו לא שיטת הימים הבטוחים, כי אנשים מתבלבלים. זו שיטה שבה את לומדת לעקוב אחרי הגוף שלך, אחרי סימנים, כל יום, וככה את יודעת אם את נמצאת בחלון פוריות".

היא ניגשת לשלב התאורייה ופותחת לפניי את הלפטופ שלה, בו מופיעה מצגת על מבנה הרחם. אני תוהה לעצמי מה יכול לחדש לי כבר האיור המוכר הזה של מערכת הרבייה, ומופתעת לגלות שהרחם ממוקם נמוך הרבה יותר משחשבתי. זו הפעם הראשונה שאני מתחילה להבין למה המצגת הזו נחוצה, וכפי שברי אומרת במהלך הפגישה שלנו שוב ושוב, "הכל מתחיל ממודעות". בקיצור, אם את לא יודעת איפה שרירי האגן שלך, יהיה לך קשה להפעיל אותם כדי לתמרן את זרם הווסת.

"זה כמו שילד קטן בהתחלה פשוט עושה פיפי", מסבירה לי פליאה בדרכה החומלת, "עד שהוא מבין שיש קשר בין הפיפי שיוצא לבין המודעות לגוף, ולומד לשלוט בזה. אפשר לפתח את המודעות הזאת עד לרמה שאת מרגישה גם לגבי הווסת, כמו בפיפי, שמשהו רוצה לצאת. בהתחלה את תרגישי רק כשזה מתחיל לברוח ואחר כך לאט לאט תזהי את זה גם לפני".

משקולות לפות

הגענו אל הפרקטיקה. ברי מתיישבת בתנוחת כובסת ואני כורעת ומחקה אותה, כך שאין לי ברירה אלא להסתכל ישירות על הוואגינה שלה ולהניח שהיא מסתכלת על שלי. לדבריה, שרירי רצפת האגן מתפרשים מעל השופכה ועד אל מאחורי פי הטבעת, ומחזיקים בעצם את כל איברי האגן והבטן התחתונה. הנרתיק עצמו מורכב (או "עצמה מורכבת", כפי שאומרת ברי) משלוש רצועות שרירים: הרצועה התחתונה בפתח הנרתיק, הרצועה השנייה באמצע הנרתיק, והרצועה השלישית בחלק העליון שלו, קרוב לצוואר הרחם. "אנו יכולות להפריד ביו כל חלקי השרירים השונים, וללמוד לכווץ ולהרפות כל חלק בנפרד".

היא מורה לי "לרכוס" את הנרתיק מלמטה, ממש כמו ריצ׳רץ׳ מפי הטבעת למעלה, ואחר כך לרכוס עמוק ועמוק יותר, עד שאני מרגישה שהכל נשאב לפתח צוואר הרחם. אני חושבת על התנועה שעושים בפי הטבעת כשמתאפקים ללכת לשירותים, ומנסה להעביר אותה קדימה, בוחנת את מערכת השרירים הזאת לעומק בפעם הראשונה. אף פעם לא הקדשתי מחשבה למה קורה בין פתח צוואר הרחם לפתח הנרתיק שלי. זה היה צינור אופל אל עולם לא נודע.

אני שואלת אותה אם זה הגיוני שהדגדגן שלי רועד, היא עונה שכן ושתינו מתגלגלות מצחוק נוכח סיטואצית הפורנו הלסבי שנקלענו אליה. "אחרי שיודעים לכווץ את השכבות השונות של השרירים בנפרד, אפשר לעשות משחק מגניב", זורקת לי ברי טיפ מרענן. "את יכולה לסגור כל פעם שכבה אחרת על זין של מישהו ולבדוק אם הוא מזהה".

בחזרה לעניין שלשמו התכנסנו: כדי להשהות את זרימת הדם עד להטלתה בשירותים, יש צורך ברכיסה קלילה בלבד. כדי לעזור לדם לצאת בשירותים, כדאי להרפות את הפות (הנה, זה נאמר) ולכווץ בעדינות רק את החלק העמוק שקרוב לצוואר הרחם. הכיווץ יסחוט את הדם החוצה כפי שסוחטים משחת שיניים בשפופרת.

אמא טבע קוראת לי ואני לוקחת הפסקת שירותים. "את מרגישה פיפי, או דם שרוצה לצאת?", שואלת פליאה. אין לי מושג, אז אני עונה "גם וגם". בסוף הפיפי אני נשארת במקומי ומנסה ליישם את מה שלמדתי על כיווץ צוואר הרחם. מפולת דם סמיכה עושה את דרכה מטה, ואני מכתירה את עצמי כאלופת העולם בהטלת ביציות מתות ("אלה לא באמת ביציות", מתקנת אותי פליאה. "הביציות נספגות חזרה בגוף. תחשבי על זה יותר כמו על פירורי רחם").

לאור ההצלחה הזו שולחת אותי ברי הביתה עם שיעורי בית. "לכי הרבה לשירותים במהלך היום, בכל פעם שאת מרגישה איזשהו גודש, גם אם זה לא פיפי. כשאת יושבת על האסלה תנסי להבין מה את מרגישה. בימים הראשונים יש זרימה חזקה וממש כדאי להקשיב לה, כמו במדיטציה. בכלל, בימים האלה כדאי להיות בקשב מדיטטיבי לגוף. כשאת בשירותים, תשהי שם כמה דקות ואל תדחפי את שרירי רצפת האגן, זה לא בריא. כמו שפיפי אנחנו לא דוחפים אלא משחררים, כך גם עם הווסת. שרירי אגן טובים ובריאים מאוד עוזרים, ובזכותם, גם אם אני מרגישה מוצפת אני יכולה רגע להחזיק מעמד לפני השירותים".

אחר כך היא מחזירה את תשומת לבי לקערת ההפתעות, שואלת מה מסקרן אותי ומסבירה שהכל זמין אונליין. אני מצביעה על כדור אליפטי קטן ושחור. "זו ביצה סינית, מכניסים אותה פנימה ומחזיקים אותה בפנים תוך כדי הליכה". אני שואלת על עצם פאלי דק ווורדרד שנח ליד הביצה, שמזכיר לי עצמים זרים שכבר פגשתי בעבר. פליאה מחייכת. "זה עשוי מרוז קוורץ, ומשחרר אנרגיה של אהבה. את יכולה להשתמש באחד כזה כדי לאמן את רצפת האגן או כדי לענג את עצמך. אבל לא בזמן הווסת, בתקופה הזו כדאי לנוח". בהשראת הדברים האלה אני חוזרת הביתה ונופלת לתרדמת מתוקה של ארבע שעות רצופות. נשמור את אימון השרירים להזדמנות אחרת. בעצם, גם החזרה לכושר הכללי יכולה לחכות לשבוע הבא. עכשיו אני בחופשת ווסת.

• החיים היפים
• ווסת
• ניו אייג'
• נשים
• בריאות

• Facebook
• Twitter
• Email

כל מיני דברים קורים ברשת החברתית, אחד מהם הוא הזדקנות מואצת של האוכלוסייה. שימו לב, אם כתבתם לאחרונה פוסט שעולה על 120 תווים, אתם זקנים מלהגים. רוח הזמן חלפה על פניכם בחמש דקות, והנה צברתם פערים כה גדולים שאתם כבר לא בקיאים בנורמות החברתיות ומביכים את החתול שלכם.

אבל צרות באות בצרורות, ולאחרונה נראה לי שבישראל פייסבוק הפכה במידת מה ללינקדאין, כלומר זירה מרכזית של פיתוח קריירה. אבל לא רק באופן הפשוט של חיפוש עבודה והתייעצות בענייני תעסוקה, אלה כאתר של "שיפור עצמי" באווירה ניו אייג'ית, וכתוצאה מכך לכר פורה ליועצי קריירה ופיתח יזמות מטעם עצמם.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
על מה לעזאזל עובדים אנשים בנחמה וחצי?
גורו העבודה הבינלאומי אופטימי לגבי העתיד
האם רובוטים הולכים להחליף את העיתונאים?

זו אמנם רוח התקופה, ביטויים כמו "תיק קריירה" ו"מולטיפוטנציאליות בקריירה" הגיחו לאוויר העולם די מזמן (נו אנחנו שמתפרנסים מגגים), והמונח "יזמות" קיבל מקום של כבוד. הרשת החברתית היא רק צד בדבר, אך ככל שעולה מעיון בפיד, רבים מהישראלים נמצאים בעיצומו של תהליך שיפור עצמי מתמשך ועיקש, לאן הוא מוביל?

חסידי השיפור העצמי רק מנסים להסתגל לעולם שאמא ואבא לא יכלו להכין אותם אליו. לא יהיו לנו פנסיות, זה הדיבור. היום, אומר אחד ממובילי השיח על העולם החדש, "כל אחד צריך לחשוב קצת כמו יזם". המדובר הוא בהשתלטות יזמית על המרחב האינטרנטי. שם, טף בני 20 מתייעצים עם ההמון בפיד שלהם: "האם לדעתכם כריזמה היא תכונה נרכשת או מולדת?".

אני לא יכולה לצטט, אבל פוסט התייעצות שפרסם אחד מהמצליחים בחברי הפיסבוק שלי כמעט הפתיע אותי. באחת מהקבוצות הייעודיות הוא כתב על התסכול הגדול שלו עקב הרצון לראות צמיחה בכל אחד מתחומי החיים שלו, כשהמטרה היא כמובן חיים מלאי משמעות. בניסיון לעבוד על כישוריו הבינאישיים הוא מבקש עצה, או בעצם פודקאסט, או ספר, או סרט, או קורס או דברי חוכמה של בעל ניסיון.

השיח על עולם העבודה החדש הוא חשוב ומעניין, שלא לומר מוצדק, כי העולם באמת עומד להתהפך עלינו בשינויים בעתיד הלא הרחוק. חלק מהידע בתחום מתנסח על ידי חוקרים אמיתיים של עולם העבודה או יצרני תוכן מעולים ויצירתיים. ההרצאה של אמלי וופניק שעלתה ב־Ted בשנת 2015 והסבירה למה לא לכולנו יש ייעוד אחד, שינתה כנראה גורלות. היא אפשרה לצעירים להרגיש בנוח להתפרנס מגם וגם, או לרצות לעסוק גם בעיצוב וגם ברפואה אלטרנטיבית ולא להחליט.

בכל זאת, בסוכנים רבים של השינוי הזה הניסיון להשתפר מרגיש כל כך סינתטי. קצת כמו ילד נטול ביטחון עצמי שבריוני "המרכז לאמנות הפיתוי" משדלים אותו להתנהגות כריזמטית.

גדלתי בבית שנפלה עליו די באמצע החיים טרגדיה נוראית. ההתאוששות לוותה גם בכניסתה של אימי בשערי הניו אייג' ובנוכחותם העקבית של ספרים ורעיונות מתחום העזרה העצמית בבית. חלק מהם יש לומר, טובים ונשארו איתי, אבל גם היום אני נושאת זעם לא לגמרי מעובד כלפי חוכמות הניו אייג' והניסיונות של אמי לפתור דרכן בעיות שלנו. אולי זאת הסיבה שאני סולדת משיח היזמים והגלישה שלו לתחום הנפש, ומהריח הזה שעולה ממנו, של הבנת הנפש כדבר שדורש פתרון מכאני ולא, נגיד, סבלנות או רגישות.

• פייסבוק
• קריירה
• ניו אייג'
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים

• Facebook
• Twitter
• Email

בעיצומו של חג הפסח האחרון קהילת ההיפים הישראלית קיימה מפגש חירום, כאילו היא נקלעה למשבר עכשיו ולא ב־1970. כאלף היפים מרחבי הארץ כיתתו את רגליהם ליער מגידו כדי לדון בסוגיות הבוערות שעל סדר היום: החלפת מידע וטכנולוגיה, יצירת שיתופי פעולה חדשים וקבלת החלטות שיעוררו את הקהילה מהניוון הבורגני ששקעה בו. במניפסט חוצב הלהבות שפורסם בעמוד האירוע בפייסבוק נכתב: "בימינו ההיפים לא מתים, הם רק מתפוגגים לתוך המיינסטרים והופכים לאנשים רגילים שהיו להם פעם חלומות. כל כך ידוע שלמילה 'היפי' יש קונוטציה שלילית שאפילו חבר'ה עם ראסטות שמנגנים בדיג'ירידו במעגלי שירה מתרעמים כשקוראים להם היפים. ובכל זאת אנחנו היפים כי אנחנו מחפשים אלטרנטיבה. אלטרנטיבה לבית במיליון ש"ח, למערכת החינוך הקורסת, למכונית עם 80 אחוז מסים, לחיים של שעבוד".

מובן כי מדובר בצומת דרכים עבור קהילת ההיפים בישראל, שהייאוש שלה לשקם את תהילת העבר שלה מזכיר כוכב דועך בפתח וילת ריאליטי. בראשית שנות ה־90, עם פריחתה של תרבות הניו אייג' בארץ, הייתה ההיפיות מותג נחשק: השינקינאים פלרטטו עמה בלי להפעיל מידה של ביקורת עצמית, ואפילו תרבותם המפוקפקת של בוגרי הודו זכתה למקום מכובד בפריים טיים, בדמותו של רפיק ידידיה (לשעבר תמיר קמחי) – כוכב הטלוויזיה שגילה את האור. אבל היחס בין שני המונחים האלו, היפיות וניו אייג', מורכב משנראה לעין הבורגנית.

"הניו אייג' לא היה מצליח אלמלא התנועה ההיפית של הסיקסטיז, אבל הוא עצמו לא היפי בכלל", מסביר ידידיה, היום בן 48. "הניו אייג' היא תנועה דתית חומרנית וקפיטליסטית. הדבר היחיד שקושר אותה להיפיות היא שתיהן מאמינות באינדיבידואליזם. בניו אייג' אין אלוהים, זו דת אישית, וגם התנועה ההיפית מאמינה שהאדם צריך לקחת אחריות על עצמו ולצאת מהקולקטיב שהופך אותו למולקולה. בשתיהן הבסיס של הגאולה העצמית הוא לא לחכות למישהו שיבוא מבחוץ ויציל אותך. אתה זה שצריך לצאת מהמערכת".

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
לא אומרים איכס על יאקים: מי הם היאקים ומי בכלל קבע את זה?
הכירו את המטרוג'ק: ההכלאה בין מטרוסקסואל לחוטב עצים
והדרת פני זקן: הטרנד ההיפסטרי עדיין צומח ברחבי הארץ

"לו היה 'מדד מניות הרוח', היית רואה שמאז שנות ה־90 השווי עלה ב־300 או ב־400 אחוז", הוא ממשיך. "אנשים צורכים היום הרבה יותר יוגה, סדנאות ופסטיבלים. הטרנד הנוכחי הוא תזונה, והכסף הולך על צומות, אצות ותוספי תזונה. התרבות הרוחנית התרחבה, אבל הכל שם מסחרי מאוד".

בינתיים, במחתרת, ההיפים הרדיקליים, כפי שמעיד המניפסט של הכנס הענקי, מנסים להבין לאן מועדות פניהם. בניגוד לאבותיהם הרוחניים בארצות הברית, הם לא מעולם לא הובילו מהפכה תרבותית שהמריאה בגדול ונכשלה בענק, ולפיכך מעולם לא נדרשו להתפכח ממנה ולהתבגר. ההיפים הישראלים מהלכים בינינו בחליפות היי־טק שאותן יפשטו עם רדת הערב כדי לקפץ מסביב למעגל שירה; אחרים מעבירים סדנאות צחוק בדרום תל אביב, בעוד הנאמנים לטבע נודדים על ריקשה סולרית בין יישובי עמק יזרעאל. יש כאלה שמקיאים את נשמתם בטקסי איואסקה וסוגדים לשמאנים בעלי כישורי תקשור מוטלים בספק. בשבועות האחרונים, כחלק ממסע רוחני שאליו נשלחתי, פגשתי נציגים חדורי מוטיביציה מכל המחנות. הפעם, הם מצהירים, לא תצליחו לקנות אותם בשאכטות. לפחות לא את רובם.

תחנה ראשונה: כנס היפים ענקי, יער מגידו

מה עושים כאן: מעשנים, מנגנים וחולמים
התדר:בבילוני

בניגוד לכל הציפיות, קבלת הפנים בכנס ההיפים הייתה צוננת. "יש כאן תדר בבילוני", הכריזה בפני אישה מבוגרת המכנה עצמה "אלווה", תוך שהיא מטפטפת על לשונה שמן קנאביס שרקחה בעצמה. "תדר בבילוני", כפי שהתברר בהמשך הכנס, הוא המקבילה ההיפית ל"ווייב סחי". השוליים המשיחיים בקהילה ההיפית מאמינים כי יבוא יום שבו בבילון (משהו בין מטאפורה לאתיקת הקניין הפרטי המשסה אותנו זה בזה ובין גרסה היפית לתיאוריות קונספירציה על האילומינטי וסדר העולם החדש) תיפול, ובמעין ריאקציה נשקם את הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע ונכלה את כל זמננו במעגלי שירה מקודשת. בחלוף כמה דקות הבנתי כי גלי התדר הבבילוני שודרו מתוך שקית הדוריטוס שלי, שסימנה באותו הקשר השחתה מוסרית טהורה. "אני לא נוגעת בחרא הזה", פסלה ההיפית האצילה את החטיף ונעלמה.

הכנס הורכב מתת מחנות ("קֶאמְפִים" בלשון אנשי הברנינג מן והמידברן, להלן "בֶרְנֶרִים") שמנו כעשרה אוהלים כל אחד: קאמפ לאנשי מרכז פלא, קאמפ לחבורת בית הפיות, קאמפ החלומות בהובלת בחורה פעלתנית בשם סתיה ליאור וקמפ הצ'אי שופ שהתארגן סביב הקרוואן של באבא גל הפרקטל – היפי אדוק הנודד ברחבי הארץ. האוכלוסייה נעה בין פלופים גמורים ("אני מואר! אתם לא מוארים!", צרח צעיר מזוקן לכיוון השמש בשעות הבוקר), דרך דאחקיונרים למיניהם (ספוטד: החלילן המקפץ על עמודים מכיכר מגן דוד) ועד חובבי קמפינג שקפצו רק כדי להגיד שלום.

היה זה מפגש חירום נינוח. נדמה היה שברירת המחדל ההיפית לניצול הזמן היא ג'אמים במעגל, ואחת לשעה מישהו מהנוכחים מכריז על הקמת סדנה חדשה בהנחייתו. עבור היפים רבים סדנאות רוחניות הן הדרך היחידה לשרוד בתוך העולם הבבילוני (שבו, כידוע, חייבים לעבוד מפעם לפעם כדי להתפרנס), וכנס ההיפים שימש עבורם הזדמנות לנסות את החומרים החדשים על קהל אוהד. בתמימותי נעניתי להצעה להשתתף בסדנת החלומות של סתיה, שהתקיימה בשעת לילה מאוחרת מסביב לעץ תותים. סתיה – דמות קשה לעיכול אפילו במונחי הכנס – ביקשה מאיתנו להדביק את הגב לעץ ולעצום עיניים. לאחר מכן פנתה למחוזות הבנאליים של הדמיון המודרך, שהופרעו באופן תדיר על ידי הנחירות השורקות של יושבי האוהלים שסביבנו. סדנת החלומות שלהם הייתה מוצלחת בהרבה.

האכזבה מההיצע הרוחני של הכנס הובילה אותי לגל הפרקטל (40), הדמות הססגונית ביותר בקאמפ הצ'אי שופ והאנטיתזה למסחרת הסדנאות, שגזר על עצמו חיים על ריקשה המונעת מאנרגיה סולרית. באבא גל הקים לאחרונה את קבוצת הפייסבוקנקודות ידידותיות/נקודות חמות– הפרויקט היחיד שגובש בכנס ואשכרה יצא לפועל. כפי שמרמז שמה, הנוודים החברים בקבוצה מעדכנים זה את זה במציאת נקודות ידידותיות (כל שטח מוצל שבו נוח להתמקם עם קרון או אוהל) ונקודות חמות (נקודה ידידותית מאוישת שמזמינה אליה חברים חדשים), כדי להקל על הנדודים בישראל. באבא גל ושותפיו מגשימים את החזון ההיפי באמצעות הנדודים, מתוך הבנה שסופו של כל אזור אוטונומי להיבלע על ידי השיטה. חייו מתנהלים ככנס היפים שאין לו סוף.

"אני מרגיש שיש כאן ניסיון ליצירת כוח פוליטי שיוכל להביא למהפכה", הוא ממשיך. "חוד החנית של המאבק צריך להיות בשכר הדירה – זה מה שהופך אותנו לעבדים. הזין הזה תוקע אותנו מלעשות שינויים בחיים שלנו, ואני לא רואה איך אפשר לפתור את זה ברמה המדינית. אין לנו מה לסמוך על השיטה. הפתרון שלנו הוא לא לעשות עוד כסף, אלא לחיות מפחות".

חשוב לך שיקראו לכם היפים. למה?

"תראה כמה זה עבד לשיטה, שהיפים הפכה להיות מילת גנאי. אולי כי מקנאים בנו על זה שאנחנו לא עובדים ומעשנים ג'וינטים כל היום. כולם היו רוצים לא לעבוד, אבל קשה להם להתנתק מהחינוך הנוקשה שהם קיבלו. בשבילי היפים זו תנועת התנגדות של כל מי שמחפש אלטרנטיבה – טבעונים, סטלנים, אנרכיסטים – כולנו היפים". פאנקיסטים, אגב, היו דופקים לו מכות על המשפט הזה.

תחנה שנייה: פלא – מרחב של אהבה

ריב"ל 25, תל אביב
מה עושים כאן: סדנאות, מעגלי שירה
התדר:ניו אייג'י

החיים בטבע אינם מתאימים לכל אחד, אך אין זה אומר שאי אפשר גם לגור בלב תל אביב, גם לעבוד במשרה מלאה וגם להקדיש כמה מערבי השבוע לסדנאות רוחניות מעצימות. זוהי האג'נדה של מרכז פלא, השוכן במתחם יד חרוצים. המרכז רשום כעמותה ומתקיים בעיקר מתרומות. בכל ערב הוא מארח סדנה חינמית לכאורה (המונח "תרומה מומלצת" מקביל כאן לדמי כניסה, ואילו "תיבת שפע" הוא שם דרמטי לקופה) ומסייע בהפקת אירועים בעלי אוריינטציה היפית כגון מעגלי שירה מקודשת בעיר.

"זה לא עסק רגיל עם משכורות ותשלומים", אומרת מנהלת המקום, מיתר סעדה (26). "המרחב מובל על ידי מתנדבים שרוצים להוציא את האור החוצה, בתקווה שיהיו מספיק מהם כדי שאף אחד לא יצטרך להשקיע כאן זמן של משרה מלאה. האג'נדה היא לפעול מתוך אהבה, להבין שהרוח לא תלויה בחומר. אנחנו עושים פה סדנאות, הרצאות, קבלות שבת ומסיבה אחת גדולה בחודש".

אם כבר הזכרת קבלות שבת, יש תחושה שההיפים בישראל מחוברים מאוד ליהדות, כנראה בגלל בתי החב"ד בהודו.

״יכול להיות. אנחנו באופן ספציפי מאמינים ברוח, ומהבחינה הזאת מחוברים גם ליהדות. אנחנו לא משתייכים לדת זו או אחרת, אבל כן מציינים פה חגים בצורות מגוונות. יש כמיהה למשהו רוחני שגדול מאיתנו".

במובנים מסוימים משמש פלא כשבט צופים למבוגרים. המאמץ המגוחך להימנע מלקרוא לכסף בשמו אינו העיקר כאן, אלא עשרות המתנדבים המנהלים בו חיי קהילה במרכזה של עיר מנוכרת כתל אביב. ביום שבו ביקרתי במרכז השתתפתי עם כמה מהם בסדנת הצחוק של ליאור בורלא, שגם הוא, איך לא, מגדיר עצמו כמטפל (השיטה: "נשימה מעגלית"). הסדנה הורכבה מאסופה מקורית של משחקים מטופשים ודגלה בשיטת "תזייפו עד שזה עובד". להביט על אנשים זרים משתטים זה לא מצחיק בהכרח, אך לחזות באישה זרה נאבקת בפרץ צחוק בלתי נשלט, עשר דקות לפני שהסדנה החלה באופן רשמי, זה מצחיק – ואולי אפילו שווה את סך התרומה המומלצת, שעמדה באותו ערב על 50 ש"ח של שפע טהור.

תחנה שלישית: בית פיות

בן עטר 31 תל אביב
מה עושים כאן: סדנאות, ג'אמים
התדר:קומונרי

בעין בבילונית בלתי מזוינת בית פיות השוכן בדרום תל אביב מצטייר כגרסה חיוורת ומתוקצבת פחות של מרכז פלא, אך דווקא בה אפשר למצוא את אותו עוקץ אקטיביסטי היוצק תוכן ממשי בקלישאות החבוטות לעייפה. הבית הוא מפעל חייה של בחורה המוכרת בכינוי ג'ינג' (30): מדובר בדירה מרווחת שבה היא מתגוררת עם שתי שותפות לדרך, וכך לצד סדנאות וג'אמים המתארחים במקום מתהווה גם קומונה בעלת אחריות משותפת ("אנחנו מקבלים כל אחד כאורח, אבל מי שרוצה להיות חלק מאיתנו יודע שהוא צריך לתרום"). בג'אם סשן השבועי המתארגן בחצר הסמוכה ג'ינג' מקבלת אותי בפנים מצוירות וחיבוק ממושך ("בוא תגיד שלום כמו היפים"), אך כשאני מדבר איתה על כל מה שלמדתי עד כה על בבילון המסואבת, האויבת האימתנית של שנינו, היא צוחקת לי בפנים.

"בית פיות התחיל מתיאוריה שהייתה לי, שאם אעשה כל שבוע ג'אם, אביא אליו פרחים ואדאג לאוכל חם – תתהווה סביבי קבוצה והחיים שלי יהיו טובים יותר", היא אומרת. "לאנשים כאן יש רצון לבסס רשת שדרכה נוכל לספק את כל הצרכים שלנו בצורה אלטרנטיבית. זה מתחיל מדברים בסיסיים כמו גידול מזון ודיור אלטרנטיבי ומגיע עד חינוך ובריאות. המטרה היא להשתחרר מהעבדות המנטלית שהכסף משעבד אותנו אליה, וגם מהרעיון המפגר הזה של מדינות לאום".

גם אתם רשומים כעמותה, ובכך נדרשים בעצם לשתף פעולה עם הממסד.
״שיתוף פעולה עם הממסד יכול להיות משהו שאנחנו אפילו מעוניינים בו. אנחנו מנסים לבנות משהו, לא להרוס. אנחנו משתמשים במה שאנחנו יכולים ולפעמים גם בממסד. אני לא עסוקה בלהיות היפית, זה לא אישיו ואין לי עניין בהגדרות. כדי להשיג חירות אמיתית אני צריכה להיות חופשייה גם מזהויות".

תחנה רביעית: מעגל שירה מקודשת

רחבת הבימה, תל אביב
מה עושים כאן: שרים אל תוך הלילה
התדר:רגשני

אט אט מתגלה לי כמה עמוקה חיבתם של היפים לצורות ישיבה מעגליות. "מעגל הוא מבנה מכיל", מסביר לי דן מרדכי (36), הייטקיסט במקצועו, ומייסד פרויקט השירה המקודשת "Unite In Babylon" עם יפעת אשכנזי. "אתה יכול לראות את המוזיקאים. כולם שרים יחד, אין היררכיה בינם לבינך. כל אחד מביע כוונה והאנרגיה שנבנית הולכת למרכז המעגל. זה נראה לי טבעי, הרי הכל התחיל מלשבת מסביב לאש המדורה".

אחת לכמה שבועות מרדכי ושותפיו משתלטים על רחבת הבימה ומחללים אותה בנגינות ומילות תפילה. השהייה בטבע לא מספיקה להם. "אנחנו רוצים להביא ללב העיר את המרחב הזה שבו אנשים יכולים להרגיש שהם חופשיים, גם אם הם רק סופגים את האוויר", אומר מרדכי. "המרחב הזה ממש מאפשר ריפוי. אנשים מכל הסוגים נתקלים בנו ומצטרפים, ופתאום אתה רואה שחלקם מתחילים לבכות, חלקם לצחוק. קשת הרגשות רחבה מאוד. החוויה הזאת מרגשת אותם, ואחר כך הם מחפשים מעגלים קטנים יותר ושואפים לשלב את זה בחיי היומיום במקום יציאה של שישי בערב. במקום לבלות בבר אפשר גם לשיר ולעבור איזה מסע, תהליך התעמקות".

למה השירה הזאת מקודשת?

"לדעתי צריך להפריד את המושג 'דתי' מהמושג 'מקודשת'. זה שאתה דתי זה לא אומר בהכרח שאתה רוחני ולהפך. המושג 'מקודשת' מתקשר לאנרגיות שמופקות במהלך השירה במעגל. כולנו מתחברים אחד לשני. בבל מסמנת את הנפרדות בינינו, ואנחנו רוצים לחזור לתודעה של אחדות. אנחנו לא באים בהתנשאות ואומרים שאנחנו מוארים, אלא פשוט יושבים ושרים שירים שכל אחד יכול להתחבר אליהם ולהצטרף".

זה לא סותר את העבודה המשעבדת שלך בהיי־טק?

"יש אנשים שהופכים את אורח החיים הטיפולי זו העבודה שלהם. זה משתלב טוב. אבל אני פשוט אוהב מאוד את מה שאני עושה. אני ממש לא צריך לוותר על שום דבר כי אני כבר שם, אני חי את החיים שאני רוצה לחיות. מבחינתי מה שאני עושה זה אמנות".

תחנה חמישית ואחרונה: פסטיבל מידברן

רמת נגב
מה עושים כאן: מתרגלים חיים בקהילה שיתופית
התדר:חתרני

חלקים גדולים מקהילת ההיפים הישראלית מתנקזים מדי שנה לשני פסטיבלים מרכזיים הנשענים על דגמים בינלאומיים – ריינבואו ומידברן. הראשון מיועד לגרעין הקשה. הוא אורך כחודש ומהותו היא החיים המשותפים בחיק הטבע – בלי סמים ואלכוהול וללא חלוקה לקאמפים שבטיים. השני – המתקיים החל מסוף השבוע הנוכחי במשך חמישה ימים – משמש כמעין אינדינגב עם טוויסט חברתי, ולפיכך חוגג תלבושות אקסצנטריות ומיצבים אמנותיים. מדובר בעיר זמנית המוקמת במדבר ופועלת על פי עקרונות של נתינה וא־מסחריות (לא תמצאו שם דוכן אחד המוכר את מרכולתו בכסף) וקבלת האחר ללא תנאים מקדימים. ג'ינג' מבית הפיות, לשם ההשוואה, היא ברנרית מושבעת; אנשי השירה המקודשת הם ריינבואיסטים ברובם, ואילו באבא גל ככל הנראה בז לשני המחנות.

"לפי כמות הפרופילים שנפתחים במערכת שלנו, אנחנו מעריכים שהביקוש לכרטיסים עלה ב־30 אחוז ביחס לשנה שעברה", אומר ניר אדן (40), מנכ"ל עמותת מידברן. "המידברן הוא האירוע השלישי בגודלו בעולם הברנינג מן. מצד אחד זה נהדר שהעקרונות שלנו חודרים סוף סוף לתודעה. מצד שני זה מאתגר. הפרויקט הזה הוא משהו שחייבים לבוא אליו בתור משתתפים ולא בתור צרכנים, והאדם הממוצע רגיל להיחשף לדברים ממקום של צרכן".

אתם נדרשים להגמיש מעט את האידיאולוגיה בשביל להכיל את הקהלים החדשים?

"העקרונות הם אמורפיים. אם תשאל עשרה אנשים מתוך הקהילה על עשרת העקרונות תקבל 15 תשובות שונות. תפקידם לעורר השראה במחשבות של מי שמשתתף באירוע. במדינת ישראל, שאני מגדיר אותה כשמרנית יחסית, הקושי העיקרי שאנחנו נתקלים בו הוא מול הרשויות ולא מול החברה. היום אנחנו נמצאים במערכת יחסים אחרת לגמרי עם הרשויות, שבפסטיבל הראשון שקיימנו פה לפני שלוש שנים גירדו את האף ולא הבינו מי אנחנו ומה אנחנו עושים. בכל פרויקט יש מקפידים יותר ומקפידים פחות. כולם מוזמנים להשתתף, ואין אף אחד שישים עליך מד ההקפדה".

"המידברן הוא פסטיבל שהופך את כל המבנה הקלאסי של נותני שירותים וספקים", מוסיף ידידיה. "יש כאן שבירה של מטריקס הניו אייג'. בפסטיבל רגיל יש מנחים ומארגן שלוקח כסף על הכרטיס ומספק לך אוכל וסדנאות. במידברן לוקחים כסף על ההקמה ועל התשתיות, אבל בפנים כל הספקים הם הלקוחות. יש בזה משהו שיתופי מאוד, ברוח הכלכלה החדשה של הברטרים".

מפיקי המידברן מסרבים להגדיר עצמם כהיפים, אך הפופולריות הגוברת של האירוע היא אולי זריקת העידוד שקהילת ההיפים הישראלית חיכתה לה. המידברן הוא הרי חממה שבה נטיות שיתופיות הטבועות ממילא בגנטיקה הישראלית (קפה שחור במילואים, מחנות קיץ בצופים) עוברות טרנספורמציה פוליטית ונוגעות לעיתים במהפכנות. זוהי מומחיותו של ההיפי הישראלי: היכולת לקפוץ מיחידה קרבית לקטיף ג'אראס בהודו, או לנצל את ימי החופש ממשרה בכירה בהיי־טק לטובת מגורים בעיר שיתופית במדבר. התנועה המקומית מבטיחה לעצמה אריכות ימים, שלא כדרכן של תנועות המבדלות עצמן באופן רדיקלי מהמיינסטרים ונדרשות להתפכח במרוצת השנים. מובן שכך היא גם מוותרת מראש על הכוח להוביל לשינוי מהותי.

• מיוחדים
• בבילון
• איואסקה
• רפיק ידידיה
• היפי
• ניו אייג'
• היפים
• מידברן
• הודו
• ריינבואו