אם נשאל אנשים רנדומלים ברחוב מי היה ג'יימס גארפילד, הם כנראה ישאלו אם זה החתול הכתום הזה שאוהב לזניה. זה בסדר. אף אחד לא מצפה מכם לזכור מי היה הנשיא השני של ארצות הברית שנרצח בעודו מכהן, גם לא נטפליקס, שיצרו מזה סדרה בשם "מוות ממכת ברק" המספקת הצצה למסדרונות הכוח של הפוליטיקה האמריקאית בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19. למעשה, הם מקווים שלא תזכרו, כי אחת המטרות כאן היא להראות כמה מעט הפוליטיקה השתנתה מאז.

הסיפור עוקב אחר עלייתו של גארפילד עצמו, מהנאום חוצב הלהבות שסלל את דרכו לנשיאות ועד מותו, פחות משנה מאז שנבחר. במקביל הוא גם עוקב אחרי צ'ארלס גיטו, האיש שהתנקש בו. הסוף ידוע מראש והסדרה גם אומרת ממש במפורש שזה מה שהולך לקרות. אין פה טוויסטים, אלא רק סיפור כתוב היטב על השתלשלות האירועים.

כשצופים בסדרה הקצרה, בת ארבעה פרקים בלבד, אפשר להבין למה האמריקנים אהבו את גארפילד. נשיא רפובליקני, טוב לב, איש משפחה פשוט שאפשר להזדהות איתו. הוא היה אולי האדם הראשון בתפקיד מזה שנים שבאמת היה אכפת לו מהעם האמריקאי. מנגד יש את גיטו, אדם שחושב שהכל מגיע לו ומנסה פעם אחר פעם להשתלב במפלגה במרוץ אחר ג'וב שיוביל אותו לתהילה. הבחירה במת'יו מקפדיין לתפקיד מדהימה, לא רק כי הוא שחקן מבריק, אלא כי יש לו את את היכולת (שכבר ראינו ב"יורשים") להפוך בשנייה מהאדם הנחמד בעולם לאיש נבזי ואכזרי שמסוגל גם לרצוח את נשיא ארה"ב בשביל להשיג את מה שהוא רוצה.

>> צופים פני עתיד: דירוג הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות וסרט קצר שהחזיקו אותנו ערות השבוע

מייקל שאנון בתפקיד הנשיא גארפילד הוא ליהוק מצוין גם כן ובעיקר מפתיע, כי בדרך כלל שאנון מופיע בתור נבל. הוא היה גנרל זוד ב"איש הפלדה", ריצ'רד סטריקלנד ב"צורת המים" של גיירמו דל טורו, נלסון ואן אלדן הסייקו ב"אימפריית הפשע" ובעוד תפקידים רבים, ואף פעם לא חשבנו עליו כליהוק לאדם חם ונעים הליכות. אבל גרפילד הוא לא רק איש מאוד נחמד, הוא גם איש של עקרונות וכריש פוליטי שהצליח לפרק את מרכז הכוח הרעיל במפלגתו. אתם יודעים, כל מה שאנחנו רוצים במנהיג.

למען האמת, הסדרה הזאת לא הייתה יכולה להגיע בתזמון מושלם יותר – רגע אחרי סערת הג'ובים בכנסת. כזכור, בשבועות האחרונים אנחנו קיבלנו הצצה לתעשיית הג'ובים בכנסת, לה שותפים ח"כים מהקואליציה, מהאופוזיציה ואפילו יאיר נתניהו כמעט קיבל נתח. בסדרה עצמה אנחנו רואים דוגמה מובהקת לתרבות הזאת – שורה של תפקידים מומצאים שנועדו לרפד את כיסיהם של חברי המפלגה החזקים. גארפילד עשה את מה שראש ממשלת ישראל היה צריך לעשות – ואמר "עד כאן". הוא התכוון לבטל תפקידים מומצאים ולנקות את הפוליטיקה האמריקאית מהתרבות המושחתת הזאת. זה עלה לו בחייו.

גארפילד לא מייצג רק את עצמו בסדרה הזאת. הוא מראה לנו שניתן לייצג ערכים כמו זכויות אדם ומוסר בסיסי גם מתוך המפלגה הרפובליקנית, בדיוק כפי שאפשר להיות בממשלה ולפעול בשביל העם ולא נגדו. הוא מייצג דור של פוליטיקאים שנמחק, כאלה שטובת העם תמיד לנגד עיניהם, שמוכנים לשלם מחיר אישי – אם זה אומר לעשות את הדבר הנכון עבור העם. לצערנו אין מנהיג כזה היום בישראל. בחגיגת הג'ובים כולם השתתפו. במקום שמישהו יגיד – "מה לעזאזל אנחנו עושים בזמן מלחמה?", הפוליטיקאים שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי עטו על הדילים כמו נשרים (ויאיר לפיד, כהרגלו, קודם שיתף פעולה עם הדיל המסריח ואז התחרט ונשאר גם בלי הג'ובים).

וכמו שג'יימס אברהם גארפילד הוא הרבה יותר מנשיא אמריקאי שנשכח, המתנקש שלו מייצג את האנשים שבהם נלחם – חדלי אישים חסרי כישורים שבסך הכל רוצים להכניס כמה שיותר כסף, כוח וכבוד לכיסם. "מוות ממכת ברק" היא מיני סדרה מצוינת שמדגימה בדיוק את זה, שאנון ומקפדיין מספקים תצוגות משחק מעולות, וזאת בדיוק הסדרה שצריך לראות עכשיו, רגע לפני שנת בחירות, ולו רק כדי להיזכר איך מנהיג אמור לתפקד ומה היינו באמת רוצים שיהיו התכונות שלו. לא יזיק לנו איזה גארפילד.
>> "מוות ממכת ברק" // Death By Lightning // עונה 1, ארבעה פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• ארצות הברית
• נשיא ארצות הברית
• סדרות מומלצות

ההיסטוריה של ארצות הברית רווייה בנשיאים אמריקאים שניסו – ולפעמים הצליחו – להתנקש בחייהם. רק במערכת הבחירות האחרונה ראינו ניסיון התנקשות ביזארי בדונלד טראמפ, וכמה שכל הסיפור היה הזוי זה עוד כלום לעומת אסופת המטורללים שלקחו את החוק ואת הנשק לידיים וניסו לסיים קדנציות נשיאותיות בטרם עת. מה שמביא אותנו לסיפורו המוזר של ג'יימס גארפילד, הנשיא ה-20 של ארצות הברית, וצ'רלס גיטו, האדם ההזוי והלא לגמרי שפוי שרצח אותו.

"מוות ממכת ברק", מיני-סדרה היסטורית בהפקה מפוארת שעלתה בשבוע שעבר בנטפליקס, מגוללת את סיפורם של גארפילד וגיטו עד לסופו הבלתי נמנע. היא מצטרפת על המדף לעשרות יצירות שנעשו סביב נשיאים אמריקאים והמתנקשים שלהם, כמעט תת-ז'אנר בפני עצמו, ולכן גם סובלת מהשוואות לא מחמיאות לסרטים רבים, כי את הסיפור הזה כבר ראינו בעצם לא מעט פעמים.

>> המצעד: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> וואה וואה וואה: הקאמבק של שם טוב האבי הוא מה שהיינו צריכים
>> וואה וואה וואה: סליחה, הקאמבק של שם טוב האבי לא טוב בכלל

אם מצליחים לשים את כל זה בצד לכמה שעות – ומדובר בארבעה פרקים בלבד כך שזו לא אמורה להיות בעיה – "מוות ממכת ברק" היא הפקה דליקטס עם תפקידים ראשיים נהדרים של מת'יו מקפדן ("יורשים") בתפקיד גיטו ומייקל שאנון ("אימפריית הפשע") בתור הנשיא גארפילד, כשלצידם סוגרים ניק אופרמן ובראדלי וויטפורד דליקטס של קאסט מוביל.

המיני-סדרה מבוססת על הספר המצליח "גורלה של הרפובליקה: סיפור של טירוף, תרופות ורצח נשיא", ספר עיוני שכתבה העיתונאית קנדיס מילר ונחשב נאמן ביותר לעובדות ההיסטוריות. מדובר גם בהפקה לא שגרתית של נטפליקס – מושקעת מאוד, קצרה מאוד, איכותית מאוד – שנראית כאילו מכוונת מראש לטקסי הפרסים, אבל התחזית שלנו לערב זה היא שצפוי כאן בינג' איכותי ומענג למדי, גם אם לא הרבה יותר מזה. תבדקו אותנו.
>> "מוות ממכת ברק" // Death By Lightning // ארבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• נשיא ארצות הברית
• סדרות מומלצות
• בינג'

כיף לאמריקאים. כי הם אמריקאים. ויש להם טלוויזיה אמריקאית שמספרת את הסיפור של אמריקה בכל ערב, גם אם הוא סיפור מטופש, וולגרי וצעקני. לפעמים זה בא עם מבטא דרומי כבד וכובע בוקרים ולפעמים זאת עוד משפחה גרעינית לא מתפקדת, ומדי פעם יוצאת גם איזו פנינה בוהקת, אבל שלל הייצוגים האמריקאים על המסך מייצר פסיפס שהוא פורטרט לאומי די מדויק בסך הכל. לכבוד יום עצמאותה ה-249 בחרנו את הסדרות הכי אמריקאיות של 50 השנים האחרונות (שימו לב, לא הסדרות הכי טובות באמריקה, אלא הסדרות הכי אמריקאיות באמריקה) כך נרצה לזכור אותם. היה נחמד בסך הכל כל עוד זה נמשך.

>> זה לא מצחיק יותר: עולם הקומדיה מפוצל מתמיד, כמו אמריקה עצמה
>> פה זה לא מנהטן: 12 מקומות להרגיש בהם קצת אמריקה בתל אביב

הכל נשאר במשפחה (1979-1971)

ארצ'י באנקר חזה את הכול. יוצר הטלוויזיה הדגול נורמן ליר, שהלך לעולמו בדצמבר שעבר בגיל 100, הקדים את זמנו בכמה עשורים והצליח לייצר סיטקום להיט שעוסק בגזענות, שנאת זרים, מיזוגניה, הומופוביה, שנאת ליברלים וכל מה שהופך את ארצות הברית של דונלד טראמפ למה שהיא היום. הצופים העריצו כמובן את ארצ'י הממזר שפשוט אומר את מה שכולם חושבים, אבל ליר דחף להם מתחת לרדאר נרמול של שחורים וגייז בטלוויזיה והשיג ניצחון היסטורי.

שורשים (1977)

סדרה שהייתה אירוע טלוויזיוני מטורף בזמן אמת, כשחלקים גדולים מארצות הברית עדיין מסתגלת לרעיון של שחורים שווי זכויות, אפוס קולנועי רחב היקף שלא נראו רבים כמותו על המסך הקטן עד לאותו רגע. הוא עוקב אחר סיפורו של העבד האפריקאי קונטה קינטה שהגיע לעבוד בפרך במטעי הכותנה בדרום ארצות הברית, והסדרה מגוללת סיפור של שבע דורות עבדים ובעצם את הסיפור של אמריקה השחורה כולה. אי אפשר להבין את האתוס שהתפתח בקהילות האפרו-אמריקאיות של שנות השמונים בלי לראות את הסדרה הזאת.

דאלאס (1991-1978)

משנות השבעים ועד שנות התשעים האמריקאים עפו על דאלאס, לא סתם הסדרה הזאת שרדה עשרים שנה. הסדרה שעסקה בתככים ובסכסוכים בין החוואים של דלאס, ואם להיות ספציפים, על התחרות הבלתי פוסקת בין האחים יואינג. רבים ניסו לשחזר את ההצלחה של טלנובלת הבוקרים הפופולרית, אבל ללא הצלחה. הראן המקורי של "דאלאס" היה כל כך מוצלח כי בסיס הסיפור מדבר על הערכים האמריקאים: משפחה והמרדף הבלתי פוסק אחרי "החלום האמריקאי" שמתורגם לככ"כ – כוח כסף וכבוד. הסדרה הראתה את הצד האפל של ההצלחה ושימשה באותה תקופה מראה לחברה האמריקאית.

נשואים פלוס (1997-1987)

עד "נשואים פלוס", כשאמרו את צמד המילים "משפחה אמריקאית" אנשים כנראה חשבו על משפחה מאושרת ושמחה בפרברים שכל אחד היה רוצה להיות חלק ממנה. זה לא הנרטיב של "נשואים פלוס". משפחת באנדי ייצגה בעיני צופים אמריקאיים רבים את מודל המשפחה האמריקאית האמיתי, זה שהוליווד ניסתה להסתיר: משפחה עלובה ולא מתפקדת שכל חבריה הם אינטרסנטים עניים וחסרי מזל. "נשואים פלוס" בעטה למודל המשפחה האמריקאית בתחת והביאה גישה משלה, אולי פחות יפה ופחות מנומסת, אבל הרבה יותר אמיתית.

משפחת סימפסון (1989-הווה)

זה מדהים שמאז 1989 הסדרה הזאת ממשיכה לרוץ. המשפחה הצהובה והאהובה היא ייצוג מושלם של חיי עיירה קטנה בארה"ב, עם המון צחוקים על חשבון האמריקאים. אם זה לא מספיק היא חזתה המון אירועים משמעותיים לאורך השנים, החל בתחזיות לסופרבול, וכלה בהתמודדות דונלד טראמפ לנשיאות. אל תדאגו, אלה לא קונספירציות, רק סאטירה איכותית שקוראת את אמריקה כמו ספר פתוח.

טווין פיקס (1991-1990)

יצירת המופת העל-זמנית של דיוויד לינץ' הייתה מהפכה דרמטית בעולם הטלוויזיה של תחילת שנות ה-90', ובעצם נתנה תוקף לרעיון שסדרת טלוויזיה יכולה להיראות "קולנועית" יותר ולספר סיפורים ארוכים שאינם אפיזודיים (כלומר, אינם מתחילים ומסתיימים באותו פרק), כולל תעלומת רצח שלא באה על פתרונה. אבל יותר מכל, לינץ' ו"טווין פיקס" הראו לראשונה כמה ארצות הברית של העיירות הקטנות מוזרה ומקריפה מאחורי החזות המהוגנת ופאי הדובדבנים, תמה שתכבוש את הטלוויזיה והקולנוע בעשורים שיבואו.

אוז (2003-1997)

אם אחרי "טווין פיקס" התחלנו להבין שיש לארצות הברית צד מאוד אפל, אז "אוז" באה והראתה בדיוק כמה אפל הצד הזה יכול להיות. זו כנראה הסדרה הראשונה על המסך שהציגה בלי פחד את כישלון החלום האמריקאי ופשרו, ובמובנים רבים גם הסדרה שעיצבה מחדש את הסטנדרט של HBO וסללה את הדרך ל"סופרנוס" ו"הסמויה". זה היה גם הרגע שבו התחלנו לראות את ארצות הברית כפי שהיא באמת, מעבר לסיפורים היפים והחמודים שמכרה הטלוויזיה לציבור במשך עשורים ארוכים.

המלך היל (2010-1997)

נכון, עוד סדרת אנימציה, ולמרות הנטייה של סדרות אנימציה להיות מוגזמות ולא הגיוניות, זה לא המקרה של "המלך היל" שבחרה ללכת על קו יותר ריאליסטי עם קונפליקטים אמיתיים שנוגעים לאמריקה של אותה תקופה ונשארו רלוונטיים עד היום, החל מהשאלה "האם צריך ללמד חינוך מיני בבית הספר?" וכלה ביחס לזרים באמריקה. "המלך היל" מדברת על הבעיות הכי דחופות של אמריקה בדרך משעשעת ומלאה בלב ונשמה ודרך האנימציה היא מאפשרת לנהל דיאלוג. במובן מסוים, היא הייצוג הכי טוב של "אמריקה הרפובליקנית היפה", לפני שנהרסה על ידי דונלד טראמפ.

24 (2010-2001)

חודשיים אחרי אסון ה-9/11, קיבלה אמריקה גיבור מסוג חדש: ג'ק באוור הלוחם בטרור מבית ומבחוץ, בזמן אמת, 24 שעות בכל עונה אינטנסיבית של 24 פרקים. אנחנו קיבלנו ארצות הברית חדשה, אובססיבית ופרנואידית, בזה לשלטון החוק ולבירוקרטים האימפוטנטים והבוגדניים. "24" חזתה במדויק את עלייתו של נשיא שחור ראשון וגם את הפיכתו של הטרור לקלף משחק פוליטי בידי שמרנים קיצונים, ונתנה את האות לעידן חדש שבו אמריקה היא לא בהכרח הגוד גאי שחשבנו שהיא.

אחים לנשק (2001)

הסדרה הזאת חוזרת כאן בלא מעט רשימות, וזה מוצדק. זו סדרת מלחמה שהיא סדרה מושלמת מכל הבחינות. היא מספרת את סיפורה של המלחמה המוצלחת האחרונה של ארצות הברית, מלחמת העולם השנייה, סיפור מושקע ומרגש על יפי הבלורית והתואר של הצבא האמריקאי. למרות הספקטקל והאקשן ההוליוודי בהפקה של שפילברג, הרגעים הכי יפים של "אחים לנשק" הם בערבות ההדדית וברעות שהחיילים מפגינים אחד כלפי השני. כמו שאנחנו יודעים טוב מאד, כור ההיתוך של הצבא מביא למפגש בין אנשים שונים מאד, ובלי סולידריות אמיתית העסק הזה לא יכול להגיע רחוק.

הסמויה (2008-2002)

אם "אוז" נתנה לנו הצצה ראשונה אל החורבן הפנים-אמריקאי, באה סדרת המופת של דיוויד סיימון וציירה פורטרט מדויק של קריסת כל המערכות השלטוניות הפדרליות, וההשפעה ההרסנית של כל זה על עיר בינונית כמו בולטימור. סדרה שהיא רקוויאם לחלום והתעוררות אל הסיוט רווי השחיתות והאלימות של הערים הגדולות בארצות הברית. "המשחק הוא המשחק", כמו שחוזר ואומר בסדרה איוון ברקסדייל. כדי להבין את המשחק של ארצות הברית בת זמננו צריך לראות את "הסמויה".

פילדלפיה זורחת (2005-הווה)

אם רוצים לעקוב אחרי ההיסטוריה המודרנית של ארה"ב, "פילדלפיה זורחת" מציעה נקודת מבט מעניינת. הסדרה עוקבת אחרי בעלי בר בפילדלפיה ובכל פרק מגלים מחדש כמה הם אנשים נוראיים, למרות שהם לא מסתכלים על עצמם בכלל ככאלה. אפשר להגיד שחוסר המודעות, הבוטות והקולניות הם מה שהופך את הסדרה לכל כך אמריקאית, אבל זו גם העובדה שהיא איתנו כבר נצח. עם השנים הסדרה ליוותה אירועים חשובים בהיסטוריה כמו מערכות בחירות חשובות (כולל את אלה שקניה ווסט התמודד בהן מול טראמפ והילארי קלינטון), אירועי ספורט גדולים (בסדר גודל של פילדלפיה) ואפילו דיברו בה על שיח מגדרי ו-Woke לפני שזה היה מגניב. "פילדלפיה זורחת" היא לא רק קומדיה מצוינת, אלא תיעוד של אמריקה מנקודת המבט של האנשים הכי גרועים בה.

שובר שורות (2013-2008)

הקריסה שהתחילה ב"אוז" והמשיכה לערים הגדולות עם "הסמויה", התפשטה מאז כמו מגיפה וסחפה גם את המעמד הבינוני בפריפריות. קחו למשל איש כמו וולטר ווייט, כימאי מבריק שהוא מורה מתוסכל לכימיה מאלבוקרקי, ומגלה כי הוא חולה בסרטן ונותר לו זמן קצר לחיות. מה הוא אמור לעשות אם לא לבשל במעבדה זן חדש של קריסטל מת', לכבוש איתו את שוק הסמים המקומי, לשקר לכל הקרובים לו, להפוך לברון פשע ולחסל בזה אחר זה את כל מי שמעז לעמוד בדרכו? אמריקה איבדה את זה.

מחלקת גנים ונוף (2015-2009)

כשלזלי נופ משתמשת באופטימיות האינסופית שלה כדי להילחם במערכת הבירוקרטית המוניציפאלית השחוקה שמעליה, היא מייצגת את אותה רוח אמריקאית תמימה, אמיצה וקצת עיוורת שהפכה את הארה"ב לאימפריה. אחר כך, אותה אופטימיות גם הובילה אותה לכאוס. אבל בעולם האוטופי של "מחלקת גנים ונוף", הביקורת החריפה על הפוליטיקה הקטנה היא סאטירה אדיבה, כזו שמעדיפה להאמין ל"yes we can" של אובמה. אל תטעו, היא גם רואה את עליית ה-MAGA, ורמזים להידרדרות השיח בפוליטיקה האמריקאית בהחלט נוכחים שם, בקרב תושבי העיירה הדמיונית פאוני. כולם ראו את זה מגיע.

מזרחה ומטה (2013-2009)

אם יש סדרה אמריקאית שחזתה את אמריקה של טראמפ, זו חייבת להיות "איסטבאונד אנד דאון". היא גאונית כמו כל דבר שדני מקברייד מופיע בו, וגם גסה ומופרעת ביותר, אבל אם מסתכלים מעבר, רואים שדונלד טראמפ כנראה רואה בעצמו מין קני פאוורס: גיבור סופר-פטריוט ופרובוקטיבי שנלחם בנורמות שנקבעו על ידי האליטות. הטיפוס של דני מקברייד רצוף ברגעים מעוררי קרינג', אבל איכשהו הוא תמיד גורם לקהל להיות בעדו.אין הרבה שחקנים שמייצגים את אמריקה כמו דני מקברייד – השמנמן הוולגרי והמשופם שתמיד מלהקים לתפקידים של אנשים נוראיים (ראו גם בסדרות "סגני המנהל" ו"משפחת ג'מסטון), מסוג האנשים שבסוף מסתערים על הקפיטול.זה אמור להיות סאטירי, אבל בסוף אתה בעדו.

קיץ אמריקני חם ורטוב (2017-2015)

כמה אמריקה יכולה להיות מטופשת? ככה: בשנת 2001 יצא סרט הקומדיה "קיץ אמריקני חם ורטוב" ונכשל קשות. הוא היה מטופש מאוד. עם זאת במרוצת השנים הסרט צבר מספיק קהל מעריצים שהפכו אותו לקאלט מטופש, כדי שנטפליקס יפיקו שתי סדרות, פריקוול וסיקוול, שמחזירות את הקאסט של הסרט לימיו במחנה הקיץ. זה נונסנס מטומטם וזה כיף גדול ומדבר על החוויה הכי בסיסית של נוער אמריקאי – מחנות קיץ, שהיו מאז ומתמיד לוקיישן מצוין לסרטים הוליוודים, בין אם מדובר בקומדיית נוער ובין אם מדובר בסרטי אימה. "קיץ אמריקני חם ורטוב" הוא כיף אמריקאי טהור, אם רק תתמסרו לטמטום כמו אמריקאים טובים.

השורד המיועד (2019-2016)

הסמל הכי חשוב של ארה"ב הוא דמות הנשיא, ואחרי תקופה ארוכה של טראמפ, קיבלנו את ביידן. טום קירקמן הוא כל מה שהאמריקאים רצו שביידן יהיה, מלך שלא רוצה מלוכה, נשיא טוב וחזק שרואה את טובת העם ומוכן להקריב את טובתו האישית לטובת העם, גם אם באופן קצת הרואי יותר מלפרוש מהמירוץ לנשיאות אחרי שכולם אמרו לו לפרוש. כמובן שכל זה מגיע עם המון אקשן בתוספת דרמות פוליטיות ואישיות, אז אל תצפו לדרמה נוקבת כמו "בית הקלפים", אלא יותר להתגשמות הפנטזיה האמריקאית על דמות הנשיא. ולא מזיק שקיפר סאת'רלנד מ"24" הוא הנשיא עכשיו.

החווה (2020-2016)

אם התגעגעתם לשילוב של אשטון קוצ'ר ודני מסטרסון, שלא הופיעו יחד על המסך מאז "מופע שנות ה-70" (שנשארה מחוץ לרשימה על הקשקש), אז יש גם את הסיטקום בניחוח דרומי של נטפליקס – "החווה". כבר באמצע הסדרה ההפקה הורידה את הדמות של דני מסטרסון לאחר שהואשם בשני מקרי אונס, אז אולי לא תרגישו כל כך בנוח לצפות בעונות הראשונות, אבל אם תצליחו להתעלם מהנוכחות שלו על המסך תגלו סדרה חמה ומשפחתית על אחד מהנרטיבים הכי אמריקאים שקיימים: הילד שיצא מהעיר הגדולה וחזר לבית הוריו. חוץ מזה יש פה ייצוג הרבה יותר טוב למידל אמריקה שחוקר באופן מעניין את מיתוס "האמריקאי שעובד קשה" באופן שלא מצפים לו בסיטקום משפחתי.

מי זו אמריקה? (2018)

אם יש משהו שסשה ברון כהן טוב בו, זה להוציא מהחברה האמריקאית את כל הרפש שלה ולהציג אותו לציבור. זה בדיוק מה שהוא עושה בסדרה "מי זו אמריקה?"' שם הוא מתחפש לדמויות שונות ומנסה להפיל בפח פוליטיקאים, פעילים פוליטיים, יועצים אמנותיים, ראפרים ורבים אחרים שמייצגים את החברה האמריקאית על כל רבדיה/ ואלוהים אדירים, הזבל שיוצא מהם הוא פשוט בלתי יאומן. הסדרה מלאה באינספור רגעים שיגרמו לכם לתהות אם אולי זה מבויים, אבל הרגע בגללו חבר בית הנבחרים של ג'ורג'יה ג'ייסון ספנסר, התפטר מתפקידו, הוא אולי הרגע הטלוויזיוני הכי חשוב ברשימה הזאת ורק בגללו שווה לראות את כל הסדרה.

ילוסטון (2018-הווה)

אם "דאלאס" מיושנת מדי, יש לכם טלנובלת בוקרים קצת יותר מודרנית – "ילוסטון" בכיכובו של קווין קוסטנר שהפך בזכות הסדרה לסמל עבור כל מה שאמריקאי בדרום ארה"ב (לטוב ולרע). מה כלול? נופים עוצרי נשימה, אקשן של בוקרים וכמובן המון בגידות וקאסט שחקנים מעולה. בסדרה קווין קוסטנר מביא את דמות הקאובוי המודרני עד הקצה עם סיפור חוצה דורות. הקשר לאדמה, המאבק של קווין קוסטנר הקפיטליסט ששומר על כל פיסה מרכושו – האדמה של חוות ילוסטון – מביא את את כל היופי שבאמריקה על המסך, אבל בכל דבר יפה יש גם משהו מאד מכוער, כמו כל היסודות עליהם אמריקה עומדת.

• המסך
• בחירות 2024 ארה"ב
• אמריקה
• ארצות הברית
• נשיא ארצות הברית
• סדרות מומלצות
• 4 ביולי

הוליווד מפנטזת על נשיאה אמריקאית כבר לא מעט שנים. עוד לפני שפנטזה על בחירתו של הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון. ב-1964 יצא הסרט "Kisses For My President", קומדיה דלוחה ושוביניסטית על לזלי מקלאוד, הנשיאה הראשונה של ארצות הברית, שבעלה בהתקף טנטרום מתמשך על כך שהוכתר בתואר "הג'נטלמן הראשון" והעסק מסתיים בכך שהיא נכנסת להיריון ומתפטרת מתפקידה כדי להתמקד בחיי המשפחה. קורע, לא?

>> רק באמריקה: הסדרות הכי גדולות שהצליחו בארצות הברית בלבד
>> מי יוביל אותנו: 10 המנהיגים והמנהיגות הכי טובים על המסך

מאז סוף שנות ה-90' הכניסה הוליווד את התסריט של נשיאה ראשונה למקום גבוה על האג'נדה, ומאז שטפו את המסכים עשרות נשיאות ראשונות שתפקידן היה להכין את הקרקע להתרחשות כזאת במציאות. מעניין לציין שעם כל הפמיניזם, חלקן הגדול פרש מהתפקיד מסיבות מצפוניות, רגשיות וערכיות, כאילו כדי לסמן שגם לפנטזיה הפמיניסטית הזאת יש גבול. כך או כך, הרוח הגבית הזאת לא כל כך עזרה להילארי קלינטון, כזכור, אבל הנה יש להוליווד הליברלית עוד צ'אנס לחיות את החלום עם קאמלה האריס (או את הסיוט עם דונלד טראמפ). לכבוד המועמדות שלה ולמרות שהיא עדיין לא סופית, נזכרנו בכל הנשיאות הכי טובות שכבר ראינו והיינו בוחרים בהן מבלי להסס.

13. קלייר אנדרווד // בית הקלפים

הדמות המושלמת שגילמה רובין רייט היא, בלי כל צל של ספק, אחד האנשים המפחידים ביותר שהגיעו לתפקיד הבכיר ביותר בעולם החופשי בכל תולדות הקולנוע והטלוויזיה, פסיכופתית אמיתית שרק בעלה החלאה נותן לה פייט בקריפיותו. אחרי שיוצרי הסדרה חיסלו את פרנק אנדרווד כדי להיפטר מקווין ספייסי ושערוריותיו, הייתה דרכה אל החדר האובאלי סלולה, גם בגופותיהם של כל מי שינסו לעמוד בדרכה. אנחנו לא יודעים איך הנשיאות שלה הסתיימה, אבל לא נתפלא אם זה במלחמה גרעינית כוללת והשמדת הציוויליזציה כי כולם עלו לה על העצבים.

12. ג'ני אורלין // אל תביטו למעלה

קומדיית האפוקליפסה של נטפליקס ואדם מקיי הציגה את מריל סטריפ כנשיאה ג'ני אורלין, מין שילוב בין דונלד טראמפ, שרה פיילין וקלייר אנדרווד. היא ומדגימה יפה את סכנות האידיוקרטיה ותורמת לא מעט מכישוריה הנמוכים כנשיאה להשמדת העולם. סטריפ נותנת כאן הופעה קומית אדירה שמבוססת בחלקה על אלתורים נפלאים, אבל זאת תזכורת יפה מהוליווד לכך שהקונספט האהובה של "הנשיאה הראשונה" תלוי גם קצת בשאלה "כן, אבל מי?".

11. מלודי "מלי" גראנט // סקנדל

הנשיאה ה-45 של ארצות הברית, סנאטורית רפובליקנית מטעם וירג'יניה ואלמנתו של הנשיא לשעבר פיצג'רלד גראנט, עומדת במרכז ציר העלילה של "סקנדל", דרמת התככים הפוליטיים המצליחה של ABC, ובלאמי יאנג עושה עבודה יפה בגילומה. בסיום הסדרה היא מצליחה לנקות את עצמה מכל החשדות שדבקו בה ובנשיאות עתירת הסקנדלים שלה, והופכת את המאבק בתעשיית הנשק למרכזית באג'נדה שלה כמו שאף רפובליקני בחיים לא יעשה. פנטזיה נחמדה. לא קנינו.

10. אליזבת' קין // הומלנד

יש לנו כאן עסק עם נשיאה שהייתה סנאטורית מניו יורק ובנה נהרג בעיראק. היא ישירה, חזקה, בוטה, בלי בולשיט. אבל ניסיון התנקשות בחייה בעונה הלפני אחרונה של "הומלנד" הופך אותה פרנואידית ומשם הדרך לנשיאות גרועה ולהתפטרות כפויה הייתה קצרה יחסית. השחקנית אליזבת' מארוול עושה עבודה טובה מאוד בנאום הפרישה שלה, שבו היא מסבירה יפה לצופים את הסכנה במנהיג שאיבד את דרכו. אף גבר לא היה עושה את זה בחיים.

9. אליסון טיילור // 24

עוד נשיאה חזקה ואנטי-בולשיט שמגלה ברגע האחרון את המצפון שלה, מחריבה הסכם שלום שאילץ אותה לטייח פשעים של רוסיה ומתפטרת מתפקידה כדי להגן על הדמוקרטיה ועל ג'ק באוואר. עבודה יפה של השחקנית צ'רי ג'ונס, אבל המסר נותר זהה: נשים לא יכולות להחזיק מעמד בתפקיד הזה. רגשות האשם ונקיפות המצפון תמיד ינצחו אותן. גם כן אתן עם כל הרגשות שלכן.

8. אלן קליירמונט // Red, White and Royal Blue

אומה תורמן היא הנשיאה אלן קליירמונט, והיינו מצביעים לה עכשיו כי בכל זאת אומה תורמן, אבל במרכז הקומדיה הזאת נמצא דווקא הבן שלה, גיי בארון מסיבות תקשורתיות, שנאלץ להסתחבק במצוות אמו עם יורש העצר הבריטי, ומה אתם יודעים, גם הוא גיי בארון, והופ, יש לנו קומדיה רומנטית להט"בית שהנשיאה עצמה יחסית שולית בה. אבל היא אומה תורמן ולנו זה מספיק.

7. קונסטנס פייטון // State Of Affairs

הסדרה הכושלת למדי עם קת'רין הייגל כסוכנת CIA נועזת שחשה את עצמה קארי מת'סון, מציגה לא רק את הנשיאה הראשונה, אלא את הנשיאה השחורה הראשונה (אלפרה וודארד), שמוצאת את עצמה מתמרנת בתוך שלל פאק-אפים של אנשי CIA למיניהם ובמקום לפטר את פאקינג כולם מנסה להיות נשיאותית. אנחנו לא יודעים איך הנשיאות שלה הסתיימה, אבל כמו שה-CIA נראה בסדרה הזאת אז בטח הסוכנים שלו התנקשו בה בטעות.

6. דיאן סטין // מאפיה!

כן, כריסטינה אפלגייט זכתה להיות נשיאת ארצות הברית בפארודיה הכיפית הזאת מ-1998 על סרטי "הסנדק". היא מתחילה את הסרט כאהובתו הפציפיסטית של בנו של ראש המאפיה, ומסיימת אותו כנשיאת ארצות הברית שמסכימה ברגע האחרון לעבר את תוכניותיה לשלום עולמי כדי להתחתן עם אהובה משכבר הימים שהחליט לוותר על ירושת אביו כסנדק של משפחת הפשע. מי בכלל צריך שלום עולמי.

5. אלן ווילסון // למען כל האנושות

בטיים-ליין האלטרנטיבי של סדרת המד"ב המצוינת של אפל TV+, האסטרונאוטית אלן ווילסון (השחקנית האנדרייטד ג'ודי בלפור) הופכת לנשיאה ה-41 של ארצות הברית בשנת 1993, רפובליקנית שמרנית אבל מהטובים, שכל מי שעקב אחר קורותיה בעונות הקודמות יודע שהיא תהיה נשיאה נפלאה. יש רק בעיה אחת: היא לסבית בארון, ובהיסטוריה החלופית הזאת אין מהפכה להט"בית בניינטיז, והיא נאלצת להתפטר באומץ מתפקידה תוך כדי יציאה מהארון לקראת סוף הכהונה הכפולה שלה כשהיא מבינה כמה פוגעת ההסתרה של נטיותיה בלהט"בים אחרים. אשכרה למען כל האנושות.

4. אליזבת' מקורד // מזכירת המדינה

טיה לאוני המצוינת הופכת ממזכירת המדינה (שרת החוץ האמריקאית) לנשיאת ארצות הברית, אחרי שאייר-פורס 1 נעלם עם הנשיא וסגנו וכל שרשרת ההנהגה של ארצות הברית. מי שאמור להפוך לנשיא הזמני הוא הסנאטור הכי וותיק בבית, אבל רגע לפני השבעתו בחדר האובאלי מתברר שהוא דמנטי לחלוטין ומשוכנע שהנשיא הנעדר הוא רונלד רייגן, וכך היא מוכתרת לתפקיד ואף נבחרת אליו כנשיאה ה-46 של ארצות הברית ב-2020, שורדת ניסיון הדחה וזוכה באהדה חסרת תקדים של הציבור אחרי שהיא מצליחה למנוע מלחמת עולם שלישית. בפרק הסיום של הסדרה היא מכניסה את שוויון הזכויות לחוקה האמריקאית. הילארי תאכלי ת'לב.

3. טאפי דייל // הפלישה ממאדים

כן, הפולשים מהמאדים כמעט והחריבו את האנושות והצליחו להרוג את נשיא ארצות הברית הדוחה להפליא בגילומו של ג'ק ניקולסון, כמו גם את שאר ההנהגה הפוליטית, אבל אחרי הניצחון הגדול מי שנשארת כדי להדביק בחזרה את החתיכות היא הבת שלו שמוכתרת כנשיאה הראשונה של ארצות הברית, וזאת נטלי פורטמן, וזה כל מה שאנחנו צריכים לדעת כדי לדעת שיהיה טוב.

https://www.youtube.com/watch?v=QgNUwiVbMZU

2. סלינה מאייר // Veep

1. לזלי נופ // מחלקת גנים ונוף

מכל הנשיאות שנראו על המסך, גברת נופ הראשונה לשמה היא הפנטזיה הליברלית האולטימטיבית – נבחרת ציבור שמקדישה את כל ליבה החם ורצונה הטוב לטובת האזרח ומטפחת אובססיה לג'ו ביידן (אז סגן נשיא ארה"ב), כולל שתי הופעות אורח אדירות שלו בסדרה. נכון, לאורך רוב הסדרה היא מתפקדת כפוליטיקאית קטנה בפאוני, אבל בפרק האחרון נרמז שהיא ובן זוגה הנצחי בן עבור לגור בבית הלבן ב-2048. ויאללה יאללה, אפילו בן יודע שהיא מתאימה הרבה יותר לתפקיד, ובטח תעשה את אמריקה למלאת תקווה שוב. כלומר, בתנאי שנשרוד עד 2048.

• המסך
• ארצות הברית
• נשיא ארצות הברית
• הוליווד

היום (18.10) בשעה 11:00 לערך, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נחת בנמל התעופה בן גוריון, ואז מיהר לביקור בזק בתל אביב – הפעם הראשונה בה נשיא ארה"ב עושה זאת בזמן מלחמה – שבמהלכו פגש את הצמרת המדינית והצבאית בישראל. ביידן שהה במלון קמפינסקי היוקרתי, ממנו ערך את פגישותיו – תחילה עם הנשיא בוז'י הרצוג ועם בנימין נתניהו, אחר כך עם קבינט המלחמה ולבסוף עם משפחות החטופים והשבויים – וגם עם גיבורת ישראל, רחל אדרי מאופקים. טרם עודכנו אם הוא זכה לטעום מהעוגיות שלה.

ביקורו החטוף של נשיא ארצות הברית צפוי להסתיים בשעה 15:00, אז אמור היה ביידן להמריא לירדן ולהיפגש עם המלך עבדאללה ועם, נשיא מצרים א-סיסי ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס – אך נפילת רקטת הג'יהאד האיסלמי על בית החולים בעזה ומותם של מאות פלסטינים באירוע הובילה לביטול ועידת הפסגה. בתל אביב הביקור מורגש בעיקר בחסימות של כבישים וצירים רבים, והציבור מתבקש לעקוב אחרי הודעות המשטרה ולבחור נתיבים חלופיים. וזו מפת החסימות המסמנת:

חסימות באזור המלון:

חסימות צירים מרכזיים:

• תל אביב נלחמת
• ג'ו ביידן
• נשיא ארצות הברית
• ארצות הברית
• חסימות