עמית אולמן (פדרו גראס) הוא יוצר ותיק ומוערך בסצנת השירה המדוברת, ממייסדי פואטרי סלאם ישראל. סרטו הקאלטי "העיר הזאת", אותו פיתח מההצגה בעלת שם זהה עם ג'ימבו ג'יי ועומר פצצתי (חבריו לויקטור ג'קסון במיל'), זכה לאחרונה בארבעה פרסי אופיר. בימים אלה הוא מוציא לאור את "אז כזה", ספר-אלבום חדש המאגד בתוכו שירים חדשים פרי עטו יחד עם קלאסיקות של שירה מדוברת שהשפיעו על דור שלם של משוררים ובו שירים הנוגעים בתעלומות גדולות וקטנות.הספר יוצא במסגרת "בדיבור – הוצאה לאוזן", סדרה של ספרים קוליים מבית היוצר של תיאטרון האינקובטור. מופע ההשקה לספר יתקיים ב-30.9 במועדון הגריי בתל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

>>אי של פרינג' והבוריטו הטעים בעולם. זו העיר של עירית בנדק
>>קלאב כל כך צבעוני, שונה ודומה. כל כך יפה. זו העיר של סארי מנסור

1. מצפור שלום (גבעתיים)

גינה קטנה עם נוף לקו הרקיע של תל אביב, להיות בגבעתיים ולהרגיש בניו יורק. גיליתי את המקום רק כשעברתי לגור באזור, חתיכת פנינה ליודעי דבר. אל תספרו עליה לאף אחד.
רחוב המרי 50, גבעתיים

2. הקומה התחתונה בתחנה המרכזית

כשבא לי להרגיש רומנטיקה אפלה אני הולך אל המפלצת, זרועת שברי החלומות, שנקראת התחנה המרכזית ה"חדשה" בתל אביב. "אהובה" זו לא המילה הראשונה שעולה בהקשר שלה ובהחלט ראוי לעשות בה שיפוץ יסודי. אבל כל עוד זה לא קורה, זה אחד המקומות הכי פסיכיים בעיר. כל הבניין הזה הוא שירה כואבת, אבל הקומות התחתונות, הנטושות, הן באמת חוויה מעולם אחר. מקום לרדת אליו, כאורפאוס אל השאול, אם רוצים להרגיש כמו בסרט אימה. כשחיפשתי לוקיישנים לצילומי הסרט "העיר הזאת" ממש רציתי לצלם שם כמה סצנות, אבל זה לא יצא לפועל ואני עד עכשיו מצר על כך.

3. נתיב האופניים ממתחם הרכבת, דרך פארק המסילה, עד מנחם בגין והלאה

אני מקנא במי שגר בצד אחד של הנתיב הזה, נגיד בנווה צדק, ועובד בצד השני שלו, נגיד בעזריאלי. כי הוא יכול לנסוע כל יום בקורקינט או באופניים את השביל הזה לאורכו. מעבר לזה שזה מהיר בהרבה מכל כלי תחבורה אחר, זה שביל שנורא יפה לנסוע, בלי קשר ליעד שאליו אתה צריך להגיע.

4. דיזינגוף סנטר

אני יודע שזו לא דעה פופולרית אבל אני אוהב ללכת לאיבוד בסנטר, לחפש את דרכי החוצה ולגלות מקום חדש על הדרך. כשגרתי באזור הייתי מסתובב שם הרבה בלי סיבה. אם לבחור חנות אחת במקום – אני מאוד אוהב את צומת ספרים של הסנטר ואת חנות הקומיקס שלידה – קומיקאזה.

5. סיגנצ'ר בר

בר קוקטיילים בגבעתיים שספציפית קינוח הפאדג' הו הוא אחד הקינוחים הכי טעימים שאכלתי. אני לא נוטה לחזור למקומות שהייתי בהם, לא בקטע רע, פשוט אוהב לגוון, אבל בשביל הקינוח הזה חזרתי כמה פעמים.
כצנלסון 113

מקום לא אהוב בעיר

נתיב התחבורה הציבורית בדרך השלום בואכה מחלף השלום (מכיוון גבעתיים) והירידה לאיילון צפון. מדובר בנתיב מתועב עם ניטור קפדני שכבר עלה לי מאות אם לא אלפי שקלים של קנסות. תמיד לא ברור לי מתי מותר לי לנסוע בו, שהרי כדי לרדת לאיילון צפון חייבים לעבור בנתיב תחב"צ. אז מתי מותר לנסוע בו? רגע לפני שפונים? מאה מטר לפני? אף פעם? נתיב מבלבל, מתעתע, נקמני ומרושע.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אנטיאייגי'נג" שכתבה מיכל גורפין (שגם משחקת) וביים יונתן בלומנפלד (שגם משחק) ועלתה במסגרת פסטיבל הקומדיה של תיאטרון האינקובטור. הצגה מוזיקלית שמבוססת על הסיפור האישי של מיכל. בסדר, אני מכיר הרבה מהנוגעים בדבר ואני משוחד. אבל זו באמת הצגה מוקסימה ששווה לראות, בתקווה שיהיו לה חיים אחרי הפסטיבל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הייתי מאוד רוצה לכתוב כאן על יצירה ישראלית. ובאמת יש המון יצירות ישראליות מוצלחות שראיתי השנה. אבל התשובה לשאלה איזו יצירה נתנה לי כוח והשראה השנה היא ללא ספק "קוקו" של Pixar, סרט מ-2017 שראיתי באיחור אופנתי. סרט מתוק מתוק, שמתרחש בתרבות אחרת לגמרי ועוסק בכוחה של המוזיקה ובמשפחה. פשוט יפהפה. שני שירים מתוכו נכנסו לפלייליסט אימון שלי וזה אומר הכל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שעובד על הסברה ישראלית בעולם. בעיניי הקרב על דעת הקהל הוא מאוד חשוב והוא הכי מפוספס בגלל המלחמות הפנימיות שלנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רות קלדרון. השנה השתתפתי בתכנית העמיתים של עלמא – בית לתרבות עברית, שהקימה רות קלדרון. הבית נמצא בשדרות רוטשילד ויש בו כמה תכניות לימוד שונות בנושאי יהדות ותרבות עברית בכלל. תכנית העמיתים היא תכנית לאנשי תרבות מתחומים שונים. זהו מקום שמעודד שיח יהודי פלורלסיטי, שמזכיר לנו שאנחנו נצר לדת ותרבות למדנית, של אנשים חושבים, מטילי ספק, שואלי שאלות. זה באמת מקום של תקווה. בא לי להרים לכל המורים בתכנית שהם באמת מעולים ומעוררי השראה, אבל צריך לבחור אחת אז אני בוחר ברות, שהקימה את המקום המופלא הזה.

מה יהיה?
הבינה המלאכותית תעשה לנו הפרד ומשול.

• העיר שלי
• פואטרי סלאם
• העיר הזאת
• עמית אולמן
• גבעתיים
• תחנה מרכזית תל אביב
• פארק המסילה

המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".

• המסך
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ג'ימבו ג'יי
• איציק פצצתי
• פדרו גראס
• עמית אולמן
• פסטיבל סרטי סטודנטים

• Facebook
• Twitter
• Email

חציו הראשון של ספר השירה שמלווה את האלבום "חצי סוגריים" נפתח עם ציטוט של הראפר פלד, מתוך השיר "שאט גאן" מ-2007. "הֵם אוֹמְרִים לְךָ לקפוץ/ אַתָּה שׁוֹאֵל כַּמָּה גָּבוֹהַּ/ סְסְסְעֵמֶק/ פָּשׁוּט תַּגִּיד מֵאֵיפֹה אַתָּה בָּא". ככה, עם ניקוד. פדרו גראס (עמית אולמן) הוא ללא ספק האיש הראשון שניקד שיר ראפ ברצינות.

"זו הצהרת כוונות", מספר פדרו על הדקדוק בניקוד. "איך שהייתי רוצה שיתייחסו למילים באלבום. כשאתה מנקד את המילים הם מקבלים יותר כבוד. זה ישר נותן את הקונוטציה הזו שמדובר בטקסט לירי, שהוא שירה. ואז אתה מחויב לקרוא אותו בכמה רבדים, יותר עמוק".

ובכל זאת, בשורה התחתונה, אתה עדיין מנקד שירי ראפ.

"'ראפ' זה רידם אנד פואטרי. זו תזכורת שבסופו של דבר מדובר בשירה. בכלל, מה שהופך שירה לשירה זו ההתייחסות אליה כשירה, וזה באמת עובד. יש כל מיני פארודיות שעושים על שירה, שלוקחים טקסט של ביונסה ומנקדים אותו וזה קטע. אבל יש גם הרבה אמת מאחורי זה. כשאתה לוקח טקסט ונותן לו יותר כובד ומשקל למילים אתה יכול למצוא בו הרבה יותר".

נדמה שגם אתה יודע שזה קצת יומרני. אתה אפילו מגדיר את עצמך בשיר הפתיחה עם המשפט "השחקן/ המשורר/ הטרובדור היומרני".

"יומרני זו באמת מילה עם קונוטציות שליליות, אבל כתבתי את זה בשיר מתוך איזה מודעות עצמית. אני מודע ליומרנות שבזה, אבל בהתאם אני גם מאוד מחויב לעשות את זה ברמה גבוהה. לא משאיר את זה ברמת היומרנות ללא גיבוי. אני סבבה עם זה".

לאולמן יש כל זכות להתיימר. כחבר המופע של ויקטור ג'קסון (עם איציק פצצתי, שגם הפיק מוזיקלית את האלבום, וג'ימבו ג'יי) הוא כבר יצר את להיט הבמות "העיר הזאת" ואת הלהיט בהתהוות "תיכון מגשימים". כאמן סולו אולמן הוא ממקימי אירועי ה"פואטרי סלאם", כיום מעצמת ספוקן וורד. כן, לפדרו יש יומרה, אבל עם גיבוי.

"ניסיתי כמה שיותר שמי שיקרא את האלבום ויקשיב לו לא יוכל לפספס מה שבאמת התכוונתי. יש את המקומות האלה שנתונים לפרשנות, אבל כן חשוב לי שיעבור משהו ספציפי. אני לא רוצה שיחשבו שהתכוונתי לשיר מסוים בציניות. אנחנו בעידן דיי ציני וניתן לקרוא הרבה דברים באירוניה. אז כבר בשיר הראשון אני אומר שזה לא ציני. שום דבר באלבום לא ציני. חשוב לי להבהיר את זה".

מעבר לניסיון לדייק, חלק גדול מהאלבום מתעסק בנושא השפה. מאיפה האובססיה הזו?

"יש לי רגישות מאוד גבוהה למילים מגיל צעיר. אני מאד רגיש לדברים שאומרים לי, מאמין בקלות. משם נולד לי רצון שאנשים יקפידו בדברים שהם אומרים. שיתייחסו לדברים כהווייתם, כי אני לרוב מאמין באיך שאומרים. עם השנים אתה לומד לקחת דברים בערבון מוגבל ועדיין התמימות היא משהו שתבוע בי. מזה הבנתי את האופן שבו השפה בוראת את המציאות שלנו, כמה כח יש לה. יש בזה גם משהו מאוד יהודי. חז"ל, התלמוד, יש המון התייחסות לאיך העברית טומנת בחובה המון סודות. אנחנו יכולים ללמוד המון על עצמנו מהשפה, בטח השפה שלנו שקדומה מאוד, שאפשר להבין דברים על אבות אבותינו ממנה. האטימולוגיה של מילים היא משהו מאד מסקרן. אפשר להבין המון עלינו כאדם לפי איך שאבותינו בחרו לנסח מילים".

לנסח מילים זו הגדרה מעולה למגוון התחומים הרבים שבהם פועל אולמן. שחקן, בימאי תיאטרון, משורר, ראפר, אמן ספוקן וורד ועוד. הוא מגדיר את זה כמספר סיפורים. "יש את המהות. את הדבר שאני יודע שאני רוצה להעביר. כשהמהות מאוד ברורה, את הכלים אפשר לבחור".

את השירים באלבום יצרת במקור כקטעי ספוקן וורד. איך מתרגמים אותם לשירים?

"מרגע שניגשתי להוסיף ליווי מוזיקלי לשירים האלו הבנתי שהקצב לא יכול להיות אחיד. לא ללכת מהקצב המכאני של המטרונום, אלא מהקצב הפנימי. קצב שיותר מתחבר לנשימה, לאדם. אחד המוטיבים המרכזיים באלבום הוא מוטיב הגל. דברים לא באים בקצב סדור, אלא בגלים שמגבירים את הקצב או הדינמיקה. הרבה דברים בטבע הם צורה של גל. רעש של אש בא בגלים, גשם בא בגלים. גם קול הוא גל. זה מוטיב שמאד הכווין אותי".

בין כל הסגנונות וההגדרות, יש משהו שאתה מרגיש שאתה יותר?

"אני אבוד בהגדרות האלו. בעיני גם משורר אומר את כל הדברים, גם שחקן אומר אותם, גם סטנדאפיסט אומר את כולם".

ובתוך כל ההגדרות האלו, יש את עמית אולמן, האיש מאחורי פדרו גראס. יש לי הרגשה שעמית פחות תקשורתי מפדרו. קצת באטמן מול ברוס וויין.

"אני לא יודע עד כמה אני באמת עושה את זה בכוונה, אבל בסך הכל הבמה היא המקום שלי לפורקן עבור כל הדברים שקשה לי לומר בחיים עצמם. זה מקום שאמת יכולה לצאת בו יותר בגדול ויותר בבירור. זה קשור לדפיקות, אם לא הייתי עם כל מיני שריטות לא היה לי צורך לנסח את זה באלבום".

אז אתה יותר פדרו או עמית?

"אני הולך לישון כעמית וקם בבוקר כעמית, אבל מופיע כפדרו. אבל לא משנה אם אני פדרו או עמית, כי בסך הכל פדרו אומר הרבה דברים שעמית חושב".

מופע ההשקה של "חצי סוגריים". בסקולה, הרכבת 72 תל אביב, יום רביעי (5.4), 60־75 ש"ח

• מוזיקה
• ספוקן וורד
• המופע של ויקטור ג'קסון
• פדרו גראס
• ויקטור ג'קסון
• עמית אולמן
• תרבות