העיר הזאת היא קאלט: ישבנו לשיחה עם יוצרי הלהיט המפתיע של הקיץ

המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

העיר שלנו? סליחה התבלבלנו. מתוך הסרט "העיר הזאת". צילום: מישה פלטינסקי

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".