סנדוויצ'י שף ואפטר פארטי | מלגו ומלבר + ג'ונז

מסורת של שש שנים שנקטעה בשנה שעברה בגלל הסגר חוזרת שוב – ובגדול. "הפעם אנחנו ממש מפציצים. בתקופת הקורונה התנסינו בסנדוויצ'ים בטירוף ועכשיו אנחנו מיישמים בתפריט שונה מכל סנדוויץ' שניתן להשיג בעיר", מסביר השף מוטי טיטמן. "כל מרכיב נעטף בפחמימה, טופינג וממרחים שיוצרים יחד כריך מוגזם שמתאים לסגור איתו שנה כמו שהייתה".

בין הכריכים שיוגשו במוצאי כיפור תמצאו שפונדרה בלחמניות בריוש – סנדוויץ' שנולד בתקופת הסגר ועשה חיל במשלוחים, קרואסון בטן חזיר וירקות מוחמצים עם איולי פלפלים מותססים, פיתה שנאפית במקום במילוי קבב דג ים עם ציזיקי וסלט ירקות שרופים, וקריספי צ'יקן איולי לימון כבוש בלחמניית בריוש (58 ש"ח).

למי שמעדיף להימנע מחטא הפחמימות יכין טיטמן צלחות קטנות, למשל בטטה לבנה ביוגורט, ציר עוף חום וסחוג (44 ש"ח) וצ‘יפס גרטן איולי עם חלפניו וגרידת לימון (23 ש"ח). את אלה וגם את אלה אפשר לקבל בישיבה במקום או בטייק אוויי לפיקניק בשדרה, עם כוס יין או בירה. כשהאוכל ייגמר החגיגה תעבור לג'ונז לאפטר פארטי בין כיפור לשישי.
מלגו ומלברמ-20:30

משתה חזירים וגדיים | הבסטה

גם זו מסורת שחוגגת את סיום יום כיפור למי שצם ולמי שלא. בתפריט המיוחד צפויים צלחת שרקוטרי חזיר, חלדייץ (וזה הזמן להיזכר בסטנד אפ המיתולוגי של גיורא זינגר, חפשו ביו טיוב), שושברק ראש חזיר, פילמני ראש גדי ועוד. האירוע יתחיל בערב יום כיפור מ-11:00 ועד שהולכים להתפלל ויתחדש במוצאי החג.
הבסטה, מ-19:30

שבירת צום תאילנדית | קאב קם

בבר הכיפי מבית בית תאילנדי מסיימים את הצום בקול תרועה רמה והרבה אלכוהול. הערב ייפתח בפופיה פאד קפאו – אגרולים מתוצרת בית ממולאים אונטריב קצוץ ועשבי תבלין עם ביצת עין רכה, ביס פריך ועסיסי להרגעת הרעב, ומכאן החריפות והעונג רק נוסקים: סלט פפאיה וכרע עוף מטוגנת ועסיסית, לברק שלם בגריל פחמים עטוף בעלה בננה, חזיר בבישול ארוך, עלי פאק צ׳וי ועלי חרדל כבושים וכך הלאה עד דלא ידע. 48-138 ש"ח.
קאב קם, מ-20:00

קרחנה יוונית | אלבי

הטברנה בפשפשים מציינת את סיום הצום בארוחה יוונית שמתחילה בחליטת תה וצלוחית עוגיות על חשבון הבית ונמשכת במאפה האלים – גבינת קשקבל קפלוטרי עטופה בעלי פילו עם דבש וסילאן (65 ש"ח), סופלקי קבב ואגיו על פיתה יוונית (71 ש״ח), עראייס ואגיו עם טחינה־עמבה (68 ש״ח) ועוד, מלווים במוזיקה יוונית ואוזו כמים.
‏‎עולי ציון 6, יפו, 077-4417072‏, מ-19:00

חגי תשרי בטורקית | מאריס

ובקצה השני של העיר, במסעדה הטורקית ברמת אביב, מתגברים בצאת כיפור את התפריט הקבוע בספיישלים ברוח חגי תשרי, למשל קובנייה דג על יוגורט אריסה (42 ש"ח), שוק טלה מפורק בציר טלה ורכז רימונים (88 ש"ח) ומאפה קאטמר מבצק פילו פריך וחמים במילוי תפוחים וגבינה (48 ש"ח).
איינשטיין 7, תל אביב, 03-5007040, מ-20:30

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• צום
• יום כיפור

• Facebook
• Twitter
• Email

נעלב וטוב לו

בניגוד למקובל לחשוב, אתם לא חייבים לסלוח למי שפגע בכם והתנצל, בטח אם כבר עשה את זה בעבר. אם ההתנצלות היא במרחב הווירטואלי, תרגישו חופשי אפילו לא להגיב.

שיאכלו ת'לב

לא צמים? אל תאכלו ליד אנשים שצמים, אלא אם אתם נמצאים באירוע שהוגדר מראש כחגיגה דקדנטית, ואז הבעיה היא של הצמים שהחליטו להגיע בכל זאת.

להקת שפתיים

החלטתם ללכת לבית כנסת אבל אין לכם מושג איפה בתפילה אנחנו נמצאים? סביר להניח שהאדם לצדכם יכוון אתכם. התבלבלתם שוב? פשוט תזרמו ותעשו עם השפתיים. אלוהים יעריך שבכלל טרחתם לבוא.

חג האופניים

גם אם יהיו כאלה שיעקמו את האף, בכל גיל מותר ליהנות ממנהגי יום הכיפורים ולרכוב להנאתכם על נתיבי איילון. כן, גם על אופניים חשמליים. היום גם לא עומד לכם התירוץ לנסוע על המדרכה.

בקיץ הזה

התלבשתם בלבן ויצאתם להסתובב ברחוב? לגיטימי שישאלו אתכם אם אתם צמים.

• תל אביב
• הקוד האתי
• צום
• עירוני
• יום כיפור

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

השנים שעברו: אני הייתי ילד, הוא היה ילד, וילדים לא מתארים לעצמם שזה שיושב לידם בכיתה, חי חיים אחרים לגמרי.

אני כותב את המאמר הזה בתשעה באב, עשר שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שהבנתי שהוא בבעיה. תמיד ידעתי שהוא שותה הרבה, אבל איכשהו זה נראה בשליטה. אבל באותו ליל ט' באב, לפני עשר שנים, כשראיתי אותו יושב ושותה במזנון של פועלים רומנים וזונות, והאיש אינו פועל רומני וגם לא זונה (הוא כן עבד באחת מתוכניות הריאליטי הראשונות בערוץ 2, כך שבמידה מסויימת הוא גם זה וגם זה; מצד שני, אני עבדתי בהמשך המסדרון, עבור אותם אדונים ובתשלום הרבה יותר זעום, אז מי אני שאשפוט),

ובמיוחד כשראיתי על שולחנו חמש פחיות בירה "אורסוס" ריקות, חצי ליטר כל אחת, הבנתי שזה לא מה שחשבתי. מי ששותה בירה בתשעה באב עם פועלים רומנים באלנבי, לא עושה את זה בגלל שהוא אוהב בירה. הוא עושה את זה בגלל שאין לו ברירה אחרת.

2.

"כשהייתי ילד," אמר, "הייתי מפחד מאבא שלי פחד מוות. היה מרביץ לאמא שלי מכות רצח. אחר כך התחתנתי, ופעם אחת כמעט הרבצתי לאשתי. ככה הייתי קרוב לפוצץ לה את הפרצוף. אז פחדתי שלא יחזור על עצמו, ועזבתי את הבית. אבל אז פחדתי שאולי הרסתי לילדות שלי את החיים. אז התחלתי לשתות. ואז פחדתי שאולי אני אהיה אלכוהוליסט. אבל שמה הפחד נגמר. אז אני אלכוהוליסט. אז מה. לא מרביץ, לא הורס חיים של אף אחד, וגם לא מפחד יותר. הנה. שותה. בקשה. שותה. הנה. הופ – שתיתי. מה קרה? מישהו מת? זהו."

3.

היינו ילדים. והיה חופש גדול. ובקולנוע שביט בגבעתיים הקרינו סרט עם צ'רלס ברונסון. לזוועתנו גילינו, מאוחר מדי, שזה סרט על מבצע אנטבה, ושברונסון משחק את דן שומרון. היה משעמם כל כך שזה כאב.

לפתע ראיתי אותו כמעט נופל בכסאו. מתברר שמרוב שיעמום הוא פירק שלושה מתוך ארבעת הברגים של כסא העץ. מיד הבנתי שיש פה סטארטאפ, והתחלנו לפרק כיסאות. שורה־שורה עברנו, מפרקים שלושה מתוך כל ארבעה ברגים, כך שהמושב יישאר תלוי בקושי, וכשיצאנו מהסרט היה ברשותנו אוצר בלום של ברגים גדולים במיוחד, שכמוהם לא היכרנו. כן, זה היה אוצר! בשביל ילדים, כל דבר שאין לאף אחד אחר, הוא אוצר. וגם היינו בטוחים שאם לא נמצא לו מחבוא, מישהו יגנוב אותו (הנחה סבירה; הכל גנבו אצלנו, אפילו גוגואים, שלכאורה – בשביל מה לגנוב גוגו? לך תאכל מישמיש, ויהיה לך אחד חדש. אבל לא, הכל גנבו אצלנו).

השעה כבר היתה מאוחרת, ושנינו היינו צריכים כבר מזמן לחזור הביתה. הבטנו מסביב. לבסוף נפל מבטנו על עץ הזית שהיה נטוע בראש גבעת בטיח, גבעה נטושה מלאה קוצים ושיחי סברס עלובים. טיפסנו למעלה, וקברנו את האוצר שלנו עמוק עמוק, אולי חצי מטר מתחת לעץ, שאף אחד לא יגלה לעולם, וכיסינו היטב; נשבענו שיום אחד נחזור כשנהיה גדולים, ונוציא אותו. הוא יהיה שווה אז הרבה כסף, היינו בטוחים.

אבל מאז כל הגבעה גולחה לחלוטין, ובנו עליה פארק יפהפה, שבראשו "כיכר לבנה", פסל אבן ענקי של דני קרוון. והשבוע, בליל ט׳ באב, עשיתי סיבוב בשכונה ובפעם הראשונה מאז אותו יום נכנסתי לפארק הזה, ארבעים שנה חלפו מאז, וכמובן שמיד נזכרתי בחברי השתיין ובאוצר הברגים שלנו שהיה ואיננו, כך חשבתי –

עד שעליתי למקום הכי גבוה בפארק, וגיליתי שבתוך הפסל, בתוך הכיפה הלבנה שבמרכז הפסל, יש חריץ שדרכו ניתן להיכנס פנימה, ושם נשאר עיגול אדמה קטנטן מהגבעה הישנה, ובמרכז העיגול עומד אותו עץ זית. שמתחתיו, עדיין, אם רק אחפור חצי מטר לתוך מעמקי האדמה, טמון אוצר הברגים שלנו. אין לי מושג כמה הוא שווה היום, אבל אם בנו מסביבו פסל מבטון ופארק שלם ששומר עליו, הוא בוודאי שווה המון.

יצאתי החוצה. הבטתי באורות מסביב. חשבתי על חברי, ועל ט' באב, ועל הבירה הרומנית. ועל הזכרונות שלנו, שלפעמים נעלמים ולפעמים דני קרוון בונה להם אנדרטה. ועל הפחד, שלא עוזב לעולם, כנראה.

• אלכוהוליזם
• תשעה באב
• ט' באב
• צום
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• עוזי וייל
• אלימות במשפחה