• Facebook
• Twitter
• Email

23:00השעה עוד לא חצות ומועדון הבוטלג, אחד ממושביו של ליין האייטיז 1984 מלא בבליינים. "השותפה שלי – שדרנית הרדיו והדי.ג'יי טל ארגמן – ואני התחלנו לפני 17 שנה, והקהל היה בערך בגילנו, 25. ככל שהשנים חלפו ממוצע הגילים עלה, הקהל שלנו התבגר איתנו", אומר צח זמרוני (43), הרזידנט של הליין לצד ארגמן. הוא מבסוט מההתבגרות: "בשעה 23:00 המקום מלא, וב־2:00 אנשים צריכים ללכת כבר להחליף את הבייביסטר. פעם המסיבות היו מתחילות בחצות ולפני 1:00 בלילה לא היה מגיע כלב". לליין גרעין בליינים קבוע, קבוצה גדולה של אנשים שחלקם מבלים בליין זה יותר מעשור. צח מכיר את כולם, בתור המפיק הראשי וגם בתור הרזידנט. העבודה מאחורי העמדה גרמה לו להבין שבאייטיז יש משהו מיוחד.

24:00"מי שאוהב סיקסטיז – אוהב, מי שאוהב סבנטיז – אוהב, אבל מי שאוהב אייטיז – אוהב מאוד אייטיז. יש משהו בעשור הזה שגורם לך להתחבר אליו רגשית. החיבור לעשור הזה יצר קהילה עם מסיבות משלה – דבר שמחבר בין האנשים על בסיס תחומי עניין ומכנה משותף. לכן יש אצלנו כל כך הרבה קבועים". ואכן בליין אפשר לראות המון רגש – אם תגיעו בזמן שהשיר הנכון מתנגן תוכלו למצוא אנשים צורחים את המילים ורוקדים עם כל הנשמה ללא עכבות. "לא רואים את זה בשום מקום אחר", מוסיף זמרוני.

2:00זוהי השעה שבה מתחיל הקהל להתפזר. חלק עוד רוקדים בטירוף, חלק כבר חושבים על הבייביסיטר שמחכה. "יש לי וידוי", הוא מספר על העמדה. "אני מרגיש תחושת שליחות לאפשר מקום בילוי לקהל בוגר יותר. אין להם לצאת לצאת. אנשים בני 30־40 מחפשים מקומות בילוי שיתאמו להם מבחינת התוכן והמוזיקה, וזה עסק לא פשוט בעיר כמו תל אביב".

3:15הליין אמנם התחיל במסיבות גל חדש ואייטיז אפל, אבל מסיבת בדיחה שנקראה "מסיבת כיתה ד'" שבה "בגד בכל עקרונותיו" והשמיע מוזיקת קיטש השתלטה על אופיו של הליין. המסיבות קיבלו גוון נוסטלגי, הומוריסטי שלא לוקח את עצמו ברצינות. המסיבה הבאה, ביום שישי 5.7, תהיה מסיבת אלטון ג'ון. "הבאנו די.ג'יי מהדארק שינגן קיטש ואנחנו מתים לראות את השילוב בין השניים. יהיה מעניין".

דארק או קיטש:קשה להכריע, אבל נראה לי שקיטש
הדרינק שלי:ג'ין טוניק עם מלפפון
שנה פייבוריטית מהאייטיז:1984!
ספוט אהוב בעיר:שובר הגלים ליד חוף הדולפינריום

• צח זמרוני
• בוטלג
• אייטיז
• מוזיקה
• חיי לילה

• Facebook
• Twitter
• Email

רק ארבע מסיבות נותרו לליין המסיבות האהוב והותיק, C.U.N.T. באפריל הקרוב יחגוג הליין יום הולדת עשירי, במסיבה אחרונה בהחלט, ויפרד מנוף חיי הלילה התל אביביים מהם הפך חלק בלתי נפרד לאורך שנות פעילותו. עד הפינלה העצוב-שמח מתוכננות עוד שלוש מסיבות סגירה מקדימות, בלוקיישנים שונים שיפורסמו בעתיד הקרוב. בינתיים, אנחנו יכולים לספר כברשהמסיבה הראשונה בסדרה תיערך ב-25 בדצמבר, במועדון התחת.

אתליין ק.א.נ.טמריצים הרזידנטים טל ארגמן, אביה פרחי, אביחי פרטוק, מו-אן (נועם כמיאל) וצח זמרוני. המסיבות החלו במתכונת שבועית במינרווה והלימה לימה, ובשמונה השנים האחרונות התקיימו במתכונת חודשית בשלל מועדונים בעיר בעיקר בברזילי, לבונטין 7 ובשנה וחצי האחרונות בפסאז'.

ק.א.נ.ט. צילום: קרן פרטוק

על האופי המאוד מובחן של הליין מספרים אנשיו: "ק.א.נ.ט הגיע לעולם מתוך המוזיקה ובשביל המוזיקה, לייצר חוויית בילוי שהרגשנו שלא קיימת בתל אביב, ומלווה יד ביד את ההיתפתחויות של כל מה שהוא אינדי ואלטרנטיב ונועד לרחבת הריקודים".

הסגנון המוזיקלי המגוון של ק.א.נ.ט, שהפך מזוהה עמו, נע מהגלאם של הסבנטיז, הניו ווייב והפוסט פאנק של האייטיז, הבריט פופ והגראנג’ של הניינטיז, והאינדיטרוניקה ושלל הז’אנרים הפחות מוגדרים של העשורים האחרונים.

"היה לנו כיף גדול", אומרים חברי הליין ובוחרים להיפרד עם מסר: "אנחנו מרגישים שחגיגות עשר השנים זה זמן יפה ונכון להושיט את השרביט לדור הבא של מפיקים, ומפצירים ומעודדים כל מי שהמוזיקה הזו בוערת בנפשו לקום ולעשות מסיבות. כי זה כיף. כל כך כל כך כיף".

לחובבי המרצ'נדייס הסנטימנטליים שביניכם הדפיסו אנשי הליין את אותיות הלוגו של ק.א.נ.ט על גבי כוסות צ'ייסר. בכל אחת מארבע מסיבות הסגירה, יחולקו ל-200 המגיעים הראשונים כוס עם אות אחת. קדימה אספנים!

• ק.א.נ.ט
• טל ארגמן
• C.U.N.T
• סגירה
• אביה פרחי
• צח זמרוני
• חדשות מוזיקה
• חדשות תרבות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אלעד סונגו

סמנכל קריאייטיב מותגי ויאקום בישראל. היה מנהלו האומנותי של הברזילי בלוקשיין ברחוב הרכב והמנהל והיחצן של סוליקו, ניב הדס ובוטניקה, בלוקיישן בגן החשמל.

הדבר הכי קשה בלכתוב זיכרון על הברזילי, הוא שאת החלקים הכי טובים אני פשוט לא זוכר. וזה לא כי עברו עשר שנים, את הערבים המושלמים שכחתי כבר ביום שלאחר מכן. בערפל ספוג האלכוהול והגנג׳ה המשובחת (תחילת עידן ההידרו בתל אביב, פחות או יותר), עולות לי הבלחות של המסיבות של חבורת סוליקו, שבאותה תקופה היה לי הכבוד הענק להיות החבר החמישי בה, בתור מנהל ויחצן.

מוצ״ש, 400 בנות מרסקות את הרחבה הבתולית של קפה ברזילי שזה עתה נפתח בגן החשמל. מחוץ למועדון: 200 בנים שמחכים להיכנס בהמשך הערב. על העמדה: ארבעה סוליקו בסדר הקבוע: אחד מסמפל, אחד על הפטיפונים, אחד על המיקרופון ואחד מגלגל. אני זוכר ערבים שבהם רקדתי כל כך חזק, ברחבה כל כך מפוצצת, שאני די בטוח שלרגעים הייתי ממש באוויר. הרחבה בחלל התת קרקעי הדחוס קידמה קרחנה על סוגיה וידעה לספוג כל סוג של מוזיקת מועדונים. הווייבים והסקס אפיל נערמו עליה וזלגו אל תאי שירותים עמוסי זוגות וקבוצות, שמתקני נייר טואלט וכיסויי ניאגרות בהם רוסקו מרוב שימוש.

אני זוכר איך זה לעמוד בתור סלקטור בכניסה למסיבות הדראם אנ' בייס של אינפיוז, מול תור של 700 בליינים שמחכים להתפרק בתוך עוד סט מושלם של די. ג׳ייז מיוט, סקראף ובייסיק. בתור בליין, אני זוכר במעומעם ירידה למסיבות הפאג בימי חמישי, שבכל פעם לבשו צורה אחרת, אבל תמיד כללו הרבה עירום, ארנבים, סקייטים ומוזיקה מעולה מבית היוצר של משה קוטנר, אביחי פרטוק ודני בר הגאון. אני זוכר מסיבות ראשונות של הליין. מסיבת כיתה ד' של חבורת 1984 בימי רביעי, שהייתה אחת הפתעות המוצלחות ביותר בתל אביב. אני זוכר שלא היה פייסבוק, או אינסטגרם, ושיכולנו ליחצן מסיבות רק באמצעות מיילים, סמסים והזמנות מודפסות. אני זוכר שלא היו אייפונים, ושבגלל זה אין לי אף תמונה מאף מסיבה מהתקופה הזאת. אני זוכר שהזדקנתי בפאקינג עשר שנים! תודה רבה ברזילי, בהצלחה עם עשר השנים הבאות.

ירון דיפ'ה אמור

המנהל המוזיקלי ורזידנט של הברזילי החל משנת 2006

במבט לאחור על החוויה האישית שלי במועדון ברזילי, התקופה בין 2006 ל־2010 עדיין נתפסת אצלי כרכבת הרים אמוציונלית. הגעתי למועדון כילד בן 23 מהפריפריה, עם רשות לנהל מוזיקלית את ליין הדגל של מועדון האנדרגראונד המוביל בעיר, ותוך זמן קצר נשאבתי לעולם האהוב/שנוא – מאחורי הקלעים של סצנת המועדונים.

זה היה בית ספר שבו למדתי מה זה להיות די.ג'יי, איך להרגיש את הקהל ולרגש אותו, מה זה מסיבה טובה, מה זה שיווק ואיך להתנהל מול אמנים ותחת לחצים. זו הייתה גם, צריך להודות – מלחמת הישרדות כלכלית. לא ברור מה גרם לנו לקחת את הברווז המכוער של אותן שנים – האוס וטכנו – ולדחוף אותו בכזאת אגרסיביות, תמימות או עיוורון? כלכלנים בטח היו מגדירים את הסיטואציה העסקית כ"סיכון לא סביר", אבל אף אחד מהם לא יוכל להסביר את התחושות באותם רגעים שהכול התחבר למסיבה מושלמת.

היו מועדונים יפים מהברזילי, היו כאלו עם סאונד טוב יותר או עם תאורה חמימה יותר, אבל את הטירוף ואווירת הקלאבינג המלוכלכת והסוחפת שהמחסן הזה ידע לייצר, אף מועדון לא מצליח לשחזר. הרגע שבו הבנתי מה יש לנו ביד, היה שניות בודדות לפני שדרייק מיי עלה לסט הבכורה שלו במועדון. הוא סרק את החלל באטיות וצרח לי לאוזן "זאת הולכת להיות בת זונה של מסיבה", איך אתה יודע, שאלתי. "תסתכל על הפאקינג וורהאוס הזה, במקומות כאלה הכול התחיל, בגלל המחסנים האלה אני פה".

צח זמרוני

די.ג'יי, פרומוטר ומפיק מסיבות. הפיק ביחד עם טל ארגמן את הליינים: מסיבת כיתה ד' של 1984, ערבי 1984 – הצד האפל של שנות ה־80, אלקטרו פאניקה וערבי 1994

יום רביעי, השעה שבע בערב, השנה – 2004 – בצד השני של הטלפון אורן בלישה, רזידנט מועדון הפינגווין המקורי עוד משנות ה־80. "אורן?"

"אהלן צח".

"אתה שומע? אי אפשר לקיים הלילה את המסיבה באייס, הבוקר הייתה שרפה בגלריה והמקום מושבת, אבל מצאנו מקום חלופי – אנחנו עושים את המסיבה במקום שנקרא 'קפה ברזילי'. זה בסדר?".

"אתה רוצה להגיד לי שאתם מעבירים את המסיבה לבית קפה?".

מחוץ לאייס, היכן שהיום נמצא מועדון הלימה לימה האהוב, תלינו שלט שהודפס במדפסת ביתית מקובץ וורד: "1984 – הצד האפל של שנות ה־80 – שימו לב, המסיבה עברה ל'קפה ברזילי' רחוב ברזילי 5 פינת לבונטין בתל אביב. נתראה שם. אנחנו מתנצלים על אי הנוחות."

פייסבוק לא היה אז, וגם לא וואטסאפ, אינסטוש ושאר מרעין בישין, אז ליתר ביטחון העמדנו מישהו בכניסה לאייס כדי שיכוון את המגיעים ללוקיישן הנכון. לא היה בו צורך. כ־300 איש הגיעו היישר ללוקיישן החדש. מסתבר ששמועות רצות מהר בעירנו האהובה. החל מאותו הלילה התקיימו ערבי הצד האפל של שנות ה־80 ומסיבות כיתה ד' של הליין 1984 בקפה ברזילי, ולאחר מכן במועדון הברזילי על בסיס שבועי, עד יום סגירתו הסופית של המועדון. לדעתי היה זה יום שחור בחיי הלילה בישראל. בברזילי התקיימו המסיבות הטובות, המוצלחות, היפות והבלתי נשכחות שידעתי מעודי. לא שאני זוכר הרבה מאותם ערבים, אבל נדמה לי שהיה שם כיף. מאוד כיף. למעשה, ואת זה אני זוכר בוודאות, היה שם הכי כיף.

ירון דנוך

המייסד והבעלים של הברזילי

מ־1 עד 10 על מועדון הברזילי:

1מהדברים שלא היו בכל התקופה הוא כסף.

2מהמועדונים שאהבתי ונסגרו היו הסופה ביט והקוסמונאוט, שגרמו לי לפתוח את הברזילי.

3מקרים שיצאנו מהם במזל: במהלך מסיבה החליט אחד הבסים לעלות באש באמצע הרחבה וכובה עם מטף; חתיכה מהתקרה האקוסטית מעל הבר נפלה על ראשה של לקוחה שנפצעה קלות בנס; עופרי גופר, שתיקלט באותו הערב, חנה בחוץ ושכח להרים את ידית מעצור היד ברכב שהידרדר במהירות גבוהה ונכנס בדלת הכניסה למועדון. למזלו לא היו נפגעים.

4דברים שלא היו לפי שהברזילי נפתח: ליין מסיבות שמציע שלוש רחבות שונות באותו הערב; דאבסטפ; תרבות עמידה בתור מסודר בכניסה למועדון; אירוע אמנות כמו "איש בלי חולצה" ששילב מחול, מיצגים ואמנות פלסטית.

5אנשים שהברזילי היה קרש הקפיצה שלהם: סוליקו קרו, שהוציאו בתחילת דרכם את הלהיט "לא ציפיתי". בורגור, אמן הדאבסטפ ששאב את אהבתו לז'אנר ממסיבות הדאפסטפ במועדון. בברזילי הוא התחיל לתקלט את הסטים הראשונים שלו כדי.ג'יי ומפיק. אקסום, צמד ה-MC's מנתניה שהופיעו מול עשרות אנשים ברחבה, ותוך כמה שנים הייתה כל הופעה שלהם סולד אאוט. פילפלד, כשהיה גרפיקאי מתחיל ייצר פליירים למועדון. התפתח לאמן בינלאומי. דיפ'ה ובירי, צמד המפיקים האלקטרוניים, רזידנטים במסיבות הברזילי עד היום. מהימים שבירי היה בורח מהבסיס הצבאי לנגן עם דיפ'ה (שהיה אז הבוקר של המועדון) ועד היום. גם הם עושים את צעדיהם הראשונים בדרכם הבינלאומית – וידם עוד נטויה.

6ז'אנרים מוזיקליים שנעלמו מאז שהברזילי נסגר: דאבסטפ, דראם אנ' בייס, ברייקביט, אלקטרו, ברייקור, גריים.

7ליינים החזקים שרצו במועדון: כיתה ד', ג'קאין, סוליקו, פאג, קפה שחור, קידז אפ לייט, אינפיוז.

8מסיבות שהכי נהניתי בהן: בן קלוק 2007, דיפלו בכליף 2006, דאסטי קיד 2008, Ame 2007, דריק מיי 2008, אפאראט 2007, די.ג'יי פוד 2006, מודסלקטור 2008.

9האנשים שעשו את המועדון למה שהוא: ספי גולן, שי שטרקר, קובי אבן חיים, דיפ'ה, אלעד סונגו, בנג'י פלשקס, רנן, אילון ברגמן, אן שטרייכמן.

10סיבות למה לא אפתח את הברזילי שוב:

כאבי הראש שנגרמים מכל מבקשי פתקי השתייה; הריצה לסגור את המינוס; משטרת ישראל; עיריית תל אביב; לצאת לעבוד כל חמישי, שישי ושבת; תיקונים בלתי פוסקים של ציוד; התמודדות עם הפסדים ממסיבות עם כמות אנשים קטנה; אנשים מחפשים תוך זמן קצר מאוד ריגושים חדשים ; תככים בין מתחרים באים לידי ביטוי בין היתר בניסיון לגנוב דיג'ייז; כי באמת הגעתי לסיפוק ומיציתי את העניין.

ניב הדס

מנהל התוכן בסטארט אפ Nonissue , מבקר הטלוויזיה של גלריה ודי.ג'יי, תיקלט בברזילי על כל גלגוליו לאורך השנים וכן במסיבת הפתיחה, ב־4.11.2004

היחסים עם ברזילי הם לא משהו רציונלי שאפשר לפרק, לנתח ולנמק; כמו רומן לוהט עם בחורה לא הכי יפה, לא הכי חתיכה ולא הכי חכמה, אבל כזו שמושכת אותך באופן חייתי. הסאונד היה בינוני, הרחבה מג'ויפת, הכניסה לא מזמינה, השירותים קטנים, הבר אטי ולא יעיל ועמדת הדי.ג'יי צפופה, דחוסה ומתנדנדת עד שקשה לתפקד בה. ובכל זאת, המסיבות הטובות ביותר שבהן רקדתי, תקלטתי ונדפקתי היו בברזילי. ללא סייגים וללא תחרות. זה המקום שבו איבדתי את עצמי שוב ושוב רק כדי למצוא כמה שעות אחר כך גרסה משופרת יותר שלי, מפויסת ומאושרת. ואולי בעצם אין כאן יחסים של "למרות", אלא של "בגלל"; אולי כל אותם חסרונות, פגמים ונקודות תורפה הם הלכלוך, האופל והמוזרות שהופכים מועדון ממוצר מדף מנוילן, סטרילי ומתוכנן בקפידה לישות עגולה, שלמה ומורכבת. למועדון שהזיכרון הכי חזק ממנו הוא שאף אחד לא זוכר ממנו כלום.

אלון וולמוט

מבעלי הבוטלג שמארח את הליין של ברזילי בשנתיים האחרונות

ברוב תקופת חייו של הברזילי, בשני הלוקיישנים שלו, לא גרתי בארץ. חזרתי לשנתיים האחרונות של הפעילות שלו והוא בהחלט השפיע עליי המון. הווייב הכללי שהרגשתי במועדון השפיע באיזושהי מידה על הרצון שלי להישאר פה, ואחר כך גם על הרצון שלי לפתוח מועדון בתל אביב. התבקשתי לנסות לתאר זיכרון ספציפי, אבל הכל מעומעם לי, בזמן כתיבת מילים אלה אני עדיין מתאושש ממסיבה משותפת עם הברזילי בבוטלג. מזל טוב ברזילי, ולחיים לעוד עשור!

חגיגות העשור לברזילי יחלובסדרת מסיבות חורףבברזילי הישן (הרכב 13) כשהראשונה תתקיים בשבת (13.12), 18:00. מסיבת העשור המרכזית תתקיים ב־23.1

• ירון דנוך
• צח זמרוני
• אלעד סונגו
• ניב הדס
• ברזילי
• חיי לילה
• תרבות