מרינה פוזנר היא יוצרת חוויות, מנהלת אמנותית וחוקרת מעצבת חוויות אכילה, ומתמחה בתהליכי אמנות כמנוע לשינוי חברתי. מעבר לכך, היא גם מלמדת חשיבה יצירתית וביקורתית דרך אמנות ואוכל ומחנכת בחטיבה ובתיכון בביה"ס הדמוקרטי הפתוח ביפו, לצד כתיבה במגזין "פורטפוליו" על אוכל ואמנות. לאחרונה ייסדה את bite, קהילה רב תחומית של נשים יוצרות, ואוצרת את אירועי "מפגשים בקיוסקו" במסגרת אירועי חודש האישה הבינלאומית, שכוללים תערוכה של אמניות bite ואירועים חגיגיים שעוסקים במפגש – מצב שטומן בתוכו אפשרות לחיבור אבל גם להכרה בשוני. כבר הערב (11.3) בקפה קיוסקו (ידידיה פרנקל 31) מתקיים במסגרתו אירוע "ארוחת אהבה", שכולל מפגש ערב של אפרטיבו וניוקי מידי פוזנר בשיתוף משקאות הכרם, לצד ניסוי עם בינה אנושית מאת האמנית תמר ארזי. כל הפרטים לאירוע הזה וגם לאירוע הסגירה של הסדרה ב-28.3 מתחבאיםבקבוצה הפתוחה של הקהילה בפייסבוק, וכדאי לכן להצטרף.

>> מועדון שהוא בית והפינה הכי יפה בתל אביב. העיר של רון מגריל
>> קוקטייל בר משנות ה-50 וחוף להתמלא בו. העיר של לארה סנואו

1. ידידיה

הבן של הקיוסקו קפה. הם יודעים איך אני שותה את הקפה שלי, וגם כשזה ברמן חדש הוא שמח להכין לי בול כמו שאני אוהבת. וגם כי הבעלים לימים הפכו לחברים – את יותם הכרתי מהקפה, ואת תומר בכלל הכרתי מחיי הלילה, עד שקישרתי בין השניים. אחרי שגרתי בכיכר מסריק, ובהמשך שמונה שנים בנחמני על רוטשילד, עברתי ב-2015 לשכונת פלורנטין-לוינסקי והייתי מאוד מודאגת לגבי הקפה. בלוינסקי היה רק את קאימאק, ובשיטוטים שעשיתי בפלורנטין לא התחברתי לשום סטייל. ואז גיליתי שיותם כהן – שניהל את טאצה ד'ורו בנווה צדק, שהיה גם בית קלייה וכיום במקומו נמצא משק ברזילי – פתח את הקיוסקו בידידיה פרנקל. מהבית ברחוב השוק הייתי מבקרת שם לפחות 3 פעמים בשבוע. לימים הדרמתי לרחוב המשור על פינת אבארבאנל, ואנשי הקיוסקו פתחו את קפה ידידיה שסמוך לשם, ומציע אווירה יותר אינטימית, פחות לפטופים וחצר פנימית. ואני ממש אוהבת חצרות פנימיים. לא החלפתי את הקפה שלי גם בהמשך כשעברתי לרחוב בר-יוחאי פינת שוקן. זה היה אחד הרחובות והבתים המושלמים, כי מצאתי את עצמי מוקפת בגלריות וחללים אמנותיים – כולל "המעבדה" והגלריה של בצלאל ברחוב הרצל, וכולל ארטפורט ו-p8 שסמוכות. אבל קפה לא היה. גם היום כשהבית והסטודיו הפיזי שלי בחולון, הלב בתל אביב והקפה בידידיה.
ידידיה פרנקל 29

סמטת המשור

3 שנים גרתי בסמטת המשור (בבית הפינתי שצבוע היום שחור), שזה אזור בתי המלאכה של פלורנטין. 3 סמטאות קסומות עם גרפיטי משתנה, קולנוע קנדה אחד ו-One Stop Shop של בעלי מלאכה: נגרים, צבעים, אמני מתכת, גזרנים ורפדים. השכנים שלי היו עוזי הנגר ורונן הצבעי. זה נוף נעלם – גם אנשי מלאכה מסורים מהסוג שלהם, וגם המקומות עצמם. עוד כשגרתי שם הם הראו לי תכניות בינוי של המגדלים שבקרוב יתחילו לעמול עליהם. ממליצה מאוד לבקר אותם אם אתם זקוקים לעבודה של אחד מהם.

הסטודיו של אורלי ירון

הבית הראשון שלי בעיר היה על פרישמן, במסריק פינת כיכר רבין – כך גיליתי את מעצבת האופנה אורלי ירון, שהצבעים השולטים אצלה הם שחור, אפור, לבן ומה שביניהם, עם גזרות אוברסייז נקיות אבל עם טוויסט. מהר מאוד התאהבתי וזכיתי לעבוד איתה.
מלכי ישראל 9

מסריק פרחים ויין

ברחוב קינג ג׳ורג׳, מול הוינונה (שגם זו פנינה), יש פנינה אחרת שנקראת מסריק פרחים ויין. פתחו אותו שני חברים יקרים שלי מצרפת – בהתחלה זה היה בוטיק פרחים מוכר, ולפני שנה וחצי זה גדל והתווסף החלק של היין. זה היה עבורם חלום, לחבר את שני הדברים ולהציע לאנשים יין וחוויה צרפתית וסטייל, אבל באווירה לא מחייבת, קלילה ועם הרבה חיוך. השוס הוא גם הפרחים, שלא רק שכולם סטייל ובמחירים הגיוניים, אלא גם שעות הפתיחה והמשלוחים נוחים. תבקשו מאלכס את הסיור הסודי למקרר פרחים.
קינג ג'ורג' 80

הכרמל 40

הם דייגים, וזה דוכן למכירת דגים טריים, והם עושים גם סנדוויץ׳ דגים. כל מילה מיותרת. אין מה להרחיב. שווה לחכות בתור. אין כסא עם משענת. יש צ׳ייסר ערק.
הכרמל 40

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית.אני נוסעת למשפחה שלי בבאר-שבע, תמיד ליומיים, ואני בוחרת לנסוע בתחבורה ציבורית שמאפשרת לי זמן שקט לשיחות, כתיבה ומחשבות. בסופ"שים הרכבת לא פועלת מדהים, בלשון המעטה, ולפחות פעם בחודש אני מבקרת בתחנה המרכזית. אז אמנם הכריזו על הסגירה של התחנה ומועדון הבלוק האגדי נסגר בין היתר בגלל זה. באותה נשימה עצרו את כל השירותים הבסיסיים הקשורים לתברואה. אבל, וזה אבלגדול,מערך התחבורה הבינעירוני לא פסק לפעול שם, ומאות עד אלפי אנשים ביום עדיין חולפים במקום, ובתי עסק עדיין פועלים.

בד בבד, גם חסרי בית עושים שם תמ״א ומתרחבים לסלון פלוס שירותים, בעוד שהשרותים של התחנה לא עובדים, הדלתות לא ננעלות, ריחות קשים נישאים באוויר ואין סבון. גם המעליות לא פועלות. הזנחה מזעזעת שמשקפת את ההזנחה גם בשאר חלקי העיר הדרומיים עם ביוב צף, ריחות וזבל. צריך לקרות אירוע תוכן תרבותי ואמנותי בתחנה הזו כדי שיטפלו בבעיות הללו. זאת אחת הערים הבודדות שמשקיעות בתרבות מטעם העירייה, ההיסטוריה מלמדת שכשיש תרבות אז כל התשתית מסביב גם זוכה לטיפול. פניתי לגיורא יהלום, ראש אגף תרבות בעיר, שהוא איש מיוחד מאוד שפועל ועושה. הצעתי אחד כזה בתחנה. בינתיים זה לא קורה אבל דברים לוקחים זמן ואולי עוד יקרה, בדומה לפרויקט הענק שעשיתי בשדה התעופה הישן של אילת רגע לפני שנכנסו דחפורים לטרמינל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יש דברים בחיים שגורמים לתחושה פיזית שמבעבעת מהבטן לכיוון הכתפיים, חום נעים עולה והראש לא יודע איך לבטא את התחושה הזו שאי אפשר לתת לה מילים. זה סוג של אדרנלין שעולה במצבים כמו אהבה, מוזיקה, מיניות, משני תודעה ואמנות. היצירות של בת שבע לחלוטין גורמות לזה. מהאחרונות אציין את "2019", ואחת שממש הפתיעה וכמה מאושרת שגיליתי זו אורלי פורטל, ביצירה שלה "אל אטלאל". האור הקטן בחושך היפה, הסאונד והד הקולות, התלבושות והקינה המטורפת של אורלי עצמה עם עלעל – אחת הרקדניות שהתנועה-קול שלהן חדרו לי ללב. לי זה גרם לחיבור מטורף של שיחת לב עם עצמי. פיוז'ן מרגש של מחול עכשווי, שבטיות וטכנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כשהתחלתי את פרויקט "Quilt of Love" של קהילת bite, לא היה לי מושג עד כמה הוא ישנה אותי. התכוונתי ליצור מרחב שיאפשר לאמניות לחזור ליצירה אחרי המשבר של ה-7 באוקטובר, אבל מהר מאוד הבנתי שמשהו הרבה יותר עמוק קורה כאן. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי את עוצמת המהלך – כשראיתי יותר מ-250 נשים, רובן זרות זו לזו, מתחברות דרך היצירה. כל אחת הביאה את הפיסה שלה, הכאב והתקווה שלה שכרוכים באנרגיית אהבה' וביחד יצרנו משהו שהוא הרבה מעבר לסכום חלקיו. הפרויקט נתן לי כוח, הוא שבר את תחושת חוסר האונים שהרגשתי מול המצב. כשאתה יוצר, אתה פועל, אתה משנה משהו במציאות. שנית, הוא הזכיר לי את הכוח העצום שיש בחיבור בין אנשים, במיוחד בין נשים. ראיתי איך אמניות שהיו משותקות מיצירה חזרו לסטודיו בזכות ההזמנה להשתתף במשהו גדול יותר. רק אז הבנתי כמה אני בעצמי הייתי זקוקה לזה גם.

החלק המשמעותי ביותר היה ההבנה שיש דרך אחרת להגיב לאלימות – ביצירה, בחיבור, באהבה. במקום להיות צרכנית פסיבית של חדשות ופחד, הפכתי ליוצרת אקטיבית של מציאות אחרת. המשימה שהצבתי לעצמי – להניע אנרגיה נשית של תשומת לב, רכות ותעוזה – הפכה למקור כוח אדיר עבורי. ממקום שבו רציתי לחזק אחרים, מצאתי את עצמי מחוזקת. וזה לימד אותי שיעור חשוב: לפעמים הדרך הטובה ביותר לקבל כוח היא לתת כוח. כיום, אני ממשיכה עם הקהילה הרב-תחומית שהקמתי לנשים יוצרות לפרויקט הבא, "מפגשים בקיוסקו", עם אותה הבנה – שהאמנות אינה רק תוצר, אלא כוח של שינוי, של ריפוי, של חיבור. והכוח הזה – הוא הדבר שמניע אותי כל בוקר מחדש.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שעוזר לאנשים זקנים ולניצולי שואה, בכלל חצי מהמשאבים שמושקעים בלתרום בחיילים יכולים לעזור הרבה יותר לאנשים האלו. בפעם השנייה אני פועלת עם ארגוןעמ״ךשמעניק תמיכה לניצולי שואה ומשפחותיהם. אני עושה את זה דרך פרויקט אמנות. בעבר התנדבתי ללכת לבתים של ניצולי שואה. לדבר איתם, לתעד את הסיפור שלהם. זה היה לי מאוד קשה, הבדידות והדלות של החיים. הם זקוקים לתשומת לב. וזה מעט שכל כך בקלות אפשר לתת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
גיורא יהלום, ראש אגף תרבות של עיריית תל אביב-יפו. מעבר לעשייה התרבותית שמאוד מורגשת בעיר מאז שהוא בתפקיד, גיורא באמת איש מיוחד ולא מובן מאליו שדמות בכירה ומשמעותית מנהלת קשר אישי ומזמין עם קהילה של יוצרים ואמנים. אני חלק מקבוצת צעירי התרבות של העיר ויש שם הרבה אוזניים פתוחות.

מה יהיה?
וואלה שאלה טובה. בנוסף ליצירה אני עוסקת בחינוך לאמנות, אלו התחומים היחידים שיש לי בזכותם תקווה שמשהו יכול להשתנות. אז אני מצד אחד בבועה, ומצד שני הנה נאלצתי לפני שנה לעבור לחולון. אז הלב והחיים שלי לא השתנו, אבל גם כן השתנו, כי זה כבר לא מתחת לבית וזה מבאס – אבל בשביל 100 מ״ר מרחב במחיר של 40 מ"ר בתל אביב, עשיתי את הפשרה.

• העיר שלי
• אמנות
• אמנות ישראלית
• קיוסקו
• הכרמל 40
• פרחים
• מעצבים ישראלים
• להקת בת שבע

מיכל מזר היא שחקנית, זמרת, מוזיקאית, כותבת, יוצרת תיאטרון ומנחת סדנאות. יצירותיה עלו בשלל פסטיבלים בארץ והיא השתתפה בתוכנית "גאט טאלנט" בספוקן מחאתי שיצרה בדמותה של מרלין מונרו. כעת היא מוציאה כעת את הסינגל הראשון שלה – "מאוד יעזור לך" – ספוקן וורד מוזיקלי קומי-טראגי, המתאר את מה שהרגישה בשבועות הראשונים שאחרי ה-7 באוקטובר ואת הלופ הקשוח שהסתובב בתוך הראש שלה

>> קפה ביתי קבוע וגינה שמקבלים בה תשובות // העיר של יורם רובינגר
>> הראמן הטוב בארץ ומקום לפגישה אנושית // העיר של אופק יפרח אזולאי

1. גן הפסגה

איזה מקום. הכי חו"ל בישראל שיש! תמיד כשאני שם, יש לי תחושה כזאת של פארקים באירופה. אפשר לבוא בכל שעה ויש בריזה מטורפת ונוף מדהים לים. לפרוש שמיכה, לשתות יין, לעשות פיקניק ולהרגיש פריז/ברלין. מצד אחד ים, מצד שני הכנסיה ביפו, ומסביב המון דשא מוקפד ובמה רחבת ידיים. בערב יש שם תאורה קסומה, ועכשיו בקיץ הקרנת סרטים. כשאני בגן הפסגה אני מרגישה תיירת ובו בזמן גאה בעיר שלי. אני אומרת: וואו, איזה כיף שאני בתל אביב. איזה כיף שיש את יפו. איזה כיף שחיים.

2. הרשל'ה

האהבה החדשה שלי! בית קפה ומעדניה חדשים (יחסית) ביפו. זה מקום שנותן לי השראה לכתוב, להרהר, וכשאני שם אני מדמיינת שבדיוק ירדתי מהדירה המהממת שלי בפריז בבוקר לקנות לי איזה קרואסון. הכל עשוי בצורה הכי איכותית שיש. קטן, בוטיקי, עושה חשק. מעדניה מושלמת לאניני טעם. מזטים מעולים. קפה משובח ברמות. ואנשים מעולים! יושבים על השדרה ממש שזה כיף. כשאני יושבת שם אני תמיד פוגשת אנשים מעניינים. ומעל להכל אולגה, שמנצחת שם על העניינים – מצלחתת כל מנה כאילו ברגע זה היא מפסלת יצירת אומנות.שדרות ירושלים 62

3. איסאן

יאמי יאמי איזו מסעדה טעימה! תאילנדית אותנטית בלב שוק הכרמל. מקום שפשוט כיף לבוא, ביחד או לבד. גם טעים בטירוף אבל בעקר אותנטי. הכל מוגש כאילו אנחנו עכשיו בתאילנד. חוויה שהיא לא רק קולינרית אלא תרבותית. אני אוהבת להגיע לשם ולהרגיש שהגעתי בטעות. מסתובבת בסמטאות השוק ואז פתאום מגלה אותה. היא נסתרת כזאת ומחייכת באהילים האסייתים שלה. תחושה כזאת של משהו שעושים על הדרך כשמטיילים ומתאהבים.רבי עקיבא 22

4. הפינה ביפו מול הים

יש פינה נסתרת כזאת, מול הים, בסמטאות יפו העתיקה .גרם מדרגות כזה שיש עליו יש בריזה מדהימה מכל כיוון ונוף מדהים לים. תחושה שאתה מתבודד על קצה של גבעה. יש שם משהו מאוד מאוד אינטימי אבל גם מאוד פתוח מול הים. זה ספוט שמיד מזרים תחושה של נופש. כאילו ברחת מהכל ואת בחופשה באי ביוון. אני אוהבת לשבת שם ולבהות. פעם ישבתי ואכלתי שם מנגו בתחילתה של התאהבות, ומאז יש לפינה הזאת טעם מתוק. ממליצה לחפש ולמצוא אותה כשאתם צריכים רגע עם עצמכם לראות דברים בפרספקטיבה, להיות לבד אבל להתחבר לפוטנציאל של הקיום.

5. כיכר רוטשילד

הרחבה בתחילת שדרות רוטשילד, שבשנים האחרונות הלכה והתפתחה. עכשיו יש בה אפילו פינות עבודה למחשבים. יש שם משהו שמשלב הייטק עם קלאסיקה. בניינים גבוהים, פינות עבודה חמודות ומסביב מסעדות ובתי קפה מקומיים. שם אני אוהבת לעשות שיחות עם חברות, כשאנחנו מחפשות בלב העיר מקום לחפירה נשית. אפשר להגיע לשם בערב וממש נעים שם. באמצע של הכל, אבל יש שם איזה שקט ואינטימיות. זה מקום שאני מרגישה בו שהעיר דואגת לי, היא יצרה מרחב בלב העיר, כזה שאוכל לשבת בו עם חברות ובנחת ולהרגיש טוב.רוטשילד 1

מקום לא אהוב בעיר

החלק המסריח של שכונת פלורנטין. אחת השכונות הכיפיות והמגניבות בעיניי, שעוברת התפתחות מדהימה בשנים האחרונות. כיף לבוא לשם. כיף לאכול שם. כיף להסתובב שם. אבל זה בפער גמור לכמה שמסריח שם. ריח של פיפי וצואת כלבים באופן תדיר, איפה שאתה לא הולך. וכל הזמן הדיסוננס הזה בין הכיף של השכונה לבין זה שוואלה מסריח. כבר נהיה מין דיבור כזה בחבר'ה: פלורנטין = שתן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעיר תל אביב זה שאתה יכול לצרוך בה תרבות גם בצורה פאסיבית כביכול. התרבות פשוט בכל מקום. העיר מדברת תרבות, חיה תרבות. מספיק ללכת ברחוב או לטייל ולספוג. יש לי שתי אהבות תרבותיות פסיביות:
1. בטיילת של יפו בשבת, במרפסת שליד השעון, יש את יגאל המוזיקאי מנגן שם שירים מהממים, ומזמין זמרים לשיר איתו. אווירה של הופעה מול הים והמוזיקה מחברת ברגע את כל סוגי האנשים. יהודים וערבים שרים ורוקדים על המרפסת,וזה ממש משמח את הלב.
2. בסימטאות יפו גם בשבת יש גלריות וחנויות פתוחות. כל מיני אמנים מקומיים שעושים פשוט אמנות מדהימה. זה ממש גלריות בתוך הסמטאות. ככה רכשתי לי ציור מהמם באחת השבתות כשיצאתי לשאוף אוויר ועכשיו הוא תלוי לי בסלון.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
‏כמו רבים אחרים, נכנסתי חזק לאחרונה לקטע של פודקאסטים. מודה שקצת מכורה לפודקאסט של דורין אטיאס "אש". הייתי אומרת שהוא יותר בחזקת בידור, אבל היה שם פרק משמעותי בשבילי שבו היא אירחה את כתב "הארץ" מיכאל האוזר-טוב. אני לא יכולה להגיד שהשיחה נתנה לי תקווה, כי הוא מתאר תמונה די קשה של המצב, אבל משהו באופן שבו הוא ניסח את הדברים נתן לי תוקף ותחושת מובנות לדברים שאני מרגישה במציאות שלנו. ‏הרגשתי שמישהו מדבר אותי בצורה הכי רהוטה שיש, עם ידע ואסרטיביות . בנוסף היה קטע שהם דיברו ספציפית על העיר תל אביב דווקא באור מאוד חיובי, וזה נתן לי תחושה טובה שאני עדיין חיה בחברה שהיא גם ליברלית ומתוקנת. על אף הכל.

לאיזה ארגון מטרה את ממליצים לתרום ולהתנדב?
ממליצה ‏כמה שיותר להיפגש עם מפונים. זאת אוכלוסייה עצומה בארץ, שבלתי נתפס שנשמטה לה כל הקרקע מתחתיה. הייתה תקופה שהופעתי בים המלח במלונות למפונים, זה היה מאוד משמעותי, כואב וגם ממלא בתקווה. אני ממליצה להגיע למקומות כאלה, להיות איתם דרך פעילות ועשייה או פשוט להקשיב להם. לתת להם הרגשה שהם לא שקופים, שהם לא נזנחו תחת ה"חזרה לשגרה" לכאורה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חד משמעית האיש שלי הוא יותם, הבעלים של הקיוסקו קפה בפלורנטין. מקום שמח ושכונתי שמחבר מלא אנשים. גם בר, גם קפה גם וחלל עבודה משותף. זה הפך למשרד של המון אומנים ועצמאים. האיש הזה, יותם, הוא פשוט מדהים. הוא כל הזמן מתפתח ומתרחב. הוא אוהב אנשים כל כך, ואם הוא לא היה מנהל של הקיוסקו הוא בטח היה פסיכולוג. אחד האנשים היותר מגניבים שפשוט הופכים את פלורנטין ותל אביב לבית. בכל שעה שתפגוש אותו הוא יתן לך כזה חיוך וכזה חיבוק וישב איתך על משקה ויתעניין בך על אמת (וגם צילמתי שם את הקליפ החדש שלי. ראוי להרים לו גם כי הוא באמת תומך באומנות).

מה יהיה?
אהההההההההההה כל כך קשה לענות על זה. בתחילת המלחמה עוד הייתה לי תקווה שקרה אסון אבל ממנו נלמד ונמריא לטובה. אבל עכשיו? קשה להביט קדימה בלי לדאוג. אז זאת קלישאה, אבל אני פשוט מתפללת שכוחות האור יגרשו את החושך.

• העיר שלי
• פופ ישראלי
• יפו העתיקה
• שדרות רוטשילד
• איסאן
• קיוסקו
• גן הפסגה
• הרשל'ה יפו

• Facebook
• Twitter
• Email

[tobezeqindex category="%22%u05D3%u05D5%u05DB%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D6%u05D5%u05DF%22" city="%22%u05EA%u05DC%20%u05D0%u05D1%u05D9%u05D1%22" ]

מיקס נקניקים צלויים

שי ווקראט וגל הירש (מהסינטה בר) פותחים סניף לסנדוויצ'ייה סבתא מחיפה בתל אביב. השם סבתא אמור לשקף את תפיסת העולם של המקום – הום מייד. הלחמנייה אפויה בסגנון שבין לחמנייה פשוטה המוכרת מתופעת "השוקו ולחמנייה" עד לחלה. הלחמניות מגיעות כמעט אפויות ומשלימות את תהליך האפייה כשהן חצויות על הפלנצ'ה. מתוך מבחר כריכי הרוסטביף וההודו, הכי מבוקש בחיפה הוא כריך של מיקס נקניקים צלויים. הנקניקים מיוצרים במפעל זילבר בליין מיוחד. על הפלנצ'ה יוסיפו לנקניקים גבינת גאודה וקונפי סבתא חריף (32 ש"ח). גזוז אלכוהולי אמור להקפיץ את החוויה (19 ש"ח).

לסבתא

כריך פלסטיני

קיוסקו מתמחים בהכנת כריכי פניוטלה איטלקיים מבצק פיצתי. ההברקה של המקום היא הכריך הפלסטיני המכיל בשר טלה עם בהרט, הל, פטרוזיליה, בצל, טחינה ירוקה, יוגורט עזים בנענע, צנוברים, חציל שרוף על האש וירקות פרוסים דק במנדולינה: עגבנייה, מלפפון, בצל סגול ונוסף לכך עלים כמו בייבי ארוגולה (38 ש"ח). משקה הבית הוא קוקטייל מנגו חסר אחריות: ברד של מנגו אמיתי, טקילה, טריפל סק קוואנטרו, מיץ תפוזים סחוט טבעי עם שוקולד ודומדמניות (28 ש"ח).

לקיוסקו

קורנביף עם חרדל תותים

הלהיט המסתמן של ניו יורק דלי החדשים בשרונה מרקט: כריך קורנביף עם חרדל תותים, עגבניות תמר, ארגולה ואיולי של שום פרסי בבגט לבן (35 ש"ח לכריך שמכיל 120 גרם בשר). הכריך מגיע עם מלפפוני פיקלס אמריקאיים ביתיים ובוטנים בקליפה.

לניו יורק דלי

סנדוויץ' מס' 2

המוסד לסנדוויצ'ים מיוחדים השלים השבוע פיתוח של המצאה שערורייתית, שנקראת פה סנדוויץ' מספר 2. נתח אונטריב מבושל, פרוס דק עד שקיפות, חוזר לסיר לבילוי עם רוטב צ'ילי ואחרי בישול נוסף נכנס ללחמנייה רכה. בשלב הזה הלחמנייה כולה נטבלת ברוטב שבסיר, והלחם הספוג רוטב מקבל נגיעה של חזרת לבנה ושליכתא של רוטב פטרוזיליה בסגנון צ'ימיצ'ורי עשיר בשום. (39 ש"ח).

המוסד לסנדוויצ'ים מיוחדים

• אוכלים שותים
• קיוסקו
• סנדביצ'ים
• סבתא
• המוסד לסנדוויצ'ים מיוחדים
• ניו יורק
• חדשות האוכל
• שרונה מרקט
• סנדוויצ'ים