עילאיה שליט היא רקדנית יוצרת ילידת 1980, ובוגרת מגמת מחול בביה"ס לאומנויות ע"ש "תלמה ילין", שרקדה לאורך השנים באנסמבל "בת שבע", קבוצת המחול נעה דר, אצל יסמין גודר ואצל רננה רז. יחד עם רז ייסדה שליט את שיטת התנועה "בוגי ווגי" – סדנאות שיעורי תנועה יצירתית וייחודית לגיל הרך. את ה"בוגי ווגי" היא פיתחה מתוך חיבור לאמהות, לאמנות ולתשוקה ליצור חוג בו כל ילד וילדה יכולים לנוע בדרכם, לבטא את עולמם הפנימי, להתחזק ולפרוח. היא גם למדה פסיכולוגיה וטיפול בתנועה לתואר שני, ומטפלת במרפאת מבוגרים בשלוותה ובקליניקה פרטית בתל אביב. השנה היא גם משתתפת בפרויקט 48 במסגרת בת שבע מארחת, כך שהיא כנראה לא בקטע של לשבת ולנוח.

1. גינת דובנוב

המקום שבו כולנו גדלנו. עוד כשהייתה שם רק ערימת חול פשוטה. חגגנו ימי הולדת, ואני זוכרת את אבא שלי עומד עם הפנייטה, וצוחק. היום כשאני מביטה על הפינה ההיא בגינה אני יודעת שהוא מסתכל עליה מהשמיים – שומר על הזיכרון הזה איתנו. ועכשיו אנחנו גרים ממש מעל הגינה. כל תקופת המלחמה התפללנו בלב שיישמר לה השקט.

2. תולעת ספרים

גן עדן למטפלות.ים. ב־15 השנים האחרונות אני קוראת כמעט רק ספרות מקצועית, ותולעת ספרים בשבילי היא כמו חנות ממתקים – מלאה באוצרות לראש וללב. מעבר לזה, היא גם הפכה לבית חם למפגשי הבוגי שלנו. כבר יותר מעשור שאנחנו נפגשות שם, יושבות, חושבות, וחולמות יחד את הבוגי ווגי.
מלכי ישראל 9 תל אביב

3. פארק הירקון

רגע של חיים. בכל פעם שאני פוגשת את הנחל במהלך הריצה, זה רגע שממלא לי את הגוף והנפש. אח שלי צוחק שאני כל כך טבועה בעיר, שהנחל הזה מרגיש לי כמו טבע פראי. אבל אני יודעת שכל מי שרץ.ה בפארק מבין.ה בדיוק למה אני מתכוונת – זה הרגע הזה, המזוקק, שבו החיים מורגשים בעור ובלב.

4. סוזן דלל

אני מרגישה שגדלתי שם, ולכן אני גם אוהבת וגם שונאת את המקום הזה. כל כך הרבה הופעות, חזרות, משברים ורגעים שאי אפשר לשכוח. אני זוכרת במיוחד רגע אחד, כשעזבתי את האנסמבל והייתי די אבודה. במקרה פגשתי את רננה ברחבה שבין סטודיו A ל־B. היא עצרה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה משפט שנשאר איתי עד היום, כמו מצפן: "עילאיה, בטוח תמצאי את הדרך. יש לך מקום בעולם המחול. קצת זמן – וזה יקרה." ומאז, רננה תמיד יודעת לומר את המילים הנכונות. כמו מגדלור.
יחיאלי 5, תל אביב

5. שוק לוינסקי

הלב הספרדי שלי בעיר. זה אחד המקומות האהובים עליי בתל אביב. אני באה ממשפחה ספרדית, ואלברט עם המרציפנים תמיד היה גולת הכותרת – חגיגה של טעם וזיכרון.כל ביקור באברמנטו של סימה ברחוב דה פיג'וטו 8 הוא מסע בזמן – ריחות, טעמים, זיכרונות של פפו ונונה.

6. זמנהוף פינת קינג ג׳ורג׳

הדייט הראשון שלי עם דןדן. פעם היה שם בית קפה בשם "ג׳ורג׳יה", בתחילת המילניום. לדייט הראשון שלנו איחרתי 40 דקות – לא היו טלפונים, והלב שלי רק דפק. לא ידעתי מה גרוע יותר: אם הוא כבר הלך, או הבושה הנוראית שאיחרתי כל כך. אבל הוא חיכה. ישבנו בג׳ורג׳יה, והשיחה הייתה מפתיעה באינטימיות שלה. כשקמנו, דןדן אמר "ביי" והלך. פשוט ככה. נשארתי תקועה במקום, לא מאמינה. הוא אמור היה לחזור. הוא חייב לחזור. הוא צריך לנשק אותי, איזה מפגר. וברגע האחרון, לפני שפניתי ללכת – הוא חזר. וזו הייתה… אחת הנשיקות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב מעודדת עצמאות של ילדים. הם מתנהלים בעיר מהר מאוד – באוטובוסים, בהליכה רגלית, בין חברים, בגינות ובמגרשי הכדורגל. עצמאות מביאה איתה גם התמודדות, וזה חלק מהעניין. אבל כשאני חושבת על הדרך שהילדים שלי יצטרכו לעשות לבית הספר "ביכורים", אני פשוט מתבאסת. זה פשוט יותר מדי. מעברי חציה מסוכנים, חניונים עמוסים שהמכוניות בהם זולגות למדרכות דווקא בשעות הכי עמוסות של היום, עבודות רכבת קלה, תמ״א בכל פינה – הדרך לבית הספר נראית כמו מסלול מכשולים. זה כמעט בלתי נתפס שעיר כל כך מתקדמת לא מצליחה למצוא פתרון פשוט, בטוח והגיוני לילדים שרק רוצים להגיע בבוקר לבית הספר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
VHS– רננה רז וניצן כהן,מופע שמאפשר לזיכרונות להפוך לנשימה חיה. דרך קטעי וידאו אישיים, נפתחת רשות להרגיש – כאב, אבל, קרבה, צחוק. תהליך שהוא גם אמנות וגם ריפוי;
Performing Love – רוני חדש,כמו שוט ישיר של אהבה ותשוקה. תנועה שמציתה חוויה גופנית ורגשית, חיה ובוערת, שאי אפשר להישאר אדיש אליה;
ההפגנות למען החטופים וסיום המלחמה,ויניקוט כתב על החוויה התרבותית כהמשכו של מרחב פוטנציאלי– כזו שחורגת מהקיום האישי. הכיכר היא בדיוק זה: מרחב מעבר שבו אני עומדת לבד, אבל אף פעם לא באמת לבד. מוקפת בא.נשים שמסרבים לוותר – על ערכים, על מוסר, על תקווה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בחודשים האחרונים חזרתי והעמקתי בהרבה טקסטים מקצועיים, בעיקר סביב טראומה. הם היו לי לעוגן והציעו שפה וסדר בתוך הכאוס.אבל דווקא הספר שנגע בי באמת היה "השמיים שבתוכי" של אתי הילסום.ספר מלא תשוקה, כנות מחוספסת ואנושיות נדירה.אחד הקטעים שנשאר איתי:״אולם נדמה לי שזו סכנה גדולה. נכון, מתרחשים דברים שהתבונה אינה יכולה לתפוס אותם, ושתמול שלשום עוד נחשבו כבלתי אפשריים, אבל אולי יש באדם כוחות אחרים מלבד התבונה, שלפנים לא ידענו אותם ושיש לאל ידם לרדת לעומקה של התדהמה הזו? אני מאמינה שקיים באדם כוח מיוחד לכל התרחשות, המאפשר לו לעכל אותה״.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מלבד העבודה עם הבוגי ווגי, אני מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ובבית החולים שלוותה.בשלוותה המצב מורכב: כוח האדם מצומצם מאוד, מתקנים חסרים, והשכר נמוך ומבייש.יש רשימות המתנה ארוכות, ואנשי המקצוע במקום הם מהמובילים, החכמים, היצירתיים והמסורים שיש. הלב שלנו נמצא במקום הנכון – אבל אנחנו הולכים ונשחקים.למרות כל זאת, אני שמחה להגיע לשלוותה, כי זה צוות יוצא דופן. אני מאוד אוהבת ומעריכה את המטופלים.ות שלי. יש המון רעיונות לקידום, אבל לצערי, כבר זמן רב שאנחנו צועדים מול רוח חזקה מאוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כולנו! כולנו עובדים בטרוף, מנסים להחזיק משפחה ושכר דירה, בתוך טילים מאיראן, מלחמה בתוך מלחמה, בתוך אימה.חטופים, הפקרות, מיסים ותשלומים שנעלמים לכל מקום חוץ מחינוך הילדים שלנו, מהרווחה, מהתרבות, וכמוני כנציגת המגזר הציבורי, גם משם.ואז ברחוב אני פוגשת נשים יפהפיות, לבושות מדהים, רוכבות, הולכות, תמיד סוחבות משהו.אני מסתכלת עליכן, וזה גם אסתטי, גם נותן כוח, וגם מחבר אותי לעיר הזו – למרקם האנושי, האינטליגנטי והערכי שעדיין כאן.

מה יהיה?
יש בי תקווה, לא אופטימיות.כשרואים את הסטטיסטיקות, זה מבהיל. וכשמביטים על ההנהגה – זה אפילו מבהיל יותר.בבוגי יש שיעורים על נפילות. רננה ואני רואות את הנפילה לא רק כסיכון, אלא גם כהזדמנות לחוסן – להבנה עמוקה שלפעמים הדברים פשוט לא בשליטתנו.אבל אנחנו כן יכולות ללמוד איך ליפול נכון, איך לקום ולמצוא את הכוח להמשיך.אין ספק שהנפילה כואבת – ואנחנו לא יודעות עד מתי היא תימשך.בימים אלה, אני בעיקר מסתמכת על קבלה רדיקלית: זה קורה עכשיו, ואני לא שולטת בזה. מה שכן בשליטה היא הדרך שבה אני מתמודדת עם העננים האפלים שמסביב.אני בוחרת להאמין שגם הם יעברו, ויחשפו מאחוריהם את מה שתמיד היה שם – השמיים הכחולים.והשמיים האלו הם אנחנו.

• העיר שלי
• ריקוד
• רקדנית
• אנסמבל בת שבע
• סוזן דלאל

• Facebook
• Twitter
• Email

זה מתחיל הכי פשוט שאפשר. בובי ג'ין סמית' הולכת לאורך הקיר, נעצרת ברכות בערך באמצע הדרך ומתחילה להתפשט. קודם הנעליים והגרביים. אחר כך היא פורעת את שערה הארוך שהיה אסוף בפקעת על ראשה ואז מסירה את החולצה, מקפלת אותה בתשומת לב רבה ומניחה אותה לצדה ואז את המכנסיים. ואז, כשהיא קרובה מאוד לצופים – אולי שניים־ שלושה מטרים מהם – היא מתחילה לרקוד. הכי פשוט, הכי חשוף והכי פגיע.

[tmwdfpad]אחרי כמה דקות שוכחים שהיא עירומה. אחרי עוד כמה דקות מתחילים להבחין בטיפת זיעה שמצטברת לאורך הגב ונשאבים לתוך ההתרחשות – שעניינה מאמץ מתמשך והעונג הכרוך בו.

"מחקר על מאמץ" – יצירתם החדשה של סמית' (32) והמוזיקאי מתן דסקל (27) – תעמוד במרכז המופע שיעלה ביפו ביום חמישי. סמית' תרקוד את העבודה המורכבת בלופ במשך חמש שעות, ולצדה הרכב של עשרה נגנים וזמרים שיבצעו לייב את המוזיקה של דסקל, בעוד הוא מנצח עליהם בווטסאפ בזמן אמת. אחת ההנחיות שנתן להם בחזרות הייתה שכל אחד מהם יבחן גם נגינה מתוך מאמץ. "לדחוף ככה את הקשת על המיתרים ולהרגיש את זה", הוא מנסה להמחיש להם בתנועה רחבה ומדויקת.

דסקל יודע דבר או שניים על ריקוד: את סמית', ילידת אייווה, שאיתה עבד על היצירה בשנה האחרונה מהצד המוזיקלי, פגש לפני יותר מעשר שנים, כשרקד גם הוא בלהקת בת שבע. שיתוף הפעולה הראשון ביניהם התרחש ב־2006, זמן קצר לאחר שנפגשו. היא הייתה אז בת 21, רקדנית מצטיינת שהגיעה לישראל מארצות הברית לאחר שהשלימה את לימודיה בג'וליארד ורקדה בכמה הרכבים. דסקל אך סיים אז את התיכון, והפרויקט המשותף הראשון שלהם היה הרכב רוק שהופיע לזמן קצר במועדון תל אביבי קטן.

"הניסיון הזה היה נורא ואיום ובו בזמן משמעותי", מסכימים השניים, היות שהוא יצר ביניהם דיאלוג שלא הצריך יותר מדי מילים. היו שם מה שהם מתארים כ"מעגלי אנרגיות חופפים" ותהליך שלימד אותם כמה הם שותפים בראיית האמנות והאסתטיקה. על הדיאלוג הזה הם שמרו גם אחרי שסמית' עזבה את בת שבע בסתיו האחרון, אחרי עשר שנים שבהן התבלטה כרקדנית משובחת במיוחד. דסקל שינה כיוון, הלך ללמוד מוזיקה והתחיל ליצור במסגרת הרכבים שונים, עד שלפני שנה קיבל מסמית' פנייה לכתוב מוזיקה לעבודה שאותה החלה לרקום.
י
"זאת הייתה התקופה הראשונה אחרי הנחיתה (בארצות הברית), הייתי בודדה מאוד והתחלתי לרקוד משהו שהפך לתרגול יומי שהתגבש כסדרת משימות שיש להשלים", מספרת סמית' ומוסיפה שהקשר עם דסקל בפרויקט החדש התחיל בסקייפ ובאימיילים וצבר תנופה משם. בהמשך הוא הגיע לניו יורק לעבודה משותפת כמה חודשים, שהניבה את "מחקר על מאמץ". הנדיבות והענווה שמפגינים שני האמנים הצעירים האלו זו כלפי זה במסגרת שיתופי הפעולה שלהם מותירות רושם עז על המתבונן.

דין וחשבון לאקדמיה

"מחקר על מאמץ" נשמע הכי פרוזאי, כמו כותרת של מאמר בכתב עת רפואי.
"כן, אך לא כמו במאמר בכתב עת, לי אין מסקנות. עניין אותי לבדוק את הקשר בין המאמץ לעונג, לכיף ולתחושות של ביטחון עצמי ועוצמה. העבודה הזאת היא סט רצוף של עשר משימות שבהן המאמץ הוא העיקר, הוא הכוח המניע. אני מתייחסת לסוגים שונים של מאמץ. למשל, במשימה הראשונה אני בודקת את המאמץ הפיזי שכרוך בזריקת חפץ לאוויר המון פעמים ברציפות ובוחנת מה קורה לי ככל שהמאמץ נמשך ומתגבר. ויש גם מאמץ רגשי, כזה שעניינו לשמור על מישהו, לגונן עליו, ובגרסה שלי מדובר על מאמץ שמתבטא בתנועה קטנה יחסית שבסופה הנאה גדולה. יש גם מאמץ מטפורי, שהוא פחות קונקרטי ועוסק במאמץ הכרוך בלקיחת מחויבות, בהבטחה. מה שניסיתי לעשות בעבודה הזאת הוא לנתק את המאמץ מההקשר האוטומטי שלו לקושי ולמעמסה ולראות כמה הוא מחובר לתשוקות הבסיסיות שלנו".

למה בחרת לרקוד אותו בעירום?
"חשבתי על זה, והאמת היא שבהתחלה לא רציתי בעירום אבל בהמשך הרגשתי שהוא הכרחי. הטורסו והבטן שלנו הם האיברים שמנקזים אליהם את כל הפחדים והתשוקות. הם הכי פגיעים ולכן אי אפשר באמת להסתיר אותם. אני מרגישה שהחשיפה שלהם מגלה את השבירות של המאמץ, ובאותה בעת את העוצמה שגלומה בו. העניין שלי בריקוד מתמצה ברצון לשתף, לגעת הכי מדויק שאני יכולה. החוויה הרגשית של לבדוק את הקצה, את גבול היכולת של המאמץ, היא בסופו של דבר העניין הנועז באמת".

זו עבודה שדורשת קרבה פיזית. קשה לדמיין אותה על במה רגילה באולם תיאטרון רגיל.
"נכון. אני חושבת שצריך לרקוד אותה קרוב לקהל, בעיקר כי צריך לראות גם את הפרטים הכי קטנים. לפעמים המאמץ מרוכז מאוד אבל פחות נראה לעין. ואם יושבים קרוב אז אפשר גם לשמוע את הנשימות".

"העבודה הזאת מבקשת קרבה ואינטימיות שקשה ליצור מול קהל גדול שיושב מול במה מוגבהת ורחוקה", ממשיכה סמית'. "זה דיבור פרטי מאוד שיכול לקחת אנשים למקומות אישיים שלהם. אני מעדיפה לא לפרש או להסביר במילים למה התכוונתי אלא לאפשר לצופים לבחור את מה שהם רוצים מתוך ההתבוננות הקרובה".

המופע ביפו אכן מוקם בחלל לא קונבציונאלי – המבנה של בית הספר אנקורי, מבנה ישן ומרהיב שבחללו המרכזי תרקוד סמית', כשלצדה, כאמור, הנגנים והזמרים. במקביל, בחלל אחר במבנה תוצג תערוכת צילומים של אלכס אפט, שצילם פרויקט שיזמה סמית' טרם עזיבתה את הארץ, ובמסגרתו הזמינה רקדנים לרקוד מאמץ לאורך 30 דקות – מעין פריקוול לעבודה הנוכחית שלה. כמו כן, תוצג גם עבודת וידיאו־ארט שיצר מלו ציון.

האם העיסוק שלך בגאגא (סמית' מלמדת גאגא במספר בתי ספר בארצות הברית, בין היתר בג'וליארד ובאוניברסיטת סטנפורד) מחבר בין הרקע שלך אצל אוהד נהרין ולהקת בת שבע, לבין המאמץ?
"לגמרי. זהו כיף גדול, זהו העונג שבמאמץ. יש תשוקה גדולה בתוך הדבר הזה, ואני אוהבת להכיל אותו בכל פעם מחדש. יש משימה אחת בעבודה החדשה שבה אני רוקדת עם כוס זכוכית מלאה במים. אני שומרת עליה ודואגת שהמים לא יישפכו. בסוף אני שותה אותם בלגימה אחת גדולה".

• רקדנית
• כוריאוגרפיה
• מתן דסקל
• ריקוד
• מחול
• אלכס אפט
• במה
• תרבות