"מחקר על מאמץ": יצירת מחול שנמתחת עד קצה גבול היכולת

זה מתחיל הכי פשוט שאפשר. בובי ג'ין סמית' הולכת לאורך הקיר, נעצרת ברכות בערך באמצע הדרך ומתחילה להתפשט. קודם הנעליים והגרביים. אחר כך היא פורעת את שערה הארוך שהיה אסוף בפקעת על ראשה ואז מסירה את החולצה, מקפלת אותה בתשומת לב רבה ומניחה אותה לצדה ואז את המכנסיים. ואז, כשהיא קרובה מאוד לצופים – אולי שניים־ שלושה מטרים מהם – היא מתחילה לרקוד. הכי פשוט, הכי חשוף והכי פגיע.

[tmwdfpad]אחרי כמה דקות שוכחים שהיא עירומה. אחרי עוד כמה דקות מתחילים להבחין בטיפת זיעה שמצטברת לאורך הגב ונשאבים לתוך ההתרחשות – שעניינה מאמץ מתמשך והעונג הכרוך בו.

"מחקר על מאמץ" – יצירתם החדשה של סמית' (32) והמוזיקאי מתן דסקל (27) – תעמוד במרכז המופע שיעלה ביפו ביום חמישי. סמית' תרקוד את העבודה המורכבת בלופ במשך חמש שעות, ולצדה הרכב של עשרה נגנים וזמרים שיבצעו לייב את המוזיקה של דסקל, בעוד הוא מנצח עליהם בווטסאפ בזמן אמת. אחת ההנחיות שנתן להם בחזרות הייתה שכל אחד מהם יבחן גם נגינה מתוך מאמץ. "לדחוף ככה את הקשת על המיתרים ולהרגיש את זה", הוא מנסה להמחיש להם בתנועה רחבה ומדויקת.

דסקל יודע דבר או שניים על ריקוד: את סמית', ילידת אייווה, שאיתה עבד על היצירה בשנה האחרונה מהצד המוזיקלי, פגש לפני יותר מעשר שנים, כשרקד גם הוא בלהקת בת שבע. שיתוף הפעולה הראשון ביניהם התרחש ב־2006, זמן קצר לאחר שנפגשו. היא הייתה אז בת 21, רקדנית מצטיינת שהגיעה לישראל מארצות הברית לאחר שהשלימה את לימודיה בג'וליארד ורקדה בכמה הרכבים. דסקל אך סיים אז את התיכון, והפרויקט המשותף הראשון שלהם היה הרכב רוק שהופיע לזמן קצר במועדון תל אביבי קטן.

בובי ג'ין סמית. "בהתחלה לא רציתי עירום, אבל בהמשך הרגשתי שהוא הכרחי" (צילום: אלכס אפט)

"הניסיון הזה היה נורא ואיום ובו בזמן משמעותי", מסכימים השניים, היות שהוא יצר ביניהם דיאלוג שלא הצריך יותר מדי מילים. היו שם מה שהם מתארים כ"מעגלי אנרגיות חופפים" ותהליך שלימד אותם כמה הם שותפים בראיית האמנות והאסתטיקה. על הדיאלוג הזה הם שמרו גם אחרי שסמית' עזבה את בת שבע בסתיו האחרון, אחרי עשר שנים שבהן התבלטה כרקדנית משובחת במיוחד. דסקל שינה כיוון, הלך ללמוד מוזיקה והתחיל ליצור במסגרת הרכבים שונים, עד שלפני שנה קיבל מסמית' פנייה לכתוב מוזיקה לעבודה שאותה החלה לרקום.
י
"זאת הייתה התקופה הראשונה אחרי הנחיתה (בארצות הברית), הייתי בודדה מאוד והתחלתי לרקוד משהו שהפך לתרגול יומי שהתגבש כסדרת משימות שיש להשלים", מספרת סמית' ומוסיפה שהקשר עם דסקל בפרויקט החדש התחיל בסקייפ ובאימיילים וצבר תנופה משם. בהמשך הוא הגיע לניו יורק לעבודה משותפת כמה חודשים, שהניבה את "מחקר על מאמץ". הנדיבות והענווה שמפגינים שני האמנים הצעירים האלו זו כלפי זה במסגרת שיתופי הפעולה שלהם מותירות רושם עז על המתבונן.

דין וחשבון לאקדמיה

"מחקר על מאמץ" נשמע הכי פרוזאי, כמו כותרת של מאמר בכתב עת רפואי.
"כן, אך לא כמו במאמר בכתב עת, לי אין מסקנות. עניין אותי לבדוק את הקשר בין המאמץ לעונג, לכיף ולתחושות של ביטחון עצמי ועוצמה. העבודה הזאת היא סט רצוף של עשר משימות שבהן המאמץ הוא העיקר, הוא הכוח המניע. אני מתייחסת לסוגים שונים של מאמץ. למשל, במשימה הראשונה אני בודקת את המאמץ הפיזי שכרוך בזריקת חפץ לאוויר המון פעמים ברציפות ובוחנת מה קורה לי ככל שהמאמץ נמשך ומתגבר. ויש גם מאמץ רגשי, כזה שעניינו לשמור על מישהו, לגונן עליו, ובגרסה שלי מדובר על מאמץ שמתבטא בתנועה קטנה יחסית שבסופה הנאה גדולה. יש גם מאמץ מטפורי, שהוא פחות קונקרטי ועוסק במאמץ הכרוך בלקיחת מחויבות, בהבטחה. מה שניסיתי לעשות בעבודה הזאת הוא לנתק את המאמץ מההקשר האוטומטי שלו לקושי ולמעמסה ולראות כמה הוא מחובר לתשוקות הבסיסיות שלנו".

למה בחרת לרקוד אותו בעירום?
"חשבתי על זה, והאמת היא שבהתחלה לא רציתי בעירום אבל בהמשך הרגשתי שהוא הכרחי. הטורסו והבטן שלנו הם האיברים שמנקזים אליהם את כל הפחדים והתשוקות. הם הכי פגיעים ולכן אי אפשר באמת להסתיר אותם. אני מרגישה שהחשיפה שלהם מגלה את השבירות של המאמץ, ובאותה בעת את העוצמה שגלומה בו. העניין שלי בריקוד מתמצה ברצון לשתף, לגעת הכי מדויק שאני יכולה. החוויה הרגשית של לבדוק את הקצה, את גבול היכולת של המאמץ, היא בסופו של דבר העניין הנועז באמת".

זו עבודה שדורשת קרבה פיזית. קשה לדמיין אותה על במה רגילה באולם תיאטרון רגיל.
"נכון. אני חושבת שצריך לרקוד אותה קרוב לקהל, בעיקר כי צריך לראות גם את הפרטים הכי קטנים. לפעמים המאמץ מרוכז מאוד אבל פחות נראה לעין. ואם יושבים קרוב אז אפשר גם לשמוע את הנשימות".

"העבודה הזאת מבקשת קרבה ואינטימיות שקשה ליצור מול קהל גדול שיושב מול במה מוגבהת ורחוקה", ממשיכה סמית'. "זה דיבור פרטי מאוד שיכול לקחת אנשים למקומות אישיים שלהם. אני מעדיפה לא לפרש או להסביר במילים למה התכוונתי אלא לאפשר לצופים לבחור את מה שהם רוצים מתוך ההתבוננות הקרובה".

המופע ביפו אכן מוקם בחלל לא קונבציונאלי – המבנה של בית הספר אנקורי, מבנה ישן ומרהיב שבחללו המרכזי תרקוד סמית', כשלצדה, כאמור, הנגנים והזמרים. במקביל, בחלל אחר במבנה תוצג תערוכת צילומים של אלכס אפט, שצילם פרויקט שיזמה סמית' טרם עזיבתה את הארץ, ובמסגרתו הזמינה רקדנים לרקוד מאמץ לאורך 30 דקות – מעין פריקוול לעבודה הנוכחית שלה. כמו כן, תוצג גם עבודת וידיאו־ארט שיצר מלו ציון.

האם העיסוק שלך בגאגא (סמית' מלמדת גאגא במספר בתי ספר בארצות הברית, בין היתר בג'וליארד ובאוניברסיטת סטנפורד) מחבר בין הרקע שלך אצל אוהד נהרין ולהקת בת שבע, לבין המאמץ?
"לגמרי. זהו כיף גדול, זהו העונג שבמאמץ. יש תשוקה גדולה בתוך הדבר הזה, ואני אוהבת להכיל אותו בכל פעם מחדש. יש משימה אחת בעבודה החדשה שבה אני רוקדת עם כוס זכוכית מלאה במים. אני שומרת עליה ודואגת שהמים לא יישפכו. בסוף אני שותה אותם בלגימה אחת גדולה".