זה קרה ב-12 באפריל 2018. האורות במסעדה של אורנה אגמון ואלה שיין כבו בפעם האחרונה אחרי כמעט 26 שנה, ומוסד תל אביבי אייקוני נמחק מהמפה. זה לא סיפור נדיר. הרבה מקומות מיתולוגיים בעיר נסגרו כך לפתע, שוברים קצת את ליבם של הלקוחות הקבועים, ותל אביב ממשיכה הלאה. זה הדיל. אבל הסיפור של "אורנה ואלה" היה אחר: הקפה הנון-שלנטי שהפך לביסטרו מוערך והגדיר את עידן שינקין בשנות ה-90' היה הרבה יותר מסכום חלקיו, והסתלקותו הותירה חור קטן בלב של העיר שלא התמלא מעולם. זה היה רק עניין של זמן עד שתומר הימן יעשה מזה סרט.

>> ואת אמא שלך גם: איך עושים סרט על פרויד בלי לאבד את החלום?
>> מהומה בחוץ: 10 תחנות מוזיקליות בחייו הפרועים של סליי סטון

"אורנה ואלה", סרטו החדש של הימן, הוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב האחרון ויוצא כעת להקרנות סולדאאוט ברחבי הארץ (מומלץ להזמין כרטיסים מראש). את הטריילר שלו, באדיבות HOT8 (שם ישודר בחודשים הקרובים), Create Production House, קולנוע לב, סרטי האחים הימן וישראל אביטבול,אנחנו מביאים כאן בהקרנת בכורה:

הסרט, על פי מי שבכר צפו בו במהלך הפסטיבל, מבוסס על תיעוד מופלא של תומר הימן מהימים האחרונים לפועלן של "אורנה ואלה", רגע לפני סגירתו. הימן, שעבד ב"אורנה ואלה" בתחילת דרכו של המוסד (וגם אחיו, המפיק ויוצר הדוקו ברק הימן), קלט בזמן אמת את גודל המאורע והתייצב לצלם את הדינמיקה האינטנסיבית שליוותה את השבוע האחרון שלהן, את הפרידה מקהל הלקוחות, המתכונים והעובדים, ואת השיחות האינטימיות והחד-פעמיות שנוצרו בסיטואציה.

סרטו של הימן חושף גם את מערכת היחסים המורכבת בין שתי הנשים במנעד רגשות עזים של אהבה, תלות רגשית, רצונות אחרים ופחדים. הסרט מעז לשאול שאלות על מימוש עצמי, מחיר החופש וגעגוע לתקופה שלא תחזור, והגעגוע הזה קיים כנראה בקרבם של כל מי שחיו בסביבה בזמנים היפים ההם, הרבה יותר מלכל לביבת בטטה.

"זה סרט על חברות ופרידה ואיך סוגרים מפעל חיים של 26 שנה ונשארות חברות", אמר הימן ל"טיים אאוט". "האם זה אפשרי? לעשות סרט אישי אינטימי על גיבורות כל כך חזקות כמו אורנה אגמון ואלה שיין, הידועות כאורנה ואלה, ולשמור על האמון והחברות בתוך התהליך המסובך של יצירת הסרט – זה היה אתגר. המפגש עם הקהל בבתי הקולנוע מביא איתו גל עצום של אהבה והערכה בתוך התקופה המאוד קשה הזו, ואנחנו אומרים תודה על זה".

עם ההכרזה על סגירת המקום ב-2018,פנינו כאן ב"טיים אאוט" אל עובדי המקום לדורותיהםכדי שיספדו לו. אחד מהם היה תומר הימן עצמו, אז כבר יוצר דוקו מוביל ונערץ, שסיפר ש"פעם חיפפתי בלתת שירות ללקוח קבוע שהיה מגיע בכל בוקר כדי לשתות אספרסו עם מאפה על הבר. מלצרים הרי נוטים לתעדף את הלקוחות שבאים לאכול ולכן ישאירו טיפ גבוה יותר. אלה שמה לב למה שקרה ומיד שטפה אותי על כך שיש לתת את הלב לכל הלקוחות, הבוחרים לשבת אצלנו מכל המקומות האחרים בשינקין. את הגישה המסורה הזו לקחתי איתי הלאה גם לעשיית סרטים". שמנו לב.

• המסך
• תומר הימן
• אורנה ואלה
• דוקומנטרי
• דוקאביב

הימים הם לא ימים טובים למיעוטים, ועל רקע כוונותיה של ממשלת העבריינים של נתניהו לחוקק את חוקי ההפיכה המשטרית, נראה שעוד צפויים למיעוטים (ולכולנו) ימים קשים עוד יותר. בארגון א.ס.ף המסייע לקהילות הפליטים ומבקשי המקלט, יוצאים בימים אלה לקמפיין מימון המונים חדשכדי לחזק את מעמדם של הפליטים ומבקשי המקלט בצל יוזמות החקיקה שמבקשות להרע אותו. מי שהתגייס לקמפיין לפני שיצא לדרך הוא במאי הדוקו המוערך ועטור הפרסים תומר הימן ("אני לא", "תומר אגסי הציל את חיי", "מיסטר גאגא") שביים לטובת הקמפיין סרטון תיעודי קצר.

"היה לי ברור שצריך לעשות סרטון שיביא את קולם של מבקשי המקלט ויחשוף אותם לציבור הישראלי, ואני מקווה שכמה שיותר אנשים יחשפו לסרטון הזה שנעשה ברגישות, מחשבה ואהבה גדולה, ובתקווה שהוא יוכל לגייס כסף בתקופה המאוד מורכבת הזו לארגון א.ס.ף", אמר הימן, תושב שכונת שפירא בעצמו, שכבר ביים בעבר סרט תיעודי על קהילה זרה אחרת בדרום תל אביב ("בובות נייר", על מהגרי העבודה הפיליפינים ומופעי הדראג שלהם).

"כשהזמינו אותי לפגישה במשרדי הארגון באזור תחנה מרכזית, לקח לי זמן למצוא את המקום כי לא היה כל שילוט וזה עצבן אותי", מספר הימן. "כשמצאתי את הכניסה ועליתי למשרדים שלהם, הופתעתי מהיופי של המקום, מהביטחון שהוא משרה על מי שנכנס אליו, על הפעילות שוקקת החיים של הפליטים, ושאלתי – למה אתם עושים לי חיים קשים להגיע אליכם? הם הסתכלו עלי במבט מוזר ואמרו – הקהילה יודעת איפה אנחנו. המטרה שלנו היא לא למשוך אש סביב העזרה והתמיכה בפליטים בתקופה הזו, בעבר כבר היינו מטרה וכמות הקללות, השטנה, האלימות שהפליטים והצוות שלנו חשוף אליהם ברשת וברחובות גדולה. לכן אנחנו מעדיפים לא לשים שלט גדול עם חץ שמוביל למשרדים שלנו".

מנכ"לית ארגון א.ס.ף, טלי אהרנטל, מספרת ש"כשהתחלנו לתכנן את קמפיין גיוס הכספים לארגון, חשבנו במי נוכל להיעזר כדי להוציא את הרעיון אל הפועל – והמחשבה על תומר הימן היתה כמעט מובנת מאליה, כתושב דרום תל אביב וכמי שמכיר מקרוב את המציאות פה, ולא פעם בוחן אותה בסרטיו בעין ביקורתית אך חומלת. ואכן, המפגש בין תומר לבין המתנדבים בארגון, פליטים ומבקשי מקלט, היה מפגש אנושי מרגש ובגובה העיניים, שהוליד סרטון המביא את סיפורם האישי והקשה בדרך הנה, ואת היחס הנורא לו הם זוכים בישראל – בין אם באופן רשמי באמצעות מדיניות מפלה ומדירה, ובין אם בגזענות והשפלה בחיי היום-יום".

"אני משוכנעת שכל מי שיצפה בסרטון יזכה לראות זווית אנושית על מבקשי המקלט, ואני כולי תקווה שהדבר יביא גם להתגייסות רחבה לתרומה לארגון ולחיזוק פעילותנו לקראת כל המאבקים שעוד נכונו לנו למען הגנה על זכויות האדם בישראל, ולמען חיזוקה של קהילת הפליטים ומבקשי המקלט החיה כאן", הוסיפה אהרנטל.

בישראל חיים כיום כ-33,000 פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה עם ילדיהם, ובנוסף עוד כ-35,000 פליטי מלחמה מאוקראינה. הם ברחו מזוועות המלחמה ורדיפות בארצות מוצאם – ובישראל הרשויות מתעמרות בהם ומונעות מהם מעמד וזכויות לאורך שנים. עמותת א.ס.ף הוקמה לפני 15 שנים והיא ארגון זכויות אדם שפועל על מנת לרכז את הסיוע לפליטים. לצד התמיכה הישירה בפליטים באמצעות סיוע פסיכוסוציאלי ופעילות מועדון הנוער, נאבק הארגון בזירה הציבורית להכרה, לזכויות ולחיים בכבוד לפליטים בישראל.
>> "בונים אלטרנטיבה, נותנים תקווה":קמפיין מימון ההמונים של ארגון א.ס.ף עכשיו באוויר. הקליקו כאן

• הבועה
• ❤ תל אביב
• פליטים
• ילדי עובדים זרים
• ארגון א.ס.ף
• מימון המונים
• תומר הימן

• Facebook
• Twitter
• Email

"מיסטר גאגא" הוא הסרט הדוקומנטרי הישראלי המצליח בכל הזמנים. סרטם של האחים תומר וברק הימן על הבוס הגדול של להקת בת שבע, אוהד נהרין, היה לדוקו הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, עם כ־ 130 אלף צופים. לסרטון ״אתגר הליפסטיק״ שהעלתה בשבוע שעבר היוטיוברית קווין ליגי (ליגל רז) יש יותר מרבע מיליון צפיות. את האחים הימן זה תפס לא מוכנים.

"אני בא בגאווה – איך עבדנו כל כך קשה, איך הבאנו כל כך הרבה אנשים לסרט על מחול, אבל ביוטיוב מה זה 130 אלף?", מספר תומר על המפגש הראשון שלו עם הפרויקט התיעודי החדש "עובדים על זה", סדרת רשת שבמסגרתה תיעדו האחים מפגשים בין יוצרי יוטיוב פופולריים לפעילים מתחומים חברתיים שונים. הסדרה – חלק ממיזם ״דיבור אחר״ לקידום מתינות וסובלנות ברשת – הופקה בתמיכת ,Youtube Creators for Change הזרוע החברתית של אתר הווידיאו. "זה בפירוש היה אתגר מעניין בשדה שאני לא מכיר״, מוסיף תומר. "פונים אליך מגוגל, גוף ענקי שהעולם כולו נתון לחסדיו, אך מצד שני הוא לא יודע לייצר תוכן בעל משמעות. זה היה מסקרן, זה היה מחמיא, וזה הסתמן כדבר שונה לחלוטין מכל מה שעשיתי עד עכשיו".

"יצאנו לדרך בלי קונספט מגובש לגמרי, אבל עם הבנה שמה מעניין אותנו הוא להפגיש בין אנשים שבעולם הלא מתוקן שלנו לא יוצא להם להיפגש", אומר ברק. "רצינו לראות מה קורה ביניהם, לבדוק אם יש דרך להתקרב למישהו ששונה ממך כל כך מבלי לטשטש את ההבדלים בתפיסת העולם ובסגנון החיים".

התוצאה היא שמונה מפגשים שתומצתו אל שמונה פרקים קצרים של סדרת רשת קצבית ומהנה שמצליחה לעורר מחשבה מבלי להיות מוסרנית או ליפול לקלישאות בסגנון "האחר הוא אני". באחד מהם פוגש כוכב הרשת גיא טיוי (גיא פודוליץ') את כיפאח דסוקי – פעילה פמיניסטית טבעונית ומחברת ספר בישול טבעוני המבוסס על המטבח הערבי ובפרק אחר פוגש יאיר כוכב – מייסד ומנהל בר התרבות המזרחית תחריר – את נועה פילטר, דמות של השחקנית מעין רובין המאופיינת בחוסר טקט ובבורות חברתית.

אמנם המטרה הראשונית במיזם הזה הייתה להביא את החברה הישראלית על גווניה ופלחיה לקהל רחב באמצעות יוטיוב, היא הצליחה להביא שניים מהיוצרים הדוקומנטרים העסוקים בארץ אל עולם חדש לגמרי של עשייה ויצירה. אבל דווקא המפגש הזה, בין הדוקו המסורתי של האחים הימן והתזזיתיות המהירה של יוצרי הרשת, הוא המפגש המעניין ביותר בסדרה. "כשנכנסתי לסרטונים של גיא טיוי ונועה פילטר קלטתי שהם מקצוענים ויודעים מה הם עושים", מודה תומר, "יש להם עולם פנימי משלהם. אז מה אם הוא שונה משלי".

איך היה לעבור מעבודה על סרטי קולנוע ארוכים לפרקי יוטיוב קצרצרים?

ברק: "עבודה על סרט באורך שעה לוקחת לנו בממוצע שלוש, ארבע שנים, עם כ־ 250 שעות של חומר גלם. פתאום יש לי יום צילום אחד לפרק, ובכל זאת, בסופו של דבר סיפור דוקומנטרי טוב זה סיפור שיש בו קונפליקט, רגש, הומור, תהליך וספונטניות".

תומר: "בכל סרטון יש רגע אחד דוקומנטרי טהור, וברגע שזיהיתי אותו, הבנתי את הסיפור של הפרק".

מה באמת למדתם מהיוטיוברים?

ברק: "מה שנשאר בי הוא איזה יצר של שובבות ונועזות. הם לוקחים את העשייה שלהם מאוד ברצינות, הם חרוצים ומסורים, אבל את עצמם הם לא לוקחים יותר מדי ברצינות".

תומר: "דוקו חולה במחלה של כבדות וחוסר חוש הומור. היה משהו במפגש עם החבר׳ה האלה שהביא המון הומור. זה חידד לי מאוד כמה זה חשוב וכמה זה משחרר את היצירה. אני מרגיש שהשתכללתי כיוצר אחרי הפרויקט הזה, לא יודע אפילו להגיד איך או במה, אבל אני יודע שזה ישפר את היצירה הבאה שלי".

כל הפרקים של "עובדים על זה" זמינים ביוטיוב וכן ב־VOD של ערוץ 8

[interaction id="59b53b86c7f3960001a1440e"]

• המסך
• תומר הימן
• ברק הימן
• האחים הימן
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ארי נקמורה ידעה עוד בגיל 6 שהיא רוצה להיות רקדנית. מאחורי הידיעה הזאת לא עמדה הארה פנימית לא מוסברת וגם לא אימא פושרית ששנותיה היפות מאחוריה. נקמורה בסך הכל רצתה ללבוש חצאית טוטו, ולמעט מופעי דראג אפשר לומר שזה בהחלט התירוץ המקצועי היחיד לדפוק שואו בבד טול ורוד.

לפי המתחולל על הקולבים ברשתות האופנה ובחנויות המעצבים, נראה שנקמורה לא לבד וגם לא הטוטו. נעלי בלרינה עשויות סאטן, בגדי גוף בכל גוון אפשרי, שמלות טול בצבעי פסטל ואפילו בגדי ים שמעוצבים כמו בגדי בלט – פירואט, מתברר, הוא השחור החדש. נקמורה אינה מתיימרת למצוא הסבר לתופעה האופנתית הרווחת, אבל היא בהחלט מסוגלת להבין את כוח המשיכה שלה.

לפני שנה וחצי החליטה הרקדנית היפנית בת ה־32 לתלות את נעלי הריקוד לטובת תקופת הפסקה יחפה ומהורהרת שתאריך תפוגתה אינו ידוע. בתחום שבו גיל כזה הוא כמעט גיל פרישה, לא מדובר בצעד שגרתי, על אחת כמה וכמה כשאת בת זוגו של כוריאוגרף מקומי עם שם בינלאומי, נניח כמו אוהד נהרין. במהלך התקופה המשיכה נקמורה לבקר בחדר החזרות של להקת בת שבע, פשוט על תקן אחר, כפי שלימד הטייטל "מעצבת תלבושות" שהוצמד לשמ בתוכניית מופעי הלהקה. בעיצוביה של הרקדנית אפשר היה לחזות ביצירה "יאג" וביצירה המטלטלת "עבודה אחרונה" שתוצג בסוף השבוע במרכז סוזן דלל במסגרת פתיחת עונת המחול החדשה של בת שבע.

בצד זאת יוצגו בהמשך יצירות בולטות נוספות מרפרטואר בת שבע, בהן "שלוש" משנת 2005 (28.9 , המשכן לאמנויות הבמה) ו"דקהדאנס" משנת 2002 (22.9־24.9 , מרכז סוזן דלל).

"הדבר האהוב עליי במחול הוא האופן שבו אפשר לחקור ולבטא רגשות פנימיים דרך מחוות חיצוניות. אפשר לומר שהממד הפסיכולוגי מושך אותי לא פחות מהממד הפיזי", היא מספרת באנגלית מהולה בעברית במבטא יפני ולוגמת בשלווה שייק בריאות ירקרק. הגישה הזאת ניכרת היטב גם בתלבושות שיצרה עבור חבריה ללהקה, כפי שמעידות למשל התלבושות הבסיסיות והמונוכרומטיות, סגפניות כמעט, לכאורה משוללות אישיות או אופי, כמו הדמויות שעוטות אותן ב"עבודה אחרונה".

לעומת זאת, ב"יאג" התיאטרלית, המבוססת על יצירה קודמת בעלת שם זהה שאותה החליט נהרין לחדש לאחר שני עשורים, התלבושות קיצוניות הרבה יותר. "חשבתי שבמקום לספר את הסיפור המשפחתי המתואר במופע באמצעות התלבושות, יכול להיות הרבה יותר מעניין לתת לרקדנים לחקור זאת בעצמם", משחזרת נקמורה. "במקור דמיינתי את התא המשפחתי הזה כמו משפחה של בובות ברבי, למשל ששתי האחיות יעטו פאות בלונדיניות ושמלות ורודות. בסופו של דבר הלכתי על משהו פחות מוקצן לבקשת אוהד. אחרי הכל, ללבוש שלנו יש השפעה אדירה על איך שאחרים תופסים אותנו מבחוץ".

הריקוד המוזר של הלב

עונת המחול החדשה של בת שבע טומנת בחובה גם את שובה של נקמורה לבמה, בתום הליך של חיפוש עצמי. במקביל נפתחת גם עונת הפרסים, אשר נוגעת גם היא ללהקת בת שבע, או ליתר דיוק למי שעומד בראשה. "מיסטר גאגא", סרטו של תומר הימן על אודות דמותו האניגמטית והמורכבת של נהרין, הוכרז בחודש שעבר כמועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר המקומי ובטקס פרסי האוסקר האירופי. מי מכם שצפה בסרט, גם אם אינו יודע להבדיל בין פלייה לרלווה, הצליח ודאי להבחין בתיאורו של נהרין את מערכת היחסים בינו לבין נקמורה: "זו לא הפעם הראשונה שאני מתאהב במישהי שאני עובד איתה וזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני מתאהב במישהי שאני עובד איתה, אבל זו האישה שאיתה רציתי שתהיה לי מחויבות שלא עשיתי מעולם".

"הוא שאל אותי לאחר שהסרט יצא אם זה בסדר שהוא אמר את הדברים האלה", אמרה נקמורה בתגובה לציטוט הטעון. "אני מפרשת את המשפט הזה אחרת. בעיניי אוהד התייחס לקונספט של התאהבות ממקום יותר מופשט. בכל אופן, אני יודעת שאני האהבה שלו".

אוהד שמח על ההחלטה שלך לחזור לרקוד?

"אני מקווה (צוחקת). כשהחלטתי לקחת הפסקה, הוא היה מעט מודאג אך תומך מאוד. הוא אִפשר לי חופש מלא לעשות מה שמרגיש לי לנכון".

איך ההרגשה לחזור לעבוד עם בן הזוג שלך?

"גם כשעיצבתי את התלבושות עבדנו יחד, אבל זו הייתה עבודה אחרת. כשאני על תקן רקדנית, הפרקספקטיבה היא שונה. אני יכולה למצוא את עצמי כועסת ומתוסכלת, לא בגלל אוהד אלא כי קשה לי להיות בסיטואציה שמאלצת אותי להתמודד עם ביקורת. מחול הוא דבר כל כך יצרי ומלא שקיפות. אפשר לראות הכל דרכך, את כל התחושות. כשמישהו מתקן אותך, אתה מוצא את עצמך בעמדת התגוננות אף שאתה מבין שלולא ההערות המקצועיות אי אפשר להשתפר ולהתקדם בחיים. אני מניחה שמשום שאוהד קרוב אליי כל כך, אני מרשה לעצמי לחלוק איתו את התסכולים האלה. עם זאת עברתי תהליך ועכשיו אני מרגישה רעננה ומסוגלת להסתכל על הדברים מזווית אחרת. אני מוכנה לאתגר את עצמי".

אז מה בעצם הצית בך את החשק לחזור לרקוד מחדש?

"היה לי הרבה זמן לחשוב עם עצמי על העתיד ועל מה שמתחשק לי באמת לעשות, עד שהחלטתי להפסיק להקדיש לכך מחשבה. אנשים מבזבזים יותר מדי זמן ואנרגיה על תכנונים, אני רואה את זה גם על החברים שלי מהלהקה שדואגים ממה שיהיה כשלא יוכלו לרקוד יותר. לפני כמה חודשים נתקלתי בסרטון שפרסמה חברה טובה שלי מיפן בדף הפייסבוק שלה. אנחנו חברות ילדות, רקדנו יחד עוד מגיל שנה. בסרטון שהיא העלתה רואים אותה רוקדת, וזה נראה כל כך יפה שזה הזכיר לי למה מלכתחילה רציתי להפוך לרקדנית, אז החלטתי להרפות מהכל ולהתמקד במה שאני עושה כעת – כל עוד אני יכולה לעשות זאת".

ארי נקמורה תופיע לצד רקדני בת שבע ב"עבודה אחרונה", חמישי־שבת (15.9־17.9), מרכז סוזן דלל, יחיאלי 6 תל אביב, 130־150 ש"ח

• ארי נקמורה
• יאג
• מיסטר גאגא
• עבודה אחרונה
• בת שבע
• אוהד נהרין
• סוזן דלל
• תומר הימן
• אופנה
• החיים היפים