لقراءة المقال بالعربيه
Read this article in English
חלדון ברגותי היה בכלא שמונה שנים, ועבד א־רחמן אל ביבי תשע שנים. זה מספיק זמן בשביל ללמוד כמעט כל דבר, אך השניים האלה – שניהם בעלי השכלה אקדמית בתחומים אחרים – התמקדו בכישורי הבישול שלהם. לכל אחד יש תפקיד בכלא, וברגותי ואל ביבי לקחו על עצמם את מלאכת הכנת האוכל. לפעמים היו מבשלים לכ־1,200 אסירים. אף שהיצע המצרכים והתבלינים מאחורי הסורגים דליל, העובדה שבכלא יש פלסטינים מכל רחבי השטחים, מצפון ועד דרום, הציבה בפניהם הזדמנות ללמוד מתכונים ומנהגים שונים.
הרעיון לפתוח משאית אוכל החל להתבשל במוחם בערך שבעה חודשים לפני ששוחררו, כשהחלו לחשוב על החיים שמצפים להם מחוץ לכותלי הכלא. ברגותי (44) ואל ביבי (36) מסבירים כי די מהר היה ברור להם שמסעדה שכלואה בין ארבעה קירות לא עומדת על הפרק. אחרי השנים שבילו כאסירים הם רצו חופש תנועה – והחליטו על מסעדה ניידת. הם החליטו גם שבית האוכל שלהם יהיה חופשי מכבלים נוספים – כבלי חשמל – ובחרו להתבסס על לוחות סולאריים שיספקו אנרגיית שמש. מבחינתם זה היה עוד סירוב לרעיון של גבולות. גם זיכרון ניתוקי החשמל המכוונים בכלא שיחק תפקיד בהחלטה ללכת על מקור אנרגיה בלתי נדלה.
חלום משאית האוכל הפך למציאות בתחילת 2016. במחלקה לניהול פרויקטים במשרד האסירים הפלסטיני בירכו על הרעיון ומשרד התחבורה תמך בו. שני האסירים המשוחררים קיבלו הלוואה מהבנק האסלאמי הערבי בסכום של 40 אלף דולר ומיד החלו לעבוד על הרכב, והיום יש בו את כל מה שדרוש למטבח. רבים מהסובבים אותם לא האמינו ברעיון, קראו להם משוגעים והזהירו אותם כי יפסידו את כל כספם. אבל לברגותי ואל ביבי יש חיבה להרפתקאות ואין בהם טיפה של פחד.
העסק נקרא למעשה "רכבת האוכל" ("Food Train") ומתגלגל ברחבי רמאללה מבוקר ועד לילה ברכב מסחרי צבעוני למדי שעליו שלט מואר ומבטיח. ברגותי ואל ביבי צבעו את הרכב בעצמם בצבעי סגול, אדום וירוק שמשרים אווירה שמחה. את הצבע החום, צבע מדי האסירים הביטחוניים השנוא עליהם, לא תמצאו שם.
התפריט המגוון כולל כריכים שונים ושילוב של מאכלים מקומיים ומזון מהיר מערבי. בין השאר ניתן למצוא שם עוף צלוי, עוף מטוגן, פהיטה, שניצל, בורגרים, נקניקיות, גבינות, לבנה, הודו, רוסטביף, צ'יפס, הרבה סלטים ומשקאות קלים. "אנחנו שואפים לשפר ולפתח את הרכבת כל הזמן", אומר ברגותי, "שינינו כמה מתכונים, הוספנו והורדנו אחרים. יש לנו את הלקוחות הקבועים שלנו שמחכים לנו בכל מקום והיום אנחנו כבר יודעים איזה מאכלים הם הנמכרים ביותר ונערכים לפי זה".
לפי ברגותי, ההחלטה להתקין לוחות סולאריים על רכב הכניסה אותם לתקופה ארוכה של ניסוי וטעייה עם החברה שעשתה את העבודה. "ייצרנו חלקים מסוימים מהלוחות כמה פעמים כדי שזה יתאים בדיוק לצרכים שלנו – הסוללות, המשקל, הגודל, התנועה", הוא מספר. "מהנדסים בדקו את הכל. בסופו של דבר הרכב נבדק וקיבל אישור של משרד התחבורה וההגנה האזרחית. כשעשינו סיבוב ניסיון כדי לבדוק את הבטיחות של רכבת האוכל, אחד הילדים שראה את הרכב בפעם הראשונה שאל אותי אם הוא יכול גם לעוף. אני לא רוצה ששום דבר ישלוט בנו, רכבת האוכל היא תחנה ראשונה בהמשך חיינו".
מאז החל הדוכן הנייד לפעול הוא זוכה להצלחה בכל שעות היממה. ברגותי אומר כי כיום עובדים בדוכן חמישה אנשים במשמרות: "המשמרת הראשונה מתחילה בשבע וחצי בבוקר ונמשכת עד אחת בצהריים. במשמרת השנייה – מאחת בצהריים עד שבע בערב – אנחנו נמצאים קרוב למשרדי הממשלה ומאכילים את העובדים והעוברים והשבים. משבע בערב עד אחת אחרי חצות יש משמרת שאין לה מקום קבוע, בגלל בעיות החניה של רמאללה. אנחנו עדיין מחפשים מיקום מתאים במרכז העיר. אנחנו מרגישים שהרבה אנשים תומכים בנו ואנחנו גם מספקים להולכי רגל ולאנשים בתנועה ארוחה מהירה וטעימה בלי שיצטרכו ללכת למסעדה ולחכות במשך הרבה זמן". ברגותי מוסיף כי "רכבת האוכל לא הולכת לישון בלי שהיא נקייה ומצוחצחת, מוכנה לעבודה ביום המחרת".
ומה לגבי העתיד? ברגותי מספר כי הוא ואל ביבי חולמים לממש עוד פרויקט, שהם מכנים "מאכל וסיבוב בעיר", שבו "הלקוח יוכל להזמין את המנה שהוא רוצה ואנחנו נכין אותה במסעדה ניידת. אוכלים תוך כדי נסיעה ברמאללה והסביבה, או במסלול ספציפי שעוד לא נקבע". לדבריו, "זה עדיין רעיון שיש הרבה בעיות טכניות בביצוע שלו, הכבישים לא בנויים למסלולים וסיורים, ונוסף לכך אנחנו מחפשים אוטובוס קומתיים ואנחנו לא יודעים אם זה אפשרי להשגה בכלל. אנחנו מקווים להגשים את החלום הזה תוך שנה".
"היינו בני מזל לעלות על הרעיון הזה ולראות אותו מצליח", מסכם ברגותי. "הרוב המוחלט של האסירים המשוחררים נתקל במציאות שבה אין סדר ואין עבודה. שנות הכלא לוקחות לנו את החופש ואחר כך זה להיות או לא להיות".
* ברגותי ואל ביבי לא שוחחו עמנו על נסיבות כליאתם. בכתבות אחרות נכתב כי היו חברים בארגונים לא חוקיים וכי ברגותי נכלא בשל ירי לעבר חיילים ואל ביבי נכלא בגין עברות נשק.
יחסית למקום עם היסטוריה כל כך סוערת, חברון היא מקום בודד. חוץ מפעילי זכויות אדם מחו"ל ומעט תיירים, אין כאן הרבה זרים. חוץ מהם ישנם כאן הפלסטינים והמתנחלים הישראלים – לפעמים הם גרים באותו בניין. רק הם ומעט המבקרים שטרחו להגיע יודעים לספר שאת הסתירות של העיר הזאת קשה לתאר במילים.
لقراءة المقال بالعربيه
Read this article in English
אחת הסתירות האלה נמצאת כאן מולי: צלחת עמוסה במאפים מתוקים, מעשה ידיהן של "קבוצת הנשים מהעיר העתיקה בחברון". קשה להאמין שמדובר בפרי של יוזמה שצמחה ממצוקה כל כך קשה. ובכל זאת, העיר הולידה את הקולקטיב החברתי המצליח דווקא באחת מהשנים הכואבות ביותר שהיא אי פעם ידעה.
רק שלוש שנים לאחר שחולקה לשטחי H1 ו-H2, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, הפכה התנועה לעיר העתיקה לבלתי אפשרית. החיים בחברון הפכו לסיוט וכל גיחה מיותרת מהבית הייתה יכולה להסתיים בטרגדיה. על רקע הלחץ הגובר של הורים שנותרו ללא מסגרת עבור ילדיהם החליטה פעילת זכויות האדם זליכה אל־מוחתסב, אז בת 60, להקים מרכז קהילתי עם גן ילדים. רק שני תינוקות היו בו בתחילת הדרך, אבל אל־מוחתסב, תושבת העיר העתיקה, הייתה נחושה להעניק מרחב נשימה לנשים ולילדים. היא הייתה משוכנעת שאם היא תוכל לסייע להם, יעלה בידה לעזור גם לכלל החברה ולפתח את האזור.
אם מישהו זלזל באידיאליזם של אל־מוחתסב, עד מהרה היה ברור שהוא צריך לאכול את הכובע: מה שהחל כמענה לצורך עז ליציבות הפך למקום שבו מתקיימים חילופי כישורים ודעות, ושבו נוצרות סולידריות חברתית וסימביוזה. מתוך אלה צמחו שיעורים ללימוד קרוא וכתוב, מחנות קיץ, פעילויות בידור, סדנאות ציור ועבודות יד ותוכניות להעלאת המודעות לארגון המשפחה.
בשנת 2016, עם הביטחון והסיפוק שבא לאחר שהצליחו להחזיר נערות לספסל הלימודים, ביקשו הנשים להפוך ליצרניות. התחום שנבחר היה מזון, ליתר דיוק מאפים וממתקים באיכות שתעלה על כל מה שקיים בשוק. שנה אחרי כן הן כבר מכינות את כל סוגי המזון – ובכמויות גדולות. ניתן להזמין אותו בטלפון או דרך עמוד הפייסבוק של הקבוצה: Old City Women Group. לדבריהן, התנועה של הפעילים הזרים במקום שיפרה את הביצועים שלהן בתחום הטבעוני. אחת הנשים סיפרה שהיא אפתה לבני משפחתה והם לא האמינו שהיא הכינה את המאפים בעצמה. עכשיו כולם, אפילו הבנים שלה, עוזרים לה בהכנת האוכל ונהנים מכך, היא אומרת.
נכון לעכשיו, הן מקוות לזכות במספיק תמיכה כדי להרים את קולן ולשפר את מצבן. מטבח גדול יותר יכול לעזור, אבל חשוב מכל הוא הסיוע לנשים אחרות במצב קשה, הן אומרות.
הערה:בחודש שעבר הופיע באתר בצלם תיעוד של שוטרות מג"ב מנסות לגרור בכוח ולאזוק את זליכה אל־מוחתסב, שניסתה למנוע משוטר נוסף לאטום את הדלת האחורית של ביתה. על פי עדותה של אחייניתה של אל־מוחתסב, שהופיעה גם היא באתר בצלם, התקרית אירעה כשהשוטרים באו לבית המשפחה והודיעו על כוונתם לחסום את הפתח. הם טענו כי הוא משמש למילוט חשודים מכוחות הביטחון. "שמעתי דפיקות בדלת והבנתי שמדובר בכוח מג"ב", תיארה האחיינית. "אחד מהם (השוטרים) אמר שהם חושדים שאדם שהם רודפים אחריו מתחבא בבית… כמה שוטרים גברים ושוטרת אישה נכנסו עם כלים: פטיש, מקדחה ועוד… קראתי לדודה, אחת מבעלות הבניין, והיא ניסתה לעצור אותם. היא נצמדה לדלת ולא הרפתה. השוטרות ניסו לגרור אותה אבל לא הצליחו".
בסופו של דבר הצליחו השוטרים להלחים את הפתח. כעת, מספרים בני המשפחה, עליהם לעשות סיבוב ארוך כדי לשוב הביתה. אחד מהם חושש שהדבר יסכן את אשתו, שנמצאת בהיריון מתקדם. לדבריו, הפתח שנותר נמצא ליד נקודת בידוק והוא חושש ששוטרי מג"ב לא יאפשרו להם לעבור את המחסום בזמן כשאשתו תכרע ללדת.
אם אתם היי טקיסטים או זרים
הסנובר במשמעות של צנובר, אף על פי שבאנגלית רבים כותבים את שמו "SnowBar", הוא מוסד רמאלאווי ותיק. מדובר למעשה במסעדה, בר ובריכת שחייה מוקפים בעצי אורן, הרחק מההמולה של מרכז העיר. האווירה הפסטורלית – בשילוב הופעות חיות, מבחר גדול של אוכל ושתייה, נרגילות ונוף מהמם – הופכים אותו לאחד המקומות הכי חמים בעיר בחודשי הקיץ. בדרך כלל תוכלו למצוא כאן בליל של שפות, זרים ומקומיים, אנשים מסצנת ההייטק הפלסטינית וצעירים שיש להם זמן להתבטל על שפת הבריכה. מדי שנה בסוף הסתיו יוצא המקום לפגרת חורף.
אם אתם אמנים היפסטריםהרדיו בר, לשעבר בית אניסה, הוא מרכז אמנויות, בר ומסעדה בבית אבן ישן בשכונת אל מאסיון היוקרתית. יש שם הופעות חיות, הרבה די.ג'אים אורחים שמנגנים טכנו, האוס והיפ הופ, וגם תערוכות מתחלפות. רק בשבוע שעבר אירח המקום את מסיבת הפתיחה של פסטיבל הקולנוע "Days of Cinema" (הוכחה לקוליות האינסופית של המקום כמובן). קפה גראז' הוא פנינה היפסטרית נוספת ברמאללה וגם מקום פופולרי בקרב אוכלוסיית העיתונאים הזרים ועובדי הארגונים הלא ממשלתיים. זה מקום מעולה לשתות בו בירה מהחבית, לאכול המבורגר ולהתחכך באינטלקטואלים.
אם אתם סטודנטים תפרנים
עבור סטודנטים רבים כסף הוא השיקול העיקרי ביציאה לבילוי. בית הקפה הזה הוא חלופה טובה לבילוי יקר במקומות אחרים והוא אהוב במיוחד על חבורות של צעירים וסטודנטים שיושבים בו בכל שעות היום. הוא קרוב למרכז, העיצוב שלו יפה ואפשר לשבת כאן שעות ולשחק שש בש, שחמט או משחקי קופסה, ולעשן נרגילה כמובן.
אם אתם בקטע של לראות ולהיראות
אחד הברים ההומים והמוכרים ברמאללה, עם יושבים קבועים, בעיקר מקומיים, ושולחנות מלאים. במערה מנגנים מוזיקה חיה מעולה, כך שהערב יכול לעתים קרובות להידרדר ללילה של שתייה וריקודים בין השולחנות. חוץ ממוזיקה ושתייה, במערה מגישים אוכל החל משעות הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה.
אם אתם אנשים של ארוחות בוקר
אם אתם לא הטיפוסים שמסתפקים בקפה על הדרך ואתם רוצים לאכול ארוחת בוקר פלסטינית הכוללת מאפים מעולים ועשויה מפירות וירקות אורגניים מהסביבה, מסעדת זית וזעתר שברחוב הראשי היא המקום לבלות בו את הבוקר המאוחר. בדרך כלל המוזיקה של פיירוז מתנגנת ברקע, ובמקום אפשר גם להתעדכן על אירועי התרבות והפסטיבלים המתקיימים בעיר. טריוויה שימושית: מסעדת זית וזעתר נכנסה לספר השיאים של גינס כשהכינה את סלט הטבולה הגדול בעולם.
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)