Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מקום עבודתו האגדי של רוס גלר מ"חברים", המוזיאון מ"לילה מוטרף במוזיאון" ומוקד עלייה לרגל עבור חובבי דינוזאורים שטרם נכחדו בעצמם. אם אתם חוזרים מניו יורק בלי סלפי עם פוחלץ של נמיה זה כאילו בכלל לא נסעתם. מומלץ לשלב עם פיקניק בסנטרל פארק. 22 דולר למבוגר, 12.50 דולר לילד, 17 דולר לאזרח ותיק.
קל לשכוח שמתחת לקליפת הגלאם, התפוח הגדול עלול להיות מתולע ואפל למדי. בתערוכה "סיפורי פשע" במוזיאון המטרופוליטן ירעננו את זיכרונכם, בין השאר באמצעות תמונת החשמול המפורסמת של הרוצחת רות שניידר (עד 31.7). אחרי 12.7 תוכלו לתפוס כאן גם את התערוכה של דיאן ארבוז האגדית, שתכלול כ־100 עבודות שצילמה בשנים 1956־1962. 25 דולר למבוגר.
Fifth Avenue at 82nd Street, New York, NY 10028
לואי סי.קיי במדיסון סקוור גרדן
ממש קצת אחרי הביקור היקר שלו בישראל, האיש הכי ג'ינג'י ומצחיק בעולם יופיע במדיסון סקוור גרדן. הזדמנות לבדוק אם הוא מצחיק גם כשהוא בגודל סיכה, וברבע מחיר מעלות הכרטיס בישראל.
לא לפספס. הופעות, תקלוטים, הוויי, בידור ותרבות ראויה לצריכה בגרסה המודרנית והצעירה של מוזיאון המומה בקווינס. כל שבת עד 27.8. 22 דולר באתר (רצוי לרכוש מראש, הכרטיסים אוזלים במהירות) או 25 דולר בקופה (אל תגידו שלא אמרנו).
אדון סקראף הבריטי מהלייבל נינג'ה טיון מגיע לאאוטפוט, הקלאב הכי אירופי שידעה וויליאמסבורג. זה לא כיף כמו לעמוד בתור לבלוק, אבל תיהנו מסאונד מעולה, מאנשים שיכורים ומבולבלים ומריח של וויד אחר.
11.8 מ־22:00, 15 דולר במכירה מוקדמת
פסטיבל
פסטיבל הפרינג'
אחרי שהלכתם להצגות כמו "בוק אוף מורמונס" או "סליפ נו מור", כפי שכולם כולל כולם המליצו לכם, סורו לפסטיבל הפרינג' שמתרחש בכמה תיאטראות במקביל, מהלואר איסט סייד ועד האיסט ווילג', ואולי תצפו במשהו שאיש עדיין לא ראה.
לאחר אינספור עליות ומורדות, יחס מזלזל מצד האקדמיה ומוניטין מפוקפק, נדמה שהציור מוצא את מקומו מחדש בסצנת האמנות הישראלית והבינלאומית. קווים לדמותה של תופעה
מי שמבקר בימים אלו בגלריות ברחבי העיר יתקל בעיקר בתערוכות ציור. לא מדובר בעניין של מה בכך, בהתחשב בתפיסה הרווחת שהציור הוא מדיום לא רלוונטי שנועד בעיקר לקישוט הסלון. אמנם הדיון על מותו ותחייתו של הציור צף שוב ושוב כבר עשרות שנים, אבל בשנה האחרונה מורגש באזורנו רחש רב סביב הציור, שלא מתנצל או נאבק על זכות קיומו. דוגמה מובהקת לכך היא קבוצת "הברביזון החדש" שחורטת על דגלה את החזרה לערכי הציור הקלאסי ומצליחה לעורר סביב הערכים האלו שיח מסקרן ועכשווי. גם בסצנה הבינלאומית מורגש הלך רוח דומה – אם אלו מבקרי האמנות וולטר רובינזון וג'רי זלץ שהכריזו על ז'אנר חדש של ציור מופשט ("פורמליזם זומבי" כינה אותו בארסיות רובינזון), ואם זו תערוכת הציור הגדולה "The Forever Now" – שננעלה לפני שבועיים במוזיאון MoMA בניו יורק – שהכריזה שוב על תחייתו של המדיום (זו הייתה תערוכת הציור העכשווי הראשונה במוזיאון משנת 1984, כך שבהחלט אפשר לדבר על כך במונחים של תופעה).
מפתיע לגלות שגל תערוכות הציור באזורנו מגיע בעיקר מכיוונן של גלריות שמזוהות עם מדיומים שנחשבים עכשוויים יותר. אחת מהן היא גלריה רוזנפלד, שנתפסת כמעוזם של אמני הווידיאו והמיצב. בשבעת החודשים האחרונים הוצגו בגלריה רק תערוכות ציור, בהן של שתיים מחברות "הברביזון החדש". בעל הגלריה צקי רוזנפלד טוען שהשיקול שניצב בפניו בקביעת התערוכות אינו מדיומלי וכי תוכן התערוכות בגלריה מגיע מהאמנים עצמם.
הציור עדיין נתפס כמדיום לא רלוונטי. לעתים כשגלריות מציגות תערוכות ציור מאשימים אותן שהן עושות תערוכות מכירה.
"ציור הוא אחד המדיומים הוותיקים והרלוונטיים תמיד. בגלריה, הציור מתפקד באופן שונה בכל תערוכה. לעתים הוא משמש אמצעי קונספטואלי מובהק כמו בתערוכתו של זמיר שץ, לעתים הוא אמצעי סימבולי־פואטי כמו בתערוכה הנוכחית של רחל קיני ולעתים הוא מטרה בפני עצמה כמו בתערוכותיהן של זויה צ'רקסקי ואנה לוקשבסקי".
עבודה של נטעלי שלוסר
לפני שלוש שנים אצרה רותי דירקטור את התערוכה המקיפה "ומה לעשות עם הציור במאה ה־21?" במוזיאון חיפה. התערוכה הרחיבה את גבולות הציור ושילבה אותו במדיומים אחרים כמו וידיאו, צילום ומיצב, מגמה שאכן בלטה עד לאחרונה. אחד הסממנים המובהקים של גל תערוכות הציור הנוכחי הוא חזרתו של הציור למתכונתו "הקלאסית" – בד קנבס וקיר.
נטעלי שלוסר (35), אחת הציירות המוערכות בארץ, פרסמה לאחרונה כמה מניפסטים מלאי תשוקה לציור. "יש היום תחושה באוויר שאפשר לעשות משהו עם המדיום הציורי. משהו שלא הייתה לנו גישה אליו קודם לכן", היא מסבירה את הגל.
מה לדעתך מאפיין את הציור העכשווי?
"בעשורים האחרונים הצטבר גודש של ציירים מודחקים. אני מניחה שהייתה להם תחושה חריפה מאוד שהציור הגביל את החיפוש שלהם. זה היה בעיקר חיפוש אחר חלל. רבים ויתרו בזמנו על הציור ומצאו צורות טובות יותר לביטויו במדיומים אחרים. בחלל הזה טמון ההבדל בין ציור קלאסי לציור העכשווי, הבדל שמושך אותנו היום בחזרה לציור".
חתול בננה, עבודה של אלעד רוזן
את בוגרת בצלאל בתקופה שבה בתי ספר לאמנות טיפחו בעיקר וידיאו ומיצב. איך את חווה היום את לימודי הציור כמורה במדרשה?
"פנו אליי כמה סטודנטים מכיתת הציור במדרשה ואמרו לי שהם הפסיקו לצייר ועברו לעסוק במדיומים שמבחינה אבולוציונית נחשבים 'מפותחים יותר'. הם סיפרו שהם נרשמו לסדנת הציור בתקווה לשמוע שיש לאן לחזור, הם רצו לבדוק אם יש לציור בכלל שדה של שיח. יש בלבול באקדמיה לאמנות בימינו. יש סטודנטים שמגיעים אל האקדמיה כציירים שהכישורים שלהם עדיין לא מפותחים, ויש מורים שיניאו אותם מהרצון להתפתח בציור בטענה שמשיחות צבעים מצד לצד על הבד כבר מיצו את עצמן. מורים מיישנים את המדיום של הציור על ידי השמעת הרעיונות של מרסל דושאן שלעג לציור, לתחושת המשיחיות ולפתיינות של הציירים. הלעג הזה מהדהד עדיין בממסד האקדמי. המורים בעצם מפגישים את הסטודנט עם המוטיבציות הרומנטיות של המדיום, וזו הטעות".
אלעד רוזן (35), שנבחר לאחרונה למחזור הרביעי של תוכנית הרזידנסי בארטפורט, מסכים שהמדיום עדיין סובל מיחס שלילי: "'אתה עדיין מצייר?!' היא שאלה שאני נשאל לא אחת על ידי עמיתיי המלומדים", הוא מספר ומוסיף שגל הציור הנוכחי משמח מאוד. "עוד יותר משמח לראות נשים ציירות בקדמת הבמה של הגלריות, שאלוהים יודעת שלא חסרות כאלה, מוכשרות ביותר".
לפני כמה חודשים זויה צ'רקסקי "תיקנה" לך עבודות שהצגת בגלריית המדרשה. היתכן שהציור מובן אך ורק לציירים?
"לציור, הדבילי שבאמנויות, תכונה פלאית המאפשרת לו לתקשר עם צופיו בכמה מישורים במקביל. הוא ייחודי בכך שכמעט כל אחד צייר מתישהו בעברו, גם ילד יודע איך להחזיק מכחול ולכן יכול לחוות דעה מושכלת על טכניקת הציור של מאן דהו. זויה הרשתה לעצמה, כחברה למקצוע, להגיב לגופו של ציור ולדבר בשפה של הקו והכתם, ואני שמח שעשתה זאת, זהו צעד כמעט חתרני באווירה ביקורתית המעדיפה לחקור את הרעיון והפוליטיקה שמאחורי הציור ופחות לצלול לתוך הפיזיקה שלו. אבל בציור הרעיון והקו שלובים זה בזה לבלי הַתר, וקריאה פוליטית או רעיונית בלבד מפספסת את העניין".
מתוך התערוכה של דיוויד הוקני בארץ
בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכה לצייר הבריטי דיוויד הוקני, אחד האמנים החשובים במחצית השנייה של המאה ה־20. נראה שבזמן האחרון תערוכות הציור במוזיאון מתעלות באיכותן על תערוכות שעוסקות במדיומים העכשוויים יותר (למשל, תערוכת הווידיאו הגדולה שמוצגת כרגע באגף החדש). האוצרת האחראית על התערוכה של הוקני, אירית הדר, לא חושבת שתערוכות הציור אמורות להתחרות במדיומים אחרים. "הכל מתקיים זה לצד זה ואין בהכרח מדיום 'של הזמן', זה המסר העיקרי של האמנות כבר תקופה. גם שאלת הזיקה לזמן היא שאלה מורכבת", היא אומרת.
לפני שלוש שנים החל הוקני לצייר באייפד באמצעות אפליקציית מכחולים, וזה עורר אנטגוניזם רב מצד מבקרי אמנות וציירים והציף מחדש את השאלה על עתידו של המדיום הציורי – האם כדי להישאר רלוונטי עליו להתאים עצמו לרוח הזמן ולטכנולוגיה החדשה, או שמא עבודת היד העמלנית והחד פעמית היא סוד קסמו ואותה צריך לשמר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![לואי סי.קיי. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/05/sizes/louie-h_wo_500_281.jpg "לואי סי.קיי. צילום: יח"צ")
