אבי ביטר חי בסרט. זה סרט שבו אבי ביטר יושב בפתח המתחם שלו במרכז מסחרי נטוש ברובו באזור התעשייה של ראשון לציון, שם יש לו גם אולפן קטן וגם את המועדון שלו, מועדון הכוכב. על הקיר תלויה תמונה גדולה של אל פצ'ינו ב"פני צלקת", אחד הסרטים האהובים על ביטר (הוא מספר שאביו היה מאבטח בבית קולנוע וביטר בילה בו חלק גדול מהילדות שלו, וכמו שהיה נפוץ בתקופה ההיא, פשוט צפה בהכל: מלודרמות טורקיות, "הסנדק", פליני). מועדון הכוכב קטן והקירות שלו צבועים בכחול כהה מוכר מאוד. אם רק הייתה פה תמונה של אלביס במקום פצ'ינו, זה היה נראה בדיוק כמו מועדון הפטיפון ז"ל, רק באזור התעשייה של ראשון לציון.

אבי ביטר במצב רוח טוב. השעה היא 14:00 והוא בדיוק מסיים את הפסקת הצהריים שלו, סביבו מתרוצצים ארבעה או אולי שישה צעירים צנומים שנראים כאילו נשלפו מהתור של האלפאבית. כבר כמה חודשים טובים שאין אלפאבית, כמובן, אבל זאת לא הסיבה שהם פה. הם מסורים לחלוטין לפרויקט החדש של אבי ביטר: סרט הגנגסטרים "השוד האחרון", אותו הוא מפתח יחד עם אייל רועה ועידו גביש בני ה-20 מפרויקט "קולנוע קנדה" (בית קולנוע עצמאי עם תוכנייה אקלקטית אותו הם מפעילים בפלורנטין בשנה האחרונה), ושכעת עלה הדסטארט למימון ההפקה שלו. רועה וגביש שיכתבו את התסריט ומשמשים סוג של מפיקים בפועל, אם כי בהפקה מהסוג הזה אין בהכרח תפקידים קשיחים וכולם עושים הכל.

>> ההדסטארט של "השוד האחרון", הפרויקט המשותף של אבי ביטר וקולנוע קנדה
>> עמוד הפייסבוק של פרויקט קולנוע קנדה

החיבור הלא צפוי בין ביטר לרועה וגביש נולד באוקטובר האחרון, אז "קולנוע קנדה" הקרינו את סרט הקאלט של ביטר, "בוכה בגשם", בנוכחותו וקינחו במסיבת קריוקי. המילה "קאלט" בהקשר של ביטר היא מסובכת. הוא לא בדיוק טומי ויזו ("החדר") הישראלי, אבל הוא גם לא רחוק משם; הוא מצד אחד מודע לגמרי לזה שרואים בו דמות קומית למרות, ואולי בגלל, שהוא עסק בחומרים טראגיים כל החיים שלו. מצד שני זה לא מפריע לו בכלל. מצד שלישי זה קצת מפריע לו. מצד רביעי הוא למד לחיות עם זה.

בשנים האחרונות ביטר כבר נהנה כמה פעמים מהחיבוק התל אביבי המגושם לפרקים: פעם עם הופעה במוזיאון תל אביב, פעם בפסאז', ועכשיו בשיתוף פעולה עם שני צעירים בוגרי מגמות קולנוע בתיכונים יוקרתיים (תלמה ילין ועירוני א'), שכבר הספיקו להתראיין על העשייה שלהם לעיתונים כמו Time Out ומוסף גלריה. מה להם ולביטר? מסתבר שהכל: הוא, למרות הפערים המשמעותיים בגיל ובניסיון רואה בהם שותפים שווים לכל דבר והם מסתכלים ומדברים עליו בהערצה, וחוזרים שוב ושוב על הרצון שלהם "להביא את הוויז'ן של אבי", אבל הפעם בכלים חדשים (הם אפילו מבטיחים קטעי אנימציה בסצינות פלשבק).

"לפני שנתיים עשיתי הקרנה של סרט חדש בסינמטק. באו מאות אנשים, הם עמדו בתור להצטלם איתי. לא האמנתי שהם ימחאו לי כפיים. אחר כך עליתי לשיר ולא האמנתי שהם ירקדו. הקהל שלי לא בא לראות את הסרט. הקהל של הבימה בא וקפץ בכיף"

"זה סיפור על שני חברים שהיו מקצוענים, שודדי כספות. נפרדו, עברו 20 שנה, כל אחד כבר עייף, אין לו כוח לשטויות האלה ואז נותנים להם כיוון לשוד אחרון בבית של איזה זקן מסתורי", מספר ביטר. "ויש בחורה בשם מרגריטה, שאני מאוהב בה, שהייתה חברה של שנינו כשהיינו צעירים ואני מחפש אותה כבר 20 שנה. זה הסרט".

מה החיבור שלך עם רועה וגביש?
"תשמע, עשיתי סרטים עם במאים מנוסים. הפעם שמתי מודעה בפייסבוק. כתבתי את התסריט ושמתי מודעה בפייסבוק כי רציתי חבר'ה צעירים". זה קרה לפני חודש. גביש, שהיה חבר פייסבוק של ביטר מאז שיתוף הפעולה הקצר ביניהם בשנה שעברה, ראה את המודעה, פנה לביטר והרכבת התחילה לדהור.

גביש:"במקור היה מסמך שבו אבי כתב את הרעיון נטו והפכנו את זה לתסריט מלא".

ביטר:"בהתחלה עשיתי סרטים עם ימין מסיקה. למדתי ממנו הרבה על בימוי. לא למדתי קולנוע, אבל בנשמה שלי אני מרגיש שנולדתי במאי ותסריטאי. כל מה שעשיתי אהבו. אלה היו סרטים דלי תקציב, לא קיבלתי אף פעם שום דבר מהקרן, למרות שהייתי רוצה להגיש להם סרט יום אחד. נראה מה יהיה".

רועה: "אנחנו רוצים לפאר את אסתטיקת האייטיז של אבי, שהוא יהיה עם מולט כמו פעם, צבעים של שכונה, של פריפריה".

אבי, כשהתראיינת ל-Time Out לקראת ההופעה שלך במוזיאון תל אביב לפני כמה שנים, אפשר היה להתרשם שמצד אחד שמחת להופיע לתל אביבים במקום הכי אליטיסטי, ומצד שני הרגשת איזה אי נחת לקראת זה. שמסתכלים עליך כאיזה קטע. עכשיו נראה שאתה מרגיש יותר בנוח במקומות כאלה.
"מאוד. ואני אגיד לך למה. כן, הם חבר'ה מהקצה השני. אני שר שירים לעם הפשוט. זה לא צ'ייקובסקי וגם לא אריק איינשטיין וגם לא שלמה ארצי. אני שר לפריפריה יותר. וכשהתחלתי לעשות את הסרטים שלי הם נהיו קאלט בשינקין. אצל צביקה הדר, אצל כל החבר'ה של ה'קומדי סטור'. כשעשינו את 'חבר ואח 1' הם עבדו אצל ימין מסיקה וערכו את הסרט, הם הרגע סיימו בית ספר למשחק. ואחר כך כשעשינו את 'חי בסרט', ואמרתי את האמירה ההיא עם הכוזרים – האשכנזים רק התאהבו בי יותר. הם התחילו להזמין אותי לחתונות שלהם! הבן של סגנית מנכ"ל בנק הפועלים רצה שאני אבוא לשיר לו שירי דיכאון בחתונה. אמרתי לו, מי ירקוד? אמר לי, אני והכלה. חמוד, חמוד כזה. אמר לי, תבוא. זה החלום שלי".

ובאת.
"ובאתי. וראיתי אנשים אינטליגנטים, לא כאלה שעולים על שולחנות – בסדר, זה מנטליות אחרת וזה מנטליות אחרת – והם עינטזו שם על השירים שלי. היה לי כיף".

לפעמים היה לך גם לא נוח? הרגשת שתופסים את הדברים לא כמו שהתכוונת אליהם? אתה עושה סרטים מלודרמטיים כבדים ונהיה סוג של דמות קומית.
"לפני שנתיים עשיתי הקרנה של סרט חדש בסינמטק. באו מאות אנשים, יש לי הוכחות. והם עמדו בתור להצטלם איתי. ולא האמנתי שהם ימחאו לי כפיים. אחר כך עליתי לשיר ולא האמנתי שהם ירקדו. והקהל שלי לא בא לראות את הסרט. הקהל של הבימה בא וקפץ בכיף".

איך אתה מסביר את זה?
"לא יודע. מה ששיגע אותי זה שיש קטע עצוב – והם צוחקים. והם מוחאים כפיים. הקהל שלי רואה את זה – ובוכה. לא יודע, הרגשות שונים".

ואיך זה גורם לך להרגיש?
"זה מרגיש בסדר. זה ניצחון במשהו".

אבי בכר, המפיק המוזיקלי של ביטר והשותף שלו ליצירה (הוא גם ישחק את השותף של ביטר לשוד בסרט), שיושב לצידו כל הזמן, מתערב: "יש כאלה שצוחקים מהחפאף, ויש כאלה שזורמים עם הסרט".

ביטר:"בזמנו שיחקתי ב'שמש'. צביקה הדר הביא אותי לפרק אחד לשחק את ד"ר ביטרשטיין, שבא לרפא אנשים בשינקין. וצביקה אמר לי בצילומים: אתה פה חייזר".

אתה מרגיש חייזר לפעמים?
"כשהייתי במוזיאון הרגשתי חייזר, כן. אבל גם במגזר הערבי אוהבים אותי, יותר משהתקשורת פה אוהבת אותי. מישהו בחתונה לפני שמונה שנים סיפר לי – אתה כוכב בתימן. זה לא יאומן, הם רואים את הסרטים שלי שם, שומעים את השירים, ואל תשאל. אז בסדר".

גביש, רועה, מה יהיה שונה ב"השוד האחרון" לעומת הסרטים הקודמים של אבי?
רועה:"המטרה שלנו היא לתת לאבי להגשים את החזון האמנותי שלו במאה אחוז. מה שאבי רואה – אנחנו נעשה במלוא ההשקעה ובמלוא השלמות. אנחנו רוצים שיהיה בזה הרבה סטייל, שזה יהיה ערוך קצבי, שאנשים יכנסו לסצינות של המתח".
גביש: "לעשות משהו גדול מהחיים".
רועה: "אנחנו לא מתערבים בכלום. המילה של אבי קדושה. אנחנו יושבים בישיבת תסריט והוא רק יורה פנינים, משפט אחרי משפט. עם האסתטיקה הנכונה והשירים זה יכול להיות ממש עוצמתי ומרגש".

"אייל, לא דיברנו על דבר אחד," אומר ביטר לרועה, "על מאפרת". והם שוכחים מהראיון וצוללים לשיחה על הפרטים הקטנים של ההפקה. תכף יגיע לסט צלם סטילס לצלם את אבי יושב על הבר עם אקדח (ביטר נהנה מאוד להשתמש במילה הנוסטלגית "רקוויזיטים"). אבי ביטר שוב חי בסרט. מעניין איזה סרט יצא לו הפעם.

• המסך
• אבי ביטר
• סרטים
• קולנוע ישראלי

• Facebook
• Twitter
• Email

"הריאיון הזה הולך להיות ארוך?", פונה אלי אבי ביטר בשאלה השמורה לכוכבים הוליוודיים, ברגע שאני נכנס לדירתו הצנועה בבניין מטופח בחולון, שם אנחנו יושבים לשוחח על כוס קפה שחור וּופלות שוקולד שמגישה לשולחן אשתו קרן שלה הוא נשוי 20 שנה. הם הכירו כשקרן הייתה בת 14 ("חיכיתי לה שתהיה בת 18"), וזה גלגול החיים השלישי שלהם ביחד, לפי ביטר: "זה אמר לי הרב שלי ברלד, זה שהתקשורת התעללה בו".

ביטר מעיד שהוא עוזר בבית, עושה כלים ואף זורק את הזבל אם היא מבקשת. הוא תופס את עצמו כגבר רגיש ("לבנות שלי ולמשפחה של אלאור אזריה") תומך נלהב בשלום ("אפשר לחיות יחד גם עם הערבים וגם עם הכוזרים וגם איתנו, עם הישראלים") וחסיד של שירי ארץ ישראל היפה ("חוה אלברשטיין, יש לה כמה שירים שאני חולה עליהם"). אך השנים הלא פשוטות, הדעיכה בקריירה ופשיטת הרגל שעליה הכריז עוד ב־2014 השפיעו על ביטר, שנראה סקפטי לגבי הריאיון והחיים בכלל.

שמחת חיים שופעת מעולם לא הייתה הקטע שלו. הומור בצד ודיכאון בצד – ביום חמישי הקרוב יופיע חלוץ הדיכאון בטורקית כבדה לראשונה במוזיאון תל אביב במסגרת אירועי "לילה אסור במוזיאון" של התדר, המקום שבו ההיספטרים פוגשים את התרבות הגבוהה, ועכשיו גם את אבי ביטר.

למה אתה לא אוהב להתראיין?

"כבר נהיה איכסה כל מה שקורה בתקשורת, במוזיקה, כל 'הכוכב נולד' הזה. שולחים לאירוויזיון כל מיני זמרים, מי הם בכלל, מאיפה הם באו, מה עם הוותיקים, למה לא שולחים את חיים משה?".

הוא חדשות ישנות.

"ומה חדש באלה? רק פאדיחות הם עושים באירווזיון".

אתה היית רוצה להופיע באירוויזיון?

"גם אם היו אומרים לי בוא תופיע מחר לא הייתי בא. לא בשבילי הדבר הזה".

אתה מבסוט מזה שאתה הולך להופיע במוזיאון?

"כל הופעה שיש לי אני מבסוט. אה, כי זה במוזיאון? אה, רמה יותר גבוהה… אני שמח שאני מגיע למקומות שלא שומעים שם מזרחית וגם לא ים תיכונית".

אתה חושב שהקהל שם מגיע בראש פתוח?

"ולא מה, בקטע של סתלבט?"

כן.

"אתה יכול לדבר איתי פתוח אחי, אני בראש פתוח. אני עושה דברים יפים, דברים טובים. אם לא הייתי טוב לא היו מביאים אותי".

אם לפני כמה שנים היו אומרים לך בוא תופיע במוזיאון תל אביב, היית מופיע?

"הייתי אומר להם 'מה זה?'".

אז מה השתנה?

"הופעתי כבר בהמון מקומות. אני שר מוזיקה מזרחית, מוזיקת נשמה. אני לא משלים עם זה שאומרים מוזיקת דיכאון, גם אביב גפן הגדול שר שירי דיכאון, כל שירי האהבה הם שירי דיכאון".

העולם נחרב, אחי

ביטר מנהל יחסי אהבה־שנאה עם התקשורת כבר שנים רבות. הייתה, כמובן, הופעתו הדומעת המפורסמת בתוכנית של דודו טופז, אז האשים את העיתונאים כי שפכו את דמו והרסו לו את הקריירה עם פרסומים על חשדות בזיוף ומרמה. אחר כך, בתוכניתו בערוץ ביפ ("אבי ביטר חי בסרט"), התחקה אחר הכוזרים הצוררים (בקריצה לא פוליטיקלי קורקט לאשכנזים). מתוכנית הריאליטי "היכל התהילה" הוא הודח על ידי ההפקה לאחר שהתבטא בגנות הומואים וסירב ללחוץ את ידו של הזמר אדם (בחודש שלאחר התוכנית הוא מיהר להופיע במסיבת גייז וגם במהלך הריאיון מעיד על עצמו כגיי פריינדלי – "אני נגד אלה שלמשל יחליטו שהם כועסים על ההומוסקסואלים").

כזה הוא ביטר, נופל וקם ותמיד מוצא את מי להאשים. אבל דבר אחד אפשר לומר לזכותו גם היום. אפילו אחרי שתהילת "הקבביטר" חלפה לה, הוא עדיין יודע לשחק את המשחק ולשלוף שפן שמנמנן ומפתיע מהכובע. הוא מספר כי בימים אלה סיים לכתוב תסריט לסרט חדש בשם "חברים", שיעסוק בשלושה יתומים שהופרדו בנעוריהם ("זה ההשראות שבאות לי בשינה בלילה") ונשבעו לחפש זה את זה, ואכן חוזרים לעשות זאת לאחר 30 שנה.

מי נחשב כוזרי בעיניך?

"להגיד לך מה כוזרים? בצלם הם כוזרים, הם לא אוהבים את המדינה והם לא אוהבים את היהודים והם הגזענים הכי גדולים. אז הם כוזרים. הם לוקחים את דגל ישראל ומחרבנים עליו. הם קושרים אותו בישבן וזה לא יפה. אלה דברים מגעילים. ואני תמיד אומר לפני שנעשה שולם עם הערבים נעשה שולם בינינו. אני חי עם המון חברים אשכנזים והם חיים כמו מזרחים. יש קומץ שזה הקומץ הכוזרי הזה. וזה חבל, חבל, כי פה אפשר לחיות ביחד גם עם הערבים וגם עם הכוזרים וגם איתנו, עם הישראלים. הבעיה היא שיש הרבה פרופסורים וכולם נגד ראש הממשלה, אף אחד לא מפרגן לו".

טוב, הוא חשוד בשחיתות.

"אולמרט לא היה מושחת?".

הוא בכלא.

"אשתו של רבין לא גנבה כסף בזמנו?".

הוא התפטר.

"אז יש חשדות, גם נגדי היו חשדות. הרי מי מבשל את כל זה, זה השמאל".

אבל בוא נדבר על היצירה שלך. מה גורם לך ליצור?

"אכזבות מדברים שראיתי בחיים, סצנות אמיתיות שראיתי, מוות ופרידות. סצנות של הרס".

הרס של מה?

"הרס של החיים. טייקונים שנהרסו ושהתמוטטו. העולם נחרב, אחי. תראה מה קורה, הרבה אנשים מתמוטטיים פה, מאבדים את הבית ואת הכסף".

יש תחושה שהעולם נחרב?

"אני מרגיש שהוא נחרב, כן".

זאת תחושה קשה להתעורר איתה בבוקר.

"מאוד מאוד. מי רוצה מלחמה? יש מישהו שניצח במלחמה? רוצים לחיות בשלום. אם היום היה שלום הייתי מופיע בכל ארצות ערב, אין מדינה שלא רוצה אותי".

אתה שומע מוזיקה טורקית?

"ההשראות באות משם. מוזיקה טורקית היא הכי יפה בעולם. אבל אתה יודע, התווים באים מדוד המלך, והיוונים גנבו אותם מבית המקדש… וזה רשום לך בספר, שכחתי את שמו, זה רשום הכל בספר. אני מאמין, אני מאמין מאוד בבורא, אבל אני לא פנטי, אני חצי ליברלי".

מה זה חצי ליברלי?

"יש דברים שעוברים אצלי, כל אדם שבא לעולם, ככה הוא יחיה, אף אחד לא יבוא ויגיד 'זה, הוא הומוסקסואל', זו הבחירה שלו בעולם הזה".

אתה תזרום ותופיע בחתונה של הומואים?

"אני הופעתי במועדון של הומואים".

ובחתונה של הומואים?

"אם יזמינו אותי, כן. זו עבודה, אין לי עם זה בעיה, יש לי המון חברים כאלה".

במועדוני ההופעות, גם שם יש את זה?

"יש המון גברים קשוחים שהם הומוסקסואלים. אתה יכול לשנות הכל אבל לא את טבע האדם".

נשארתי רק אני

קל להתייחס להופעתו של ביטר במוזיאון כאקט של נונסנס, מופע ביזאר מודע מדי לעצמו בחסות מעצמת ההיפסטריות של התדר, אבל אם מביטים לאחור על הקריירה ארוכת השנים של ביטר – זמר, תסריטאי, שחקן ובמאי שבאמתחתו יותר מ־40 אלבומים, עשרה סרטים וכמה תוכניות טלוויזיה – מבינים שביטר הוא בכלל דמות אינדי במובן העמוק של המילה, לטוב ולרע. רק שהאינדי שלו הוא מהצד השני של הכביש, של מועדוני ההופעות בראשון לציון.

רק בחודש שעבר נרשמה היתקלות בין ביטר לבין העולם, כשבוולנטיינז דיי הוא הפציע בחיינו עם פוסט פייסבוק שהוקדש לאשתו ("ויתרתי על הפצועות למענך, תייגו פצועות"). מתברר שהפוסט פורסם בעמוד מעריצים הומוריסטי ("אבי ביטר – העמוד הרשמי"). הם טענו לשיתוף פעולה מצדו, וביטר טען שמעולם לא שיתף עמם פעולה ושהם פוגעים בשמו הטוב ("כתבו עליי שאני שחצן ושאלך לדודו טופז לבכות לו, אבל דודו טופז איננו").

למה אתה חושב שאנשים רוצים להתחזות לאבי ביטר בפייסבוק?

"אולי כי אני מותג".

אתה רואה את עצמך כמותג?

"מותג של משהו".

של מה?

"של המוזיקה המזרחית, כי המוזיקה נכחדה, נשארתי רק אני. כולם עטפו את עורם בעור של שפן והלכו לכיוון של הפופ המזרחי הים התיכוני. אני נשארתי עם המוזיקה המזרחית הערבית".

והיום זה לא עובד?

"יש לזה קהל אדיר, קהל נאמן, שאם תיקח אותו לשמוע אביב גפן זה לא יעניין אותו. טוב לי בנישה שלי, אני יכול לכתוב שירי ארץ ישראל ברמה גבוהה מאוד ולשלוח לשלמה ארצי ולהרבה זמרים טובים, אבל אני אוהב להתעסק בעניינים שלי".

כשאתה במחסום כתיבה מה אתה עושה?

"אני יורד מזה, יושב לראות טלווזיה ולמחרת מתחיל שוב. כמה אתה יכול לכתוב? לפעמים זה נתפס".

מה השאיפות שלך להמשך?

"לעשות קיסריה, להביא את הקהל שלי משני המגזרים ולראות איך הם שרים את השירים שלי בפזמון, בצעקות".

כיוצר היה לך מודל לחיקוי?

"בז'אנר שלי כמעט כולם מחקים את המוזיקה שלי, זה הדור הצעיר יותר. לחקות אותי הם יכולים, אבל לשיר כמוני הם לא".

הכוונה היא למישהו שהשפיע עליך.

"עליי? בארץ?".

בארץ ובעולם.

"גדולי הזמרים בטורקיה שגדלתי בבית עם המוזיקה שלהם".

מה היית רוצה להסביר לאנשים שלא מבינים אותך?

"הייתי מסביר להם שאבי ביטר הוא לא אדם טיפש, הוא לא אדם רע, הוא לא אדם מטומטם. אבי ביטר הוא אדם שאוהב אהבת חינם כל אזרח ואזרח ישראלי, אוהב לעזור לזולת, עוזר הרבה לאנשים מסכנים. אני מרגיש פשוט, אני לא כמו האנשים שאוהבים להיות באליטה. כמו אריק איינשטיין שהיה איש צנוע וגם מלך. הוא היה עניו".

• מוזיקה
• אבי ביטר
• תרבות