פלורנטין אוהבת את אבי ביטר: עכשיו הסרט

אבי ביטר חי בסרט. זה סרט שבו אבי ביטר יושב בפתח המתחם שלו במרכז מסחרי נטוש ברובו באזור התעשייה של ראשון לציון, שם יש לו גם אולפן קטן וגם את המועדון שלו, מועדון הכוכב. על הקיר תלויה תמונה גדולה של אל פצ'ינו ב"פני צלקת", אחד הסרטים האהובים על ביטר (הוא מספר שאביו היה מאבטח בבית קולנוע וביטר בילה בו חלק גדול מהילדות שלו, וכמו שהיה נפוץ בתקופה ההיא, פשוט צפה בהכל: מלודרמות טורקיות, "הסנדק", פליני). מועדון הכוכב קטן והקירות שלו צבועים בכחול כהה מוכר מאוד. אם רק הייתה פה תמונה של אלביס במקום פצ'ינו, זה היה נראה בדיוק כמו מועדון הפטיפון ז"ל, רק באזור התעשייה של ראשון לציון.

אבי ביטר במצב רוח טוב. השעה היא 14:00 והוא בדיוק מסיים את הפסקת הצהריים שלו, סביבו מתרוצצים ארבעה או אולי שישה צעירים צנומים שנראים כאילו נשלפו מהתור של האלפאבית. כבר כמה חודשים טובים שאין אלפאבית, כמובן, אבל זאת לא הסיבה שהם פה. הם מסורים לחלוטין לפרויקט החדש של אבי ביטר: סרט הגנגסטרים "השוד האחרון", אותו הוא מפתח יחד עם אייל רועה ועידו גביש בני ה-20 מפרויקט "קולנוע קנדה" (בית קולנוע עצמאי עם תוכנייה אקלקטית אותו הם מפעילים בפלורנטין בשנה האחרונה), ושכעת עלה הדסטארט למימון ההפקה שלו. רועה וגביש שיכתבו את התסריט ומשמשים סוג של מפיקים בפועל, אם כי בהפקה מהסוג הזה אין בהכרח תפקידים קשיחים וכולם עושים הכל.

>> ההדסטארט של "השוד האחרון", הפרויקט המשותף של אבי ביטר וקולנוע קנדה
>> עמוד הפייסבוק של פרויקט קולנוע קנדה

החיבור הלא צפוי בין ביטר לרועה וגביש נולד באוקטובר האחרון, אז "קולנוע קנדה" הקרינו את סרט הקאלט של ביטר, "בוכה בגשם", בנוכחותו וקינחו במסיבת קריוקי. המילה "קאלט" בהקשר של ביטר היא מסובכת. הוא לא בדיוק טומי ויזו ("החדר") הישראלי, אבל הוא גם לא רחוק משם; הוא מצד אחד מודע לגמרי לזה שרואים בו דמות קומית למרות, ואולי בגלל, שהוא עסק בחומרים טראגיים כל החיים שלו. מצד שני זה לא מפריע לו בכלל. מצד שלישי זה קצת מפריע לו. מצד רביעי הוא למד לחיות עם זה.

סינמה פרדיסו גרסת ראשל"צ. אבי ביטר במועדון הכוכב (צילום: מני שטרית)

בשנים האחרונות ביטר כבר נהנה כמה פעמים מהחיבוק התל אביבי המגושם לפרקים: פעם עם הופעה במוזיאון תל אביב, פעם בפסאז', ועכשיו בשיתוף פעולה עם שני צעירים בוגרי מגמות קולנוע בתיכונים יוקרתיים (תלמה ילין ועירוני א'), שכבר הספיקו להתראיין על העשייה שלהם לעיתונים כמו Time Out  ומוסף גלריה. מה להם ולביטר? מסתבר שהכל: הוא, למרות הפערים המשמעותיים בגיל ובניסיון רואה בהם שותפים שווים לכל דבר והם מסתכלים ומדברים עליו בהערצה, וחוזרים שוב ושוב על הרצון שלהם "להביא את הוויז'ן של אבי", אבל הפעם בכלים חדשים (הם אפילו מבטיחים קטעי אנימציה בסצינות פלשבק).

"לפני שנתיים עשיתי הקרנה של סרט חדש בסינמטק. באו מאות אנשים, הם עמדו בתור להצטלם איתי. לא האמנתי שהם ימחאו לי כפיים. אחר כך עליתי לשיר ולא האמנתי שהם ירקדו. הקהל שלי לא בא לראות את הסרט. הקהל של הבימה בא וקפץ בכיף"

"זה סיפור על שני חברים שהיו מקצוענים, שודדי כספות. נפרדו, עברו 20 שנה, כל אחד כבר עייף, אין לו כוח לשטויות האלה ואז נותנים להם כיוון לשוד אחרון בבית של איזה זקן מסתורי", מספר ביטר. "ויש בחורה בשם מרגריטה, שאני מאוהב בה, שהייתה חברה של שנינו כשהיינו צעירים ואני מחפש אותה כבר 20 שנה. זה הסרט".

מה החיבור שלך עם רועה וגביש?
"תשמע, עשיתי סרטים עם במאים מנוסים. הפעם שמתי מודעה בפייסבוק. כתבתי את התסריט ושמתי מודעה בפייסבוק כי רציתי חבר'ה צעירים". זה קרה לפני חודש. גביש, שהיה חבר פייסבוק של ביטר מאז שיתוף הפעולה הקצר ביניהם בשנה שעברה, ראה את המודעה, פנה לביטר והרכבת התחילה לדהור.

גביש: "במקור היה מסמך שבו אבי כתב את הרעיון נטו והפכנו את זה לתסריט מלא".

ביטר: "בהתחלה עשיתי סרטים עם ימין מסיקה. למדתי ממנו הרבה על בימוי. לא למדתי קולנוע, אבל בנשמה שלי אני מרגיש שנולדתי במאי ותסריטאי. כל מה שעשיתי אהבו. אלה היו סרטים דלי תקציב, לא קיבלתי אף פעם שום דבר מהקרן, למרות שהייתי רוצה להגיש להם סרט יום אחד. נראה מה יהיה".

רועה: "אנחנו רוצים לפאר את אסתטיקת האייטיז של אבי, שהוא יהיה עם מולט כמו פעם, צבעים של שכונה, של פריפריה".

נהנה מהחיבוק התל אביבי המגושם. אבי ביטר והמפיק המוזיקלי אבי בכר (צילום: מני שטרית)

אבי, כשהתראיינת ל-Time Out לקראת ההופעה שלך במוזיאון תל אביב לפני כמה שנים, אפשר היה להתרשם שמצד אחד שמחת להופיע לתל אביבים במקום הכי אליטיסטי, ומצד שני הרגשת איזה אי נחת לקראת זה. שמסתכלים עליך כאיזה קטע. עכשיו נראה שאתה מרגיש יותר בנוח במקומות כאלה.
"מאוד. ואני אגיד לך למה. כן, הם חבר'ה מהקצה השני. אני שר שירים לעם הפשוט. זה לא צ'ייקובסקי וגם לא אריק איינשטיין וגם לא שלמה ארצי. אני שר לפריפריה יותר. וכשהתחלתי לעשות את הסרטים שלי הם נהיו קאלט בשינקין. אצל צביקה הדר, אצל כל החבר'ה של ה'קומדי סטור'. כשעשינו את 'חבר ואח 1' הם עבדו אצל ימין מסיקה וערכו את הסרט, הם הרגע סיימו בית ספר למשחק. ואחר כך כשעשינו את 'חי בסרט', ואמרתי את האמירה ההיא עם הכוזרים – האשכנזים רק התאהבו בי יותר. הם התחילו להזמין אותי לחתונות שלהם! הבן של סגנית מנכ"ל בנק הפועלים רצה שאני אבוא לשיר לו שירי דיכאון בחתונה. אמרתי לו, מי ירקוד? אמר לי, אני והכלה. חמוד, חמוד כזה. אמר לי, תבוא. זה החלום שלי".

ובאת.
"ובאתי. וראיתי אנשים אינטליגנטים, לא כאלה שעולים על שולחנות – בסדר, זה מנטליות אחרת וזה מנטליות אחרת – והם עינטזו שם על השירים שלי. היה לי כיף".

לפעמים היה לך גם לא נוח? הרגשת שתופסים את הדברים לא כמו שהתכוונת אליהם? אתה עושה סרטים מלודרמטיים כבדים ונהיה סוג של דמות קומית.
"לפני שנתיים עשיתי הקרנה של סרט חדש בסינמטק. באו מאות אנשים, יש לי הוכחות. והם עמדו בתור להצטלם איתי. ולא האמנתי שהם ימחאו לי כפיים. אחר כך עליתי לשיר ולא האמנתי שהם ירקדו. והקהל שלי לא בא לראות את הסרט. הקהל של הבימה בא וקפץ בכיף".

איך אתה מסביר את זה?
"לא יודע. מה ששיגע אותי זה שיש קטע עצוב – והם צוחקים. והם מוחאים כפיים. הקהל שלי רואה את זה – ובוכה. לא יודע, הרגשות שונים".

ואיך זה גורם לך להרגיש?
"זה מרגיש בסדר. זה ניצחון במשהו".

"צביקה הדר אמר לי 'אתה פה חייזר'". אבי ביטר בסבב ההיפסטרי הקודם שלו (צילום: איליה מלניקוב)

אבי בכר, המפיק המוזיקלי של ביטר והשותף שלו ליצירה (הוא גם ישחק את השותף של ביטר לשוד בסרט), שיושב לצידו כל הזמן, מתערב: "יש כאלה שצוחקים מהחפאף, ויש כאלה שזורמים עם הסרט".

ביטר: "בזמנו שיחקתי ב'שמש'. צביקה הדר הביא אותי לפרק אחד לשחק את ד"ר ביטרשטיין, שבא לרפא אנשים בשינקין. וצביקה אמר לי בצילומים: אתה פה חייזר".

אתה מרגיש חייזר לפעמים?
"כשהייתי במוזיאון הרגשתי חייזר, כן. אבל גם במגזר הערבי אוהבים אותי, יותר משהתקשורת פה אוהבת אותי. מישהו בחתונה לפני שמונה שנים סיפר לי – אתה כוכב בתימן. זה לא יאומן, הם רואים את הסרטים שלי שם, שומעים את השירים, ואל תשאל. אז בסדר".

גביש, רועה, מה יהיה שונה ב"השוד האחרון" לעומת הסרטים הקודמים של אבי?
רועה: "המטרה שלנו היא לתת לאבי להגשים את החזון האמנותי שלו במאה אחוז. מה שאבי רואה – אנחנו נעשה במלוא ההשקעה ובמלוא השלמות. אנחנו רוצים שיהיה בזה הרבה סטייל, שזה יהיה ערוך קצבי, שאנשים יכנסו לסצינות של המתח".
גביש: "לעשות משהו גדול מהחיים".
רועה: "אנחנו לא מתערבים בכלום. המילה של אבי קדושה. אנחנו יושבים בישיבת תסריט והוא רק יורה פנינים, משפט אחרי משפט. עם האסתטיקה הנכונה והשירים זה יכול להיות ממש עוצמתי ומרגש".

"אייל, לא דיברנו על דבר אחד," אומר ביטר לרועה, "על מאפרת". והם שוכחים מהראיון וצוללים לשיחה על הפרטים הקטנים של ההפקה. תכף יגיע לסט צלם סטילס לצלם את אבי יושב על הבר עם אקדח (ביטר נהנה מאוד להשתמש במילה הנוסטלגית "רקוויזיטים"). אבי ביטר שוב חי בסרט. מעניין איזה סרט יצא לו הפעם.