בעוד פחות מחודש אני סוגר שנה בתפקיד הנכבד והמשמין של מבקר אוכל הרחוב בטיים אאוט, ועדיין לא כתבתי מילה על מוטפאק, ודי ברור לי למה. עם כמה שמוטפאק היא בסך הכל מסעדה משפחתית קטנטנה בפינה אפלולית על סלמה-הר ציון, שמה כבר הולך לפניה בתור השווארמה הכי טובה בעיר, ויש האומרים שבתור המנה הכי טובה בעיר. אני ביניהם. עוד לפני שלוש שנים, יחד עם מיתוג מחדש של המקום הנסתר, הבאז על מנת האיסקנדר המבריקה עשה את שלו וגרם לחצי מהעיר (ומשום מה גם להרבה סלבס) להתאהב בשיפוד שווארמה טורקית שמוליד מנות מופלאות.

הפעם הראשונה שטעמתי מוטפאק היתה טיפה לפני אותו בליץ תקשורתי קל, כשהדיבור עליה הגיע אלי בדרך הישנה של פה-לאוזן. זה מצחיק, אני גר בדיוק 500 מטר מהפינה הזו, הייתי שם אינספור פעמים עוד לפני שטעמתי את הדונר, קניתי פיצה דוחה ב-25 שקל בפיצה שמש שצמודה לה (ומאז נסגרה), אבל לא ידעתי שהפנינה האמיתית מסתתרת לי מתחת לאף. כשלבסוף טעמתי את המנה סיפרתי עליה לכל כך הרבה חברים עד שכמה מהם השביעו אותי שלא אוכל שם יותר מפעם בחודש מתוך חשש ממשי לחיי. מודה, לפעמים לא עמדתי בפיתוי והפרתי את השבועה הזו.

מוטפאק הפך במהרה לגו-טו שלי בכל הנוגע לאוכל זמין ומהיר. מדי פעם, כשהרגשתי שהפרזתי יותר מדי שבועות, הסתפקתי בפיתה נדיבה או ברולחמג'ון, התחליף שלהם ללאפה. הם תמיד היו מדהימים, באמת שאין תחליף לפרוסות הדונר הדקיקות והמתובלות של מוטפאק, אבל האיסקנדר היה ונשאר מנת המלכים, אוכל הנחמה האולטימטיבי, שילוב עילאי בין שבבי בשר, חתיכות בצק, רוטב עגבניות חמאתי ויוגורט ביתי סמיך. כלקוח קבוע, ליבי השמנוני התגעגע בכל פעם שבני המשפחה יצאו לחופשת הקיץ שלהם בטורקיה וטיפה נשבר כשבמהלך הסגר הראשון, סגרו את הפינה עד יעבור הזעם. האיסקנדר היה חסר לי וביטאתי את זה בכל רשת חברתית שידי השיגה.

בחודשים האחרונים, אי אז מנובמבר האחרון, הם חזרו לסרוגין, בהתאם להנחיות, עם שירות משלוחים עצמאי. קפצתי לשם כבר, טעמתי את האיסקנדר מאז הבצורת הגדולה, אבל השבוע השתנו כללי המשחק – האיסקנדר סוף סוף הגיעה לוולט. ביננו, וולט צריכה את מוטפאק יותר משהם צריכים את וולט, ואני מבטיח לכם שתוך כמה שבועות (אם הם יצליחו לעמוד בעומס ולא לסגור כל כמה דקות את המשלוחים) מוטפאק תתברג בראש כל טבלאות המסעדות האהובות, המשתלמות והמצטיינות באפליקציה. איסקנדר לוהט עד הבית, מי פילל. אם יש דבר אחד טוב שהקורונה עשתה, זה בהחלט זה.

אצבעותי זזו באותה המהירות ששמורה רק לרגע הגילוי שאלבום אהוב צץ בספוטיפיי, ומיהרתי להזמין – איך לא – את מנת הדגל הקסומה איסקנדר (60 ש"ח) והפעם, בזכות התפריט הצבעוני והגישה הנוחה, הוספתי שתי מנות קטנות שעד כה לא טעמתי במקום – לחמג'ון (מאפה קריספי דק עם בשר כבש טחון וסלט ירקות, 30 ש"ח) ולקינוח, מלבי פירות יער (על בסיס שמנת, 20 ש"ח). האוכל הגיע במהירות שיא (כי בכל זאת, 500 מטר, התודה לאיסור על טייקאווי) בצמד חמגשיות לוהטות וכלי מלבי קר.

הלחמג'ון, אני חייב להודות, היה מעט מאכזב. גם זמן המשלוח הקצרצר השפיע על איכותו, כנראה בשל העובדה שהוא בנוי על בצק דקיק במיוחד, כך שהוא אמנם הגיע חמים, אבל איבד מהקריספיות הנדרשת שלו וביחס לבשר הדונר המתובל לשלמות של האיסקנדר, הבשר שעליו היה עדין מדי. אבל בכנות, זה הפך לזניח לחלוטין מרגע שפתחתי את חמגשית האיסקנדר, עמוסה לעייפה בכמות מפחידה של בשר, בצק, רוטב, מנוקדת בצמד חצאי עגבניות ופלפל הכי חריף שאני מכיר, צלויים על הגריל ומושלמים לגיוון המנה. הספיק לי ביס אחד כדי לגלגל את העיניים לאחור מרוב אושר, וכשהלחמג'ון הומר לתפקיד הפיתה שמנגבת את הרוטב, הרגשתי שוב בגן עדן הטורקי.

המלבי המשיך את רמת האיכות המרשימה של האיסקנדר. כבר טעמתי בעבר את המלבי קדאיף שלהם, אז ידעתי שמצפה לי מלבי קרמי סמיך במיוחד ופחות סוכרתי מאלו שהתרגלנו בדוכנים, אבל מעטפת הפירות יער והרוטב המתקתק שליווה אותן הפך את המנה בו זמנית לקלילה יותר ולמתוקה בדיוק במידה הנכונה, קונטרה פנטסטית לטעם הבשר החמאתי של האיסקנדר.

למרות הלחמג'ון הבינוני, המשלוח של מוטפאק לא איכזב. זו עדיין המנה הכי טעימה ומשתלמת בעיר, ופייר, אתם לא צריכים אותי כדי לדעת. פשוט תספרו לחברים שלכם שההייפ הכי מוצדק בתל אביב ממשיך להצדיק את עצמו כבר למעלה משלוש שנים, תנסו לתפוס אותם ברגע נדיר שהם פתוחים בוולט ותחגוגו את האופטימיות הזהירה של ימי החיסונים עם המנה שכולה חוסן נפשי ורגשי. זריקה קטנה של תקווה.

מוטפאק, סלמה 110, פתוח כשפתוח ואפשר להשיג בוולט

• ביקורת משלוח
• שווארמה
• אוכל טורקי
• אוכל רחוב
• אוכל הרחוב הטוב בתל אביב 2021

בכל הנוגע לאוכל, תארים ותעודות הם רעשי רקע שלא עושים עלי רושם גדול מדי. לא כי אני חושב שהם לא חשובים – היי, אנחנו טיים אאוט, פרסי האוכל השנתיים הם הבריוש והחמאה שלנו – אלא כי שום תעודה לא תשנה כלום במבחן התוצאה, ככה לפחות אמרתי לאבא בסיום התיכון. הכרתי דוכנים עלומים שהכינו את המנות הנפלאות ביותר, טעמתי מנות מזוויעות במסעדות עם קיר מלא דיפלומות ואשרורים. עזבו אותי מחתימות, אין חוקים באוכל. בתכלס, גם גינונים וטקסיות לא מרשימים אותי. מה לעשות, אני כנראה שנאייה טוויין של האוכל.

עם כל התארים והגינונים הנאפוליטניים של לה טיגרה, הפיצריה החדשה והמדוברת של פלורנטין, לא באמת באתי עם יותר מדי ציפיות. אוקי, אז הם חברים ב-APN (איגוד הפיצה הנאפוליטנית. אל תרגישו רע, גם אני שומע עליהם לראשונה) והטבח ירון סגל למד את רזי הבצק הנאפוליטני מדווידה צ'יוויטיאלו, מחזיק גביע העולם בפיצה מטעם יצרנית הקמח קאפוטו (זה בסדר, גם אני לא ידעתי שיש גביע כזה ובכל זאת מאוכזב שלא זכיתי בו). הכל נשמע מרשים, באמת, אבל אל תעשו עלי פוזות. אני מכיר פיצה, אכלתי רבות, הכנתי אינספור פעמים את התחדיש הקולינרי המקומי פיתה-פיצה.

עם הכניסה ללה טיגרה, שהתמקמה בבניין ישן בקצה המזרחי של רחוב פרנקל, כבר ברור שאנשיו השקיעו הון קטן בהקמתו – חזית הבניין נצבעה, החלק הפנימי שופץ (מבלי לאבד את אווירת קיר הלבנים החשוף) ובמרכז החלל הנקי והמסודר, מאחורי דלפק ישיבה מואר באור כתמתם, עומד טאבון ענק שצבוע מבחוץ בחברבורות נמר. התנור מרגיש קצת מחוץ להקשר של המסעדה היפה והזכיר לי יותר מכל את פסל המפלצת הירושלמי. כמוהו, אי אפשר היה להתיק את העיניים ממנו, סוג של פיל לבן ארכיטקטוני שעומד במרכז, מוזר למראה אבל ממש כמו השטיח של לבובסקי הגדול – מחזיק את החדר.

ואז הריח הכה בי ולא ראיתי יותר כלום בעיניים. הוא בקע מהטאבון והתפזר ברחבי החלל כמו אור יום על חוף הים. לא יודע, קשה לחשוב על דימויים באמת יפים כשמנקר רעב שנולד מריח בצק תופח. הייתי אומר מזל שהזמנתי ראשונות, אבל הן הגיעו יחד עם הפיצה אז בעצם מזל שהזמנתי, נקודה. חישוק בצק הביט בי. אני הבטתי בו. זו לא היתה פיצה. זה היה היעדר פיצה. בעצם יותר נכון לקרוא לזה הקראסט של הפיצה וזהו. זה הקורניצ'יונה(24 ש"ח), מנת פתיחה שאמנם נתנה קדימון מגרה מאוד לבצק שעומד לבוא, אבל בדיעבד בקושי נאכלה כי כאמור, הפיצות הגיעו והיה בהן שפע קראסט משלהן. מתי אי פעם אכלתם פיצה והיה חסר לכם עוד קראסט?

המנה הראשונה האחרת, בטטה ברושטה(42 ש"ח),כבר היתה סיפור אחר לגמרי – ניגוד מוחלט לכבדות הבצקית של הפיצה בדמות קרם ברולאי שמורכב מבטטה, גבינות ומעטה קרמלי פציח, ובליווי שמנת חמוצה בכמות הגונה. אסור לפספס את המנה הזו בדרך אל הפחמימות.אבל הדרך הזו, עם ההמתנה והרעב והריח, משתלמת. שכחו כל מה שאמרתי על תעודות, הלוואי ולכל פיצה שאוכל מהיום ועד עולם יהיה כרטיס חבר ב-APN וקונקשן לאלוף עולם בפיצה, כולל הפיתה-פיצה. מה זה הדבר המרהיב הזה? מודה שקצת גיחכתי על הדבקות של בעלי המקום במספריים לגזירת הקראסט (עם הוראות מהמלצרית) במקום סכין או רולר, אבל אחרי שלקחתי ביס הבנתי שביצירת אמנות שכזו ראוי לנהוג עם כל הגינונים והטקסים שצריך.

הפיצות של לה טיגרה נראות כאילו נולדו לאינסטגרם, אבל טעמן יפה אפילו יותר. הקראסט הכתמתם מתהדר בבועות שחורות – אותן חברבורות שנתנו לטאבון את העיצוב ולמקום את שמו – ומתגלה כבצק קסום שמצליח בו זמנית להיות אוורירי ודחוס, מתכווץ בנגיסה ונפתח כפרח בתוך הפה, ממלא את הכל בטעם שמתחבר לאותו ריח מפתה ממקודם. במרכז הפיצה הבצק דק ורך באופן שמשאיר את קדמת הבמה למגוון הטעמים הבאמת יוצא דופן של לה טיגרה. טעמתי רק שלוש מהפיצות המיחדות של המקום, וכל אחת מהן היתה הגרסה הכי טובה שיכלה להיות.

הפפרוני(64 ש"ח), למשל, היא חלום של כל קרניבור איטלקי, בנויה על רוטב עגבניות עז טעם, שכבת פפרוני עגל מנוקד בשמנוניות עסיסית עם דבוקות מוצרלה שממלאת כל רווח שנשאר. הביס הג'וסי הזה הוא בית ספר לפיצה ראויה לשמה ולכל תואר ותעודה שיתנו לה. גם הפיצות היותר הרפתקניות הצליחו לעמוד ברף הגבוה: האמלפיטנה(68 ש"ח)היא פסטיבל טעמים של ממש עם מוצרלה, רוטב שמנת, אנשובי, ברוקולי, לימונים, שרי צהוב וצ'ילי. כן, היא צבעונית כמו שזה נשמע, גם בטעם. החמוץ נאחז במתוק שנתלה על הטעם החזק של האנשובי והכל מונח במקומו הנכון. פחות אהבתי את הברוקולי, אבל זה כבר עניין של טעם אישי (של ילד בן שש).

ובכלל, הכח החזק ביותר של לה טיגרה הוא ההבנה העמוקה שלהם בחיבור טעמים לא צפויים שבדיעבד מרגיש הגיוני ביותר, ואין מנה (בסדר, מאלו שטעמתי) שמגלמת את זה יותר טוב מאשר הפיסטצ'יו(74 ש"ח), פיצה מבוססת שמנת עם מוצרלה, מורטדלה (נקניק חזיר איטלקי) ותחזיקו חזק, רוטב פיסטוק (אמיתי, כך בתפריט). מעבר לנראות המרהיבה (הרוטב נותן גוון ירוק עמוק והנקניק עטוף כפרחים על כל סלייס), הטעם המפתיע פשוט נהדר וכל רכיב תורם את חלקו, כולל הפיסטוקים הקלויים.

עד שהמלצרית נזכרה להגיש לנו את המטבלים התואמים לכל פיצה (דבש חריף לפפרוני והפיסטצ'יו, לימונצ'לו לאמלפיטנה) כבר היינו בסלייס השני, ובאמת שעם כמה שהם הוסיפו (במיוחד לקראסט הנפלא), הם פשוט לא היו נדרשים. הפיצה עצמה היתה כל כך טעימה שלא היה צריך שום דבר, ובמהרה מצאתי את עצמי גוזר את הקראסט בעדינת ומהנדס עוד ביס מושלם, כמו הביס שלפניו וזה שאחריו. לה טיגרה הפכה בן רגע למועמדת רצינית על תואר הפיצה הטובה בעיר, ולאחת המקומות היותר טעימים שנפתחו השנה. שמישהו יתן להם עוד דיפלומה.
לה טיגרה, ידידיה פרנקל 9, ב'-ה' מ־17:00, ו'-ש' מ־13:00, ראשון סגור

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• פיצה
• פיצות
• פיצות בתל אביב

את כל מה שאני יודע על אוכל מרחבי העולם למדתי בזכות התרבות האמריקאית, בזה אני בטוח. שנים לפני שידעתי בכלל מה זה דרכון או דוקו, ראיתי את בל מנסה סופלה גבינה, את קארטמן מפנטז על טאקו ואת האוטו של פרד פלינסטון נופל על צידו בגלל צלע דינוזאור. אוקיי, האחרון הוא אולי לא מזון של אף מדינה, אבל אין ספק שרוב מאכלי העולם תווכו אלי דרך תוכניות וסרטים אמריקאים, ויש לומר: דרך הפילטר האמריקאי שנוטה לרדד אוכל לסטריאוטיפים.

ישנם הרבה מטבחים מרחבי העולם שסבלו מהרידוד האמריקאי לאוכל של אמא, אבל אני לא בטוח אם יש כזה שהתבסס על קלישאות ודעות קדומות כמו יצוגים של המטבח האיטלקי. לצד המבטא הסטריאוטיפי והחיבור הקולנועי למאפיה, התרבות האיטלקית יוצגה תמיד דרך הקהילה האיטלקית-אמריקאית, ולחשוב שהצלחתי להכיר קולינריה איטלקית דרך זה יהיה קצת כמו לחשוב שאפשר להכיר את ישראל דרך הסרט "אל תתעסקו עם הזוהן". יחד עם זאת, יש להודות, האוכל האיטלקי בגרסתו האמריקאית תמיד נראה כמו הדבר הכי טוב על המסך – הספגטי של "היפיפיה והיחפן", הזיטי של כרמלה סופרנו, הפיצה של צבי הנינג'ה.

זה בדיוק הטעם שדמיינתי כשראיתי אוכל איטלקי על המסך הקטן והגדול: עשיר, לוהט, פריך ורך, עמוס בטעמי בישול עמוקים ובשר עסיסי, ארוז בלחם מתפצח לשלמות ומחבק כמו סטריאוטיפ של סבתא מנאפולי

לא אשקר, ממש רציתי סבתא איטלקיה עם סיר מלא בכדורי בשר, אבל הדבר היחיד שהיה לסבתא האירופאית שלי זה פוסט טראומה מהשואה. את הסיר החלומי הזה פגשתי, סוף סוף, מכל המקומות בעולם, דווקא במתחם שרונה. "רוקו'ס", הפופ-אפ של השף יוגב ירוס (מל ומישל, הוטל דה ויל) שנפתח בשרונה מרקט חודש מרץ האחרון לשלושה שבועות (ושרד להרבה יותר, מבלי להראות סימנים להאטה), מציג בגאווה ראויה את סיר הרוטב האדום וכדורי הבשר שלו ממש בקדמת הדלפק, כמה סנטימטרים מתחת לתפריט שנכתב בטושים על אריחי הקיר, מפזר את ריחו בין כשלושים תמונות ממוסגרות של אגדות איטלקיות-אמריקאיות כמו רוברט דה נירו, דני דה ויטו, סילבסטר סטאלון, וכמה דימויים איטלקים-אמריקאים כמו, הממ, הסרט “Cloudy with a Chance of Meatballs” וסבתא איטלקיה מ"פאמילי גאי".

הזמנתי את שלושת הכריכים שהוצגו על הקיר, מיטבול הירו (49 ש"ח), מלנזאנה הירו (49 ש"ח) ורוסטביף איטלקי (58 ש"ח), והם בהחלט נראו כמו כריכי חלומותי, מוגשים בלחמניית פייזן (משהו בין בגט עבה לג'בטה עם מעטה קשיח) ועמוסים באופן כמעט קריקטורי שאילץ את הטבח לדחוק חלק מהמנות לתוך הלחם עם סכין, בהצלחה חלקית בלבד. התחלתי עם כריך הדגל, שממולא בקציצות בקר, רוטב אדום, מוצרלה פרמג'אנו (אם ככה ירוס כותב, כנראה שככה צריך לכתוב) ואורגנו טרי להשלמת סקאלת צבעי הדגל האיטלקי. לא הייתי צריך יותר מביס אחד כדי לדעת שזה בדיוק הטעם שדמיינתי כשראיתי אוכל איטלקי על המסך הקטן והגדול: עשיר, לוהט, פריך ורך, עמוס בטעמי בישול עמוקים ובשר עסיסי, ארוז בלחם מתפצח לשלמות ומחבק כמו סטריאוטיפ של סבתא מנאפולי.

אין לי שום כלים להעריך את מידת האותנטיות של הכריך הזה, אבל יש לי את כל הכלים להעיד שמדובר בכריך מהחלומות. הלחם הפריך אוחז במילוי ונספג באותו רוטב אדום עגבנייתי חזק, הגבינה נמתחת כמו בסרטים וכדורי הבשר, ארבעה במספרם שעשויים בעדינות מפתיעה, היו סנטר בשרי נהדר שלא גנב את ההצגה לשאר, אלא השתלב איתם. זה מסוג הכריכים שטורפים ברגע, חרף גודלו, כי כל ביס מוביל לשני ועדיין מצליח להפתיע עם טעמיו בכל פניה.

אני לא יודע מה איטלקי במנה הזו, יכול להיות שירוס בכלל עבד עלי סתם ככה, אבל זה לא משנה. מבחינתי, אלו הכריכים האיטלקים שתמיד רציתי לנגוס בהם

כריך המלנזאנה הוא למעשה גרסה צמחונית מצוינת לאותו הכריך, כשהפעם במקום כדורי בשר ישנם פרוסות נכבדות של חציל צלוי וכמות ממש מרשימה של ריקוטה פרסקה, ועוד קצת בזיליקום ורוקט. הטעם שלו לא שונה מאוד מאחיו הבשרי, ולמרות שהחציל והריקוטה נותנים גימור שמנוני כיפי לביס המשמח הזה, קשה לומר שהוא יותר טוב מקודמו, כך שהוא בעיקר מתפקד כתחליף צמחוני או מנה למי שאוהב חציל במיוחד.

בנוגע לרוסטביף, מודה שקצת חששתי שהלחם קלוי מדי, שיש יותר מדי חמוצים ופלפלים וגם ככה אני אדם פרמיטיבי שמעדיף את הבשר שלו על הצד החם של הפלאנצ'ה, אבל הכריך הזה עשה לי בית ספר. המעטפת הקשיחה והחמימה של הלחם רק הרימה את הטעם הנהדר של המילוי הקר, והפלפלים שלוו בחמוצים שיקגו סטייל למערבולת טעמים עדינים של חמצמצות, בדיוק מה שהבשר הנהדר של הרוסטביף רצה כדי להתבלט. אני לא יודע מה איטלקי במנה הזו, יכול להיות שירוס בכלל עבד עלי סתם ככה, אבל זה לא משנה. מבחינתי, אלו הכריכים האיטלקים שתמיד רציתי לנגוס בהם.

רוקו'ס, שרונה מרקט, אלוף מגן 3, ש'-ה' 11:00-22:30, ו' 11:00-16:00, 054-2680868,גם בוולט

• אוכל רחוב
• אוכל איטלקי
• מסעדה איטלקית
• אוכלים שותים
• יוגב ירוס

אזהרה: זה הולך להיות טקסט אופטימי. לא (רק) כי אנחנו צריכים אופטימיות אחרי שנה של אמאל'ה לא עלינו, אלא כי אוכל רחוב אמור לייצג נאמנה את הרוח שברחוב, ואני לא יודע אם יצא לכם כבר לצאת החוצה מאז הבהלה, אבל יש רוח חדשה. לראשונה מזה שנה יש תחושת אופטימיות אמתית לקראת חזרה לחיים, גם אם היא מלווה בזיק קל של חשש ציבור שנכווה ברותחין. המסעדות חזרו לפעול מעבר לגבולות הארגז הירוק, הרעש והריחות שוב משתלבים עם הפיח ופאק הטבע, הרחוב מתעורר.

כדי לסמן את החזרה לשגרה, ממש כמו בכלא, צריך לגשת למנת אוכל הרחוב הגדולה מכולן ולתת לה אגרוף. כאילו, לא עם האגרוף, עם הפה. כלומר, ממש רציתי לתקוף איזה פיתה מושלמת, וגם בתל אביב החדשה, כמו ב-2017, מלך הפיתה המכהן עדיין מוכר את אותן הפיתות דרך אותו חור בקיר על אלנבי. ג'סמינו, הדוכן הקסום של שאול טבת, התפרץ העירה בסערה לפני כארבע שנים, זכה לכינוי דוכן הפיתות הסודי של תל אביב, ואז איבד את הסודי והפך למוסד מקומי כמעט בן רגע. עשרות כתבות ואינספור מילים נכתבו על הפיתה המושלמת של טבת מעל דפי אתר זה בלבד, וגם הן לא מספיקות כדי לתאר עד כמה ג'סמינו הביא מהפכה, חיקויים ומיתולוגיה חשובה לתל אביב.

לכן אין בחירה טבעית ממנה כדי להתחיל לחיות שוב, ולא רק כי החריף הזה מעורר יותר מכל סם מסיבות. הגעתי אל התור המפורסם בשעת אחה"צ מאוחרת, לא בדיוק שעות העומס הקשות של המקום, ובכל זאת מיד הרגשתי בבית. כלומר הומלסית עם קעקועי פנים ביקשה ממני לקנות לה קבב בפיתה. היו בערך ארבעה אנשים לפני בתור, ואני לא יכול להיות בטוח, אבל נדמה לי שזמן ההמתנה הממוצע לפיתה התקצר, או שאולי התייעל, אבל זה לא משנה כי ההמתנה תמיד משתלמת. חטפתי את השקית שתי הפיתות – קבב ולב עגל חריף (32 ש"ח כל אחד) – הורדתי את הראש כדי לא להצליב מבט עם ההומלסית והלכתי לאגרף כמה פיתות. אל תדאגו, החבר'ה מג'סמינו דאגו לה לקבב על חשבונם. זה טקסט אופטימי, כבר אמרתי.

התיישבתי על ספסל ברוטשילד, הורדתי מסיכה והוצאתי את הפיתה הראשונה, שהיתה כבדה משזכרתי. שלפתי את הנצרה, שהורכבה מקצה הפיתה שנטבל באקט קניבליסטי לתוך ערימת הטחינה היפהפיה שבראשה, טקס שכבר שכחתי שהיה נהוג, אולי בשל הזמן שעבר ואולי כי לרוב הוא התרחש בשעות הקטנות והנשכחות של הלילה. הביס, לעומת זאת, בלתי נשכח. קשה לתאר עבור מי שלא טעם (למרות שבשלב הזה אני בספק אם נשארו כאלו) עד כמה גריל הגחלים המפורסם של ג'סמינו נוכח בכל נגיסה, מפזר את הטעם המעושן לתוך הבשר, הפלפל החריף, הבצל והנשמה. להסתערות הזו מצטרף סלט מינימליסטי (עגבניה, מלפפון וכרוב), העמבה והטחינה הדומיננטיים. כמה פשוט, ככה זה חד.

חשבתי שאני בא לתת אגרוף לפיתה, אבל המנה השיבה מנה אחת אפיים. הבשר הרך של הקבב, מיקס קסום של בקר, כבש ועגל שעוד מראה אדמדמות קלה במרכזו, היא ללא ספק שיא המנה, אבל כל נגיסה בפיתה האוורירית והרכה מגלה בה חלק נוסף, המיצים שמטפטפים במורדותה משאירים חותם גם על ביסים מלאי ירקות והחוויה לא איבדה אפילו פסיק משהיתה לפני ימי הסגר. כבר הרגשתי את הטחינה מלכלכת לי את הזקן, ונזכרתי שהמינימליזם של ג'סמינו לא מצרף מפיות, אבל למי אכפת? אני באתי לרקוד עם טחינה על הזקן באמצע הרחוב, וזה מה שאעשה.

גם הפיתה השניה עמדה בציפיות הגבוהות. בג'סמינו יש רק דרך אחת להכין פיתה, והדרך הזו נקראת שלמות. לא מחליפים ביס מנצח, וגם ב-2021 תוכלו לנגוס באותה הפיתה שאהבתם כל כך ולהיזכר ברגע שבו התאהבתם. הלב עגל חריף מושלם, פיסות בשר עשויות לעסיסיות אידיאלית ונאמן לשמו החריף. הרעש הנעים שהבשר עושה בין השיניים הוא צליל שאני מעוניין להתייחד איתו, ואולי זה הרגע שבו הבנתי שאני לא נלחם בפיתה, אלא מתעלס איתה באמצע הרחוב. או שאולי זו היתה החריפות שדגדגה לי באף והוציאה ממני סדרת שיעולים שגרמה להומלסית להביט עלי במבט מלא רחמים. סיימתי את הפיתה, ניגבתי את הפנים עם היד והרמתי את המסיכה להסתיר את כתם הטחינה. הרחוב אותו רחוב, הפיתה אותה פיתה, והאהבה הזו אף פעם לא מאכזבת. סוף סוף יש סיבה לאופטימיות.

ג'סמינו, אלנבי 99, א'-ה' 11:30-02:30. אין משלוחים, בואו לקחת

• אוכל רחוב
• שאול טבת
• על האש
• ג'סמינו
• שיפודיות
• אוכל הרחוב הטוב בתל אביב 2021