האופטימיות הקוסמית של הישראלים הליברליים חטפה היום מכה נוספת, עם ההודעה על סגירתה של מסעדת "גילה וננסי" של אייל שני ושחר סגל בברלין, כפי שדיווח לירן שבתאי ב-N12. ולא שזה יעצור אנשי עסקים ומסעדנים ישראלים מלשאוף להביא את הטעם שלהם לחו"ל, אבל סיפורה הכה-מבאס על קבלת הפנים הקשה שקיבלה "גילה וננסי" בגרמניה עוד ישאר כסיפור אזהרה לאחרים, עם מסקנות מדאיגות על רעילות המותג הישראלי בכללותו ברחבי העולם.
>> אייס אייס בייבי: בית הקפה הקר הראשון בעיר נפתח על בוגרשוב

ראשית הסיפור מתחיל בקיץ 2025, אז רצו קבוצת "החבר'ה הטובים" של אייל שני ושחר סגל להשיק סניף ראשון בחו"ל ל"גילה וננסי", מסעדת הדראג-קלאב-איילשניזם שהקימו במלון Play עם קבוצת PAG. הפורמט הדקדנטי ששילב בין מזון של שני, פאר מסוגנן ומופעי דראג בלב המסעדה הרגיש גם לנו כמושלם לבון-טון הברלינאי, אך כנראה שהברלינאים לא קיבלו את המסר.

המסעדה, שנועדה להיפתח ביולי 25, דחתה את ההשקה (לפחות פעמיים!) עקב איומי הפגנות של ארגנוים פרו-פלסטינאים בואכה אנטי ישראלים כמו BDS, שקיימו הפגנות ואיימו בהפרות סדר. מעבר לאנטי-ישראליות כללית, המפגינים נטפלו ל"גילה וננסי" גם בשל האשמה בפינקוושינג, אך גם בשל מעורבותו של שחר סגל כדובר קרן הסיוע ההומניטרי לעזה GHF, בחירה שהובילה גם למחאות פנימיות פה בארץולהיפרדות של "תרבות של סולידריות" מתדר, אי שם באותו קיץ סוער.

לבסוף המסעדה נפתחה רק בספטמבר 25, תחת אבטחה כבדה ורעש תקשורתי לא בהכרח חיובי, ולא הצליחה להתרומם מעמדת החיסרון איתו החלה במהלך 8 חודשי פעילותה, וכעת כאמור תיסגר בברלין (אם כי הסניף בלבונטין ימשיך בכל הנצנצים). עם זאת, אולי כדאי שלא תנקעו את הפיתה, כי גם אחרי הסגירה הזו לקבוצת "החבר'ה הטובים" נשארו כמה עשרות של מסעדות מחוץ לישראל שגם אם עומדות לפעמים מול הפגנות, לא מראות סימני האטה או סגירה בקרוב.

• אוכלים שותים
• גילה וננסי
• ברלין
• אייל שני

האכילה ב"מלכה" שב-DUMBO – (השכונה הברוקלינית ששמה הוא קיצור של Down Under the Manhattan Bridge Overpass) – המסעדה הישראלית הכשרה של הסלבריטי-שף אייל שני, מרגישה כחוויה שונה לגמרי בהתאם לשעה שבה נכנסים בדלת. במרבית הערבים היא מתפקדת כמו כל מסעדה אופנתית אחרת, עם תפריט של קלאסיקות מזרח‑תיכוניות – ובעיקר שניצל Malka המוזהב והמפורסם, הממולא בפירה ומוגש עם מגוון מטבלים שפשוט מתחננים שינגבו אותם על הצלחת.

>> הכי מבוקשת בניו יורק: המטבח הישראלי עדיין חי ובועט ב"אור'אש"
>> מישלן סטאר: הישג מדהים לשף הישראלי שכבש בשקט את לונדון

אבל כשתגיעו בחמישי תפגשו מקום אחר: האורות מתעמעמים, הדי.ג’יי מגביר והמסעדה הופכת למשהו שקרוב יותר לחלום תל אביבי בהקיץ. התפריט נשאר אותו דבר, אבל האנרגיה לא. זהו הערב שבו שולטות ארוחות הטעימות הקבועות, כי למי בכלל יש זמן להתחבט מה להזמין כשהאנשים רוקדים על השולחנות?

הסניף בדאמבו נפתח כשנה אחרי הסניף באפר ווסט סייד, שנפתח ב‑2023 והיה הפרויקט הכשר הראשון אי פעם של שני בארצות הברית, והוא מנצל היטב את המיקום הפינתי המרהיב שלו. מעבר לשינויי הקצב השבועיים, המסעדה מארחת מדי פעם גם ארוחות יין מיוחדות, שמצמידות יינות כשרים מכל העולם למנות בהשראה אזורית (המהדורות האחרונות התמקדו ביינות איטלקיים וספרדיים).

האווירה אולי נעה מקיצוניות לקיצוניות – מארוחת ערב שקטה של יום שלישי ועד מסיבה לכל דבר ועניין – אבל דבר אחד במלכה נשאר קבוע: המסירות של התפריט לטעמים מזרח‑תיכוניים, שמרוכזת בעיקר בשלוש מנות מובילות: הפוקאצ’ה, ברנזינו חריימה והשניצל שכבר הוזכר.

התלונה היחידה שיש לנו לגבי הפוקאצ’ה – משוישת בעגבניות, בצל ופלפלים, ומוגשת לצד טחינה וצ’ילי ירוק – היא שהיא לא נוחתת אוטומטית על כל שולחן, כמו סלסילות הלחם ברוב המסעדות האיטלקיות. ואולי זה דווקא לטובה. כמעט כל מנה במלכה מגיעה עם רטבים וטפטופים מתובלים שמגדירים את המטבח המזרח תיכוני, ובטוח שתרצו לנגב עם הפוקאצ’ה כל משיחת רוטב על הצלחת. אם הפוקאצ’ה הזאת הייתה מגיעה מיד כשאתם מתיישבים, הייתם שבעים עוד לפני שהסעודה האמיתית בכלל התחילה.

לא כדי להוריד משהו מ"השקית הירוקה" הפשוטה לכאורה של השעועית הירוקה שהפכה לכרטיס הביקור של המקום, מסלט הירוקים המתובל למשעי או ממגוון מנות הבשר האדום, אבל השניצל הוא זה שגונב פה את ההצגה. למעשה, התפריט עצמו מתייג אותו כ“מפורסם”, קריצה אופיינית למקום שנותן למנותיו שמות מלאי פואטיות (ראו: "נתח קצבים נמס בין שתי פרוסות חלת בריוש רכה").

המנה הזו כבר סיפקה השראה לאינספור טבחים ביתיים ושפים מקצועיים שניסו לשחזר אותה במטבח שלהם. השניצל, הממולא בכמות המדויקת של פירה, פריך ללא דופי, עד כדי כך שהוא כמעט מתנפץ תחת הסכין, ואז מפנה מקום לנזילה איטית של המילוי הרך כמו ענן. נמליץ להזמין אותו כראשונה (יחד עם הפוקאצ’ה, כמובן) ולתת לכל השולחן להסתער יחד.

אם אתם מוותרים באותו ערב על הקלאסיקה הזאת, הפנו את תשומת הלב שלכם למנת החריימה ברנזינו. חריימה הוא נזיד דג צפון‑אפריקאי המוגדר ברוטב עגבניות חריף ומבושל לאט, מרובד בשום, צ’ילי, פפריקה ותבלינים מחממי לב. הברנזינו של מלכה מוגש שלם ומצופה ברוטב הארגמני העז והתבליני הזה – מה שמספק שוב טיעון משכנע להשאיר את הפוקאצ’ה בהישג יד כדי לנגב כל טיפה אחרונה.

בצד האלכוהול, הקוקטיילים בהחלט ראויים לתשומת לב ומאוד נאמנים לקו של המקום. ה‑Jerusalem Negroni מגיע עם טוויסט של אשכולית, ה‑Limonarak מערבב ערק עם נענע, לימון וסודה, וה‑Sweet Luisa מחבר ג’ין, לימון, דבש, ורבנה וברוט ליצירה בהירה ועשבונית. ובכל זאת, שווה לעבור בעיון על רשימת היינות, שמוטה מאוד לכיוון ישראלי ומציגה בקבוקים שלא תפגשו בכל בר שכונתי.

בסופו של דבר, החוויה שלכם במלכה תלויה במצב הרוח שאתם רודפים אחריו. לכו בחמישי אם אתם מחפשים את הפנטזיה התל אביבית המלאה, או בחרו ערב שקט יותר אם אתם מעדיפים להתעכב על החריימה והיין בלי להרגיש חובה לשבור את הרצפה באמצע הביס. כך או כך, המטבח לא מתבלבל: האווירה אולי משתנה, אבל האוכל מגיע לאותה רמה גבוהה בכל פעם מחדש.
​>> Malka Dumbo שוכנת ב‑56 Adams Street, Brooklyn, NY 11201.

• אוכלים שותים
• אייל שני
• מלכה
• ישראלים בחו"ל
• שפים ישראלים בחו"ל
• מסעדות בניו יורק

אנחנו, שעוקבים פה אחר הקריירה המשוגעת של אייל שני כבר איזה 35 שנים, יודעים שהוא תמיד פלירטט עם המטבח האיטלקי מהצד הים תיכוני שלו, עם פוקצ'ות שהיו לאגדה, פיצות שמתדלקות את התדר ואפילו ספגטי בולונז שנכנס לתוך פיתה (תמורת מנה נסכים שלא להלשין למקורותינו בחו"ל). אבל עכשיו, לראשונה, המאסטר שף הכי פואטי בפריים טיים פותח מסעדה איטלקית. קוראים לה "בלה", ולצערכם היא לא ממוקמת בתל אביב וגם לא בישראל, אז נעביר את רשות הדיבור לחברות מ-Time Out Miami:

>> אלכוהול זה לא הכל: 40 הברים הכי מומלצים לבילוי בתל אביב
>> לאכול את תל אביב: 39 מסעדות הקז'ואל דיינינג הכי מומלצות בעיר

"השף הישראלי המפורסם אייל שני, הידוע בפרשנות שלו למטבח הים־תיכוני והאירופאי־מזרח־תיכוני, נכנס השבוע לעולם האיטלקי פול-טיים, עם פתיחתה הרשמית של מסעדתו החדשה "בלה" במלון ליברטי פארק (לשעבר סאות’ ביץ’) במיאמי.

"על פי הקונספט, המסעדה החדשה מושפעת מדמותה של איטלקיה דמיונית בשם בלה, כמובן. "האנרגיה של בלה קורמת עור וגידים דרך תפריט המחבר בין המסורת האיטלקית לבין פילוסופיית הבישול הייחודית של שני, המבוססת על חומרי גלם", נכתב בהודעה הרשמית לעיתונות. המסעדה, שתיפתח רשמית היום (חמישי, 29.1), משלבת חלל פנימי וחיצוני, ותציג תפריט שנבנה בשיתוף פעולה עם ויקטור גוטהלף, השף הראשי של פורט סעיד – קונספט נוסף של שני, הפועל בניו יורק ובתל אביב.

"בגזרת האוכל, הסועדים יכולים לצפות למנות אנטיפסטי שיגיעו משולחן מרכזי בחלל, ולאחריהן מגוון רחב של פסטות עבודת יד (חשבו על ראגו, פומודורו, פלפל שחור ועוד), סלטים, מאזטים של ירקות ופירות ים, שניצלים (בכל זאת, שני נחשב למלך השניצלים בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי), מנות סטייק, מנות דגים שלמים ועוד.

"מי שמכיר את שאר המסעדות של שני לא יופתע לגלות שגם כאן ילוו את מנות התפריט תיאורים שובבים ומלאי דמיון. בין התיאורים שיזכו לתשומת לב ניתן למצוא אזכורים כמו 'מח עצם של דינוזאור', 'שניצל ענק באמת (תאמינו לי)' ו'טליאטלה ביתית עם פלפל שחור מדגסקרי מכאיב ששורף את הפה'.

"אך גם אם האוכל ב'בלה' צפוי למשוך כותרות, אי אפשר להתעלם מהעיצוב המרהיב של החלל, פרי יצירתה של ורוניקה משען. המסעדה עוצבה כך שתרגיש כמו פיאצה איטלקית, עם חצר פנימית במרכז החלל ומזרקה המזכירה את פונטנה דל קרצ’ופו שבפירנצה. בקיצור, ביקור ב'בלה' עשוי להזכיר לכם שהגיע הזמן להזמין כרטיס טיסה לאיטליה".

• אוכלים שותים
• אייל שני
• מיאמי
• מסעדות איטלקיות
• שפים ישראלים בחו"ל

>> גיא ברטשניידר, השף הראשי של קבוצת המסעדות של אייל שני, עובד אצל החבר'ה היותר טובים כבר 11 שנה. הוא התחיל את דרכו כשף של הפורט סעיד, המשיך כשף של הרומנו, הקים את המיראז', גילה וננסי, הדבורה ומקומות נוספים ברחבי העולם ולפני שנתיים הגה והקים את הגלידה של הקסטה בפארק המסילה. כיום הוא אחראי על כל המקומות של אייל שני בארץ, ועל פיתוח הקונספט הקולינרי של העסקים החדשים.

>> מקום לשבור תקרת זכוכית ובר להתבצר בו // העיר של מיכל אהרוני
>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם

"הייתי ילד ששונא לאכול. לא אהבתי ירקות ופירות ולא נגעתי בדגים. בצבא התחלתי לטעום דברים בפעם הראשונה כי לא הייתה לי ברירה, ודי במקרה הגעתי אחרי השירות לעבוד במטבח בבר תל אביב. התאהבתי במטבח, אבל הבנתי שזה לא האוכל שאני רוצה לבשל", הוא משחזר את הרומן עם הסירים והמחבתות. תוך כמה חודשים הוא הגיע לפורט והתוודע לאייל שני ולשפה הקולינרית שלו, וכל השאר היסטוריה. "התלהבתי מהגישה שלו, שמקדישה לירקות אותה תשומת לב כמו לבשר או דגים, אם לא יותר. היופי בבישול עונתי חיבר אותי לאדמה והפך את הבישול במסעדה למעניין ונכון יותר עבורי".

1. תשקם

תשקם הפך להיות הקפה הקבוע שלי ושל בת זוגי. בתוך שוק לוינסקי השוקק דור יצר מקום שקט ונעים עם קפה טעים, לא הגל השלישי לשם שינוי. קפה שיכול להזכיר פינה ברחובות איסטנבול, עם יחס נעים בין הרחוב לחלל הפנים. זה בית קפה מינימליסטי שגם ברגעים הצפופים שלו מצליח לשמור על שקט ורוגע וכולם מרגישים בו בנוח. אני חושב שדור פיצח את השילוב האידיאלי ויצר מקום צפוף אבל רגוע ונינוח. אפשר לאכול שם פטאייר ומעמול לצד סקונס מלוח או מתוק, או פיתה הנאפית במקום עם חביתה.
זבולון 5 תל אביב

2. בוסר

חנות יין שאפשר לשבת בה על הבר או בחוץ עם בקבוק שנקטף ישר מהמדף. על המדפים יש מבחר גדול של יין מכל העולם, עם טווח מחירים רחב, ומרתף מדהים למי שרוצה לחקור ולהעמיק עוד יותר. לבוסר יש מגוון יינות שלא היה מבייש מסעדת מישלן. הכרתי את גל עוד בתקופה שעבד בבסטה, והוא זיהה את הסקרנות שלי ליין. ידעתי שברגע שהוא יפתח מקום, זו הולכת להיות הזדמנות בשבילי ללמוד עוד על יין ולטעום דברים חדשים. בוסר הפך להיות המקום שאני נמצא בו כמעט כל ערב, עם קבוצה של אנשים שהתלכדו סביב האהבה ליין. גל ותור הפכו להיות חברים טובים במהלך השנים ואחראים לתחביב הכי יקר שלי.
החשמל 5 תל אביב

3. הבורקס של אבא

אני ממש אוהב מקומות שמצד אחד קפאו בזמן, ומצד שני למי שמפעיל אותם יש תשוקה אמיתית לעבודה שלו. בורקס של אבא זה בדיוק מוסד מהסוג הזה. בורקס בויוס זה בורקס טורקי שהגיע מאיזמיר. הוא עשוי מקמח, שמן וטחינה, בניגוד לבורקסים על בסיס חמאה. אני מת על הבורקס הזה, ולפעמים אני מתחיל שם את היום שלי עם שבלולים קטנים ממלואים תרד, גבינה ותפו"א. כשאני ממש רוצה להתפנק אני לוקח בויוס גדול עם ביצה קשה.
צ'לנוב 23 תל אביב

4. המקום של אוסי

הכרתי את המקום של אוסי כשאוסי עוד הכינה בעיקר כריכים, והייתי אוכל כריך אגדי של חביתת ירק בג'בטה. מאוחר יותר היא התחילה להכין גם תבשילים לצהריים: תבשיל בשר מפורק, ערימת שניצלים ועוד כל מיני דברים טעימים. אוסי מקבלת את פניך, לוקחת את ההזמנה, מכינה את האוכל, מגישה לך אותו, מפנה אותו מהשולחן ושוטפת את הכלים. it's a one woman show, וזה מושלם. היום אני בקבוצת וואטסאפ שבה אוסי מעדכנת אותנו אם היא פותחת באותו יום או לא, לפי שריר החשק שלה.
מקווה ישראל 12 תל אביב

5. בוב

בר יין שכונתי של קבוצת בר 51 הנהדרים. מי שאחראי על המקום ומנהל אותו הוא מור בן שמעון, חבר טוב ואיש יין מבריק. קשה למצוא מקומות בעיר שמשלבים בין עיצוב יפה, מבחר יין מדהים ואוכל לא פחות טעים. זה מקום שתוכנן להיות קטן ואינטימי אבל די מהר הפך להיות ה-מקום שאנשים רוצים לשבת בו ולשתות. גילוי נאות, בת זוגי עיצבה את המקום אז אולי זאת עוד אחת מהסיבות שאני כל כך מחובר אליו.
בן יהודה 17 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש מקום שאני אוהב מאד, ומבלה בו הרבה מזמני אבל מרגיש שיש בעיה קשה בתכנון שלו – פארק המסילה, או איך שאני אוהב לקרוא לו "איילון של האופניים". זהו פרויקט מדהים שמחבר בין העיר לים דרך פארק ארוך עם המון מקומות בילוי ופינות לשהות בהם. בפועל, שביל האופניים שבו מחלק בין בתי הקפה והעסקים לאזור שבו אפשר לשבת, לשחק עם הילדים וללכת ברגל, ובסופו של דבר אתה צריך לחצות את השביל הזה הלוך וחזור. אנשים היום נוסעים יותר ויותר באופניים וקורקינט חשמליים במהירות מטורפת, ובמקום שזה יהיה מקום בטוח ונעים לאנשים בכלל ולילדים בפרט – מפחיד לחצות שם כמו באייילון. אני לא רק מתלונן, אני גם מציע פתרון! בקופנהגן, עיר שבה שמונים אחוז מהאנשים נוסעים על אופניים, באזורים מסוימים שבהם יש צפיפות או חיכוך עם אזורי ישיבה ובילוי, יש כל כמה מטרים מספר באמפּרים שמחייבים את הרוכבים להאט. הלוואי שיעשו את זה גם פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ביוני האחרון ביקרתי בברלין, זה היה עוד בזמן המלחמה בעזה, והלכתי לראות את התערוכה של יוקו אונו ב-Neue Nationalgalerie של מיס ואן דר רוהה. הציגו בה את העבודה שלה ושל ג'ון לנון מהתקופה של מלחמת וייטנאם. אהבתי את המסרים הפשוטים והקולעים שלה: לדמיין שלום, לדמיין מציאות אחרת, לדמיין שהמלחמה נגמרת… היא הציגה חלקים מהשירים שלהם שהתפרסמו בעיתון בניו יורק טיימס כפרסומות על עמוד שלם. התערוכה הזכירה לי שגם פעם היו מלחמות, ובסוף הן נגמרו. הייתי צריך את התקווה הזאת ברגע ההוא. אני עדיין חושב שזה מאד חשוב להיות מסוגלים לדמיין מציאות אחרת גם פה, כדי שנוכל לייצר אותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בחודשים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה שמעתי שוב ושוב את השיר "איפה טעינו" של אושיק לוי. נתקלתי בו במקרה והוא מיד ריגש אותי. יש בו אהבה עמוקה למדינה ורצון לתת ולעשות בלי תמורה, לצד שברון לב גדול ותחושה שהגענו למבוי סתום. בימים האלה הוא עורר בי הזדהות חזקה ותחושה שאני חלק מההיסטוריה של העם הזה ומהכאב שמלווה אותו. באופן לא צפוי, דווקא מהמקום הכואב הזה הוא נתן לי כוח. השיר חוזר ושואל איפה טעינו ולמה אין תשובה, ואני מאוד מקווה שיום אחד נצליח למצוא אותה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש לא מעט עמותות קטנות שקמו לאחר השבעה באוקטובר, אבל אני חושב שלפעמים עדיף להשקיע בארגון מוכר עם ניסיון רב, ולכן ממליץ עלנט"ל– מרכז סיוע וטיפול לנפגעי טראומה על רקע לאומי. הם נותנים סיוע נפשי ותעסוקתי, מפעילים מתנדבים ומקבלים תרומות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאולי ועומרי, הבעלים המוכשרים של UOMI ATELIER – בית מלאכה למתכת שמעצב ומייצר רהיטים בדרום העיר. הם התחילו את העסק רק השנה, ומדהים לראות איך הם כבר גדלים ומתפתחים עם חזון, דיוק והרבה לב.

מה יהיה?
יהיה טוב אם נעשה שיהיה טוב.

• העיר שלי
• אייל שני
• קפה תשקם
• בוסר
• הבורקס של אבא
• בוב בר יין
• פארק המסילה

פעם נהוג היה לומר בעולם המסעדות ששני מקומות דומים מצביעים על מגמה, שלושה מקומות זה תופעה, וארבעה מקומות הם טרנד סוחף ובלתי ניתן לעצירה. פעם על כל טרנד כזה היינו חוגגים ומפיקים פרויקטים מיוחדים שלמים. עכשיו אפשר להסתפק בהכרזה שנכנסת ב-240 תווים של ציוץ טוויטר: הטרנד העממי כובש את הקולינריה המקומית. זהו. הכרזנו את זה. העתיד הקרוב צופן הרבה שולחנות נירוסטה ושולחנות פורמייקה, מפות נייר פשוטות, צלוחיות בפתיחת שולחן, תפריטים מנויילנים וקריצות נוסטלגיות לעבר שכולו קרם בוואריה.

>>

זה בהחלט לא רק עניין קולינרי, כי אם מגמה תרבותית עמוקה יותר של כמיהה לעבר ושאיפה לחזור לפשטות מינימליסטית. מילות הקסם הן "כמו פעם". בשנים האחרונות, ובטח מאז פרוץ המלחמה, אפשר לראות את המגמה הזאת בכל פינה של התרבות הישראלית, מהקאמבקים של "הכבש ה-16" ו"ספר הג'ונגל", דרך הטלוויזיה שמעלה באוב שעשועון כמו "כוכבים בריבוע" ועד הקרפ סוזט שחזר מהאייטיז ומופיע כמעט בכל תפריט בעיר. ובניגוד לגלי הנוסטלגיה שאנחנו כבר מכירים היטב, זאת בפירוש לא רק התרפקות על העבר.

לאידיאליזציה של כל מה שהיה פעם, שהיא השורש של מגיפת הנוסטלגיה התרבותית בעשורים האחרונים, יש כמובן חלק בטרנד העממי, אבל מובהק ממנה הוא הרצון – ואולי הצורך – לחזור אל הבסיס ואל הפשטות, להוריד קצת את הפוזה, לוותר מעט על היומרות הבינלאומיות. להיות ישראלים כמו שהיינו לפני שדברים התחילו להתפרק פה. לא כי היה טוב יותר, אלא כי היה מורכב ומסובך פחות.

המסעדות העממיות החדשות מהפנטות את ההמונים עם שולחנות הנירוסטה שלהן והקריצה אל העבר, וראינו את זה כבר בפתיחה של מסעדת "השף" שהעמידה את כל פארק המסילה בתור כדי לאכול דגים כמו בניינטיז. ראינו את זה גם במפגש רמב"ם, השווארמיה האדירה שהופכת בשעות הערב לגסטרו-בר באווירת חמארה היפסטרית, כמו גם בשלוחת צפון-דיזנגוף של חומוסיית גרגר הזהב שהפכה בשעות הערב לבר יין לבנטיני פשוט וכיפי. אחר כך הגיעו גם "גיטה" של אנשי פרא, וקיבלנו גם את "גוגי'ס" העממית וזולה באמת, ו"סיח" שנפתחה ממש עכשיו בפלורנטין, ולקינוח הגיע שף אסף גרניט ושם את החותמת שלו עם פופ-אפ שיפודיה צוהלת היכן ששכנה מסעדת צמח הטבעונית שלו בירושלים. אמרנו טרנד?

חלק גדול מהסיפור הוא כמובן יוקר המחייה, שבניגוד אלינו דווקא לא מראה שום סימני חזרה לאחור. מקומות בווייב עממי, בלי דגש על שף בעל שם, עיצוב טרנדי ותפריט ייחודי מחומרי גלם נדירים, הם כנראה צו השעה. זה לא הזמן להסתער על מדריך מישלן ולהמציא מטבח ישראלי מולקולרי. הציבור רוצה פתיחת שולחן. שים לנושיפוד אנטריקוט, שיפוד שישליק, קצת טחינה וצ'יפס, כמה מאזטים וסגרנו עניין. העממיות נעצרת לפעמים בשלב החשבון, ובחלק ניכר מהמקומות שהזכרנו ארוחה משביעה פלוס קוקטייל בכל זאת יפרידו אתכםמ-200 ש"ח לסועד לפחות, כך שהכסף לא מספר כאן את כל הסיפור.

הטרנד העממי לא מבשר בהכרח על אלטרנטיבה לבילוי זול יותר. יש מסעדות כמו "סיח" ו"גוגי'ס" שמצליחות להציע ואליו פור מאני מופלא עד כדי עודף מ-100 ש"ח, סכום שהוא כשלעצמו חוויה של חזרה למקורות, אבל העניין הוא הווייב: בתקופה כזאת מתוחה וכואבת, יש משהו ראוותני ואפילו דקדנטי בבילוי במסעדה או גסטרו-בר מפונפנים, גם אם האויסטר עולה פחות מצלוחית טחינה בניאו-שיפודיה. הרבה מאוד אנשים יעדיפו, גם אם לא תמיד באופן מודע, להוציא את אותם סכומי כסף בתפאורה עממית יותר שאינה מנקרת עיניים ומאפשרת לקוקטייל להחליק יותר טוב בגרון.

אנחנו לא כאן כדי לנזוף במסעדנים בקטע צרכני ובטח לא מזלזלים בעלויות שנדרשות לתפעול מסעדה שרק הולכות ומאמירות, אבל הטרנד העממי הזה לא יכול להיות רק פסאדה. כל המסעדות המשמחות באמת האלה צריכות להבין שאם הן עממיות, הן צריכות ללכת עם העם. כלומר, להיות עממיות יותר. אם לא במחיר אז בגודל המנות, בנדיבות התוספות, בחמימות האירוח או באופי פתיחת השולחן. יש מספיק דרכים להיות עממי. אפשר להציע ריפיל, לשים איזה מאזט על חשבון הבית, לפנק בעוד חתיכת בשר על השיפוד, עוד פיתה בלי שנבקש, צלוחית עמבה בהפתעה. שולחנות נירוסטה זה נחמד, אבל אם מוכרים לנו אווירה של שכונה במחירים של כיכר המדינה אז לפחות שנצא שבעים ושמחים כמו בשכונה. או ריפיל. אמרנו ריפיל? ברגע שאנחנו שומעות ריפיל אנחנו שוכחות מהכל, למי אכפת מטרנדים.

• טור דעה
• מסעדות בתל אביב
• טרנדים
• אסף גרניט
• פרא
• אייל שני