• Facebook
• Twitter
• Email

כשעלה לבמה לקבל את פרס השחקן בטקס גלובוס הזהב השבוע, כריסטיאן בייל הצביע על אדם מקיי וסיפר בהומור עצמי שהבמאי אמר לעצמו, "אני חייב למצוא מישהו שיכול להיות לגמרי חסר כריזמה ושנוא על כולם". בכך הוא שם את האצבע על המכשול העיקרי שעמד בפני מקיי בבואו להציג בפנינו את הביוגרפיה של דיק צ'ייני – בירוקרט אפור שנחשב לסגן הנשיא הכי כוחני ועתיר עוצמה, ולכן מסוכן, בתולדות אמריקה.

לצורך העניין מקיי, שגם כתב את התסריט, אימץ את אותה גישה שהנחתה אותו בסרטו הקודם והנהדר "מכונת הכסף". הוא מציף אותנו בגלים של אינפורמציה באמצעות קצב מהיר, עריכה תזזיתית, דיגרסיות מטאפוריות (אלפרד מולינה כמלצר אדיב שמציע דוקטרינות אימה שונות) והומור מתגרה ארוג בתובנות מרות על הדמוקרטיה האמריקאית. רק שהפעם אין לנו עם מי להזדהות, וזאת אחת משתי הסיבות שהסרט פחות קולע מזה שקדם לו. המספר בעל הלב המטאפורי (ג'סי פלמונס) אינו דמות חזקה דיה למלא את התפקיד.

כמקובל בקולנוע היום, הסרט מתחיל ברגע שיא – ישיבה בהולה בבית הלבן בשל מצב החירום שנוצר עם התרסקות המטוס הראשון לתוך המגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001. בהיעדר הנשיא, סגנו תופס פיקוד ומספק סימן לבאות. אלא שאז הסרט עוצר וחוזר ל-1963, כשצ'ייני היה פועל אלכוהוליסט חסר כיוון. הסרט מנסה להקיף את כל התחנות במסע שעשה מנקודה זאת בחייו ועד הפיכתו לסגן הנשיא על פני אקספוזיציה ארוכה מדי שנמשכת 45 דקות עד שאנחנו מגיעים לעיקר. לא שחסרות לאורך הדרך סצנות מבדרות (צ'ייני וזוגתו מנהלים דיאלוג שייקספירי במיטה) והופעות מגניבות (סטיב קארל כמזכיר ההגנה דונלד רמספלד), אבל המיקוד של הסרט נפגם, מה גם שנאום תוכחה אחד מאשתו המתוסכלת לין (איימי אדמס) לא באמת מסביר את הפיכתו מאפס לאיש חדור מטרה.

אבל כשהוא משתכנע לחזור לפוליטיקה כסגנו של ג'ורג' בוש (סם רוקוול בהופעה קומית אנרגטית וסוחפת) על בסיס פרשנות ייחודית של החוק, שתאפשר לו לאחוז בהרבה יותר סמכויות מכפי שהיו לכל סגני הנשיא לפניו, אנחנו סוף סוף מבינים מדוע מקיי רצה לעשות את הסרט הזה, ומדוע עכשיו כשצ'ייני (77) עדיין חי ויכול להגיש תביעת דיבה. כי "סגן הנשיא" מבהיר באופן קומי, ועם זאת משכנע ומצמרר, כיצד אפשר ליישם דיקטטורה בחסות הדמוקרטיה. זאת לא סאטירה, זה אמיתי. וכשטראמפ מאיים להכריז על מצב חירום לאומי שיאפשר לו לבנות חומה, המסר של הסרט עדכני עד אימה.

בייל עובד קשה כדי להעלים את עצמו בתפקיד האיש הציני והמושחת שמדבר לאט ובטון מונוטוני גם כשהוא חוטף התקף לב, ולפעמים אפשר להבחין שהוא משחק. לצידו אדמס מעולה כאשתו התומכת. חבל שאין לה תפקיד של ממש, ורק הכותרות מספרות לנו שללין צ'ייני יש קריירה מרשימה משל עצמה. גם שאר השחקנים מצוינים ומביאים אנרגיה לסרט, בהם טיילר פרי בתפקיד הרמטכ"ל קולין פאוול שנדרש להוותו לייצג מדיניות הרסנית שהוא יודע שהיא שקרית. מזכירת המדינה קונדוליסה רייס (ליסה גיי המילטון), לעומת זאת, נדחקת הצידה. מקיי – ואפשר היה לראות זאת גם ב"מכונת הכסף" – לא כל כך מסתדר עם נשים בעמדות כוח.

צ'ייני היה הראשון שהטיל על ברק אובמה את האחריות לצמיחת דאעש – האשמה שרפובליקאים רבים, ובראשם הנשיא הנוכחי, מיהרו לאמץ. הסרט מהפך את הטיעון ומראה כיצד לצ'ייני עצמו היה תפקיד מהותי בהעצמת דאעש מארגון טרור שולי למה שהוא היום. סצנה מצחיקה מאוד באמצע כותרות הסיום מבהירה שהסרט לגמרי מוכן לכך שיואשם בנטייה ליברלית מובהקת.

סרט על:ביוגרפיה דחוסה של דיק צ'ייני, ששימש כסגן הנשיא של בוש הבן

ללכת?כן. שיעור מבדר ומצמרר בדמוקטטורה האמריקאית

• סרטים
• ביקורת סרטים
• כריסטיאן בייל
• איימי אדמס
• ארצות הברית
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

איימי אדמס מתאפיינת בחוסר השקט התמידי של אלה שלעולם אינם מרוצים. אך בזכותו, כנראה, היא גם הפכה לאותה תופעה נדירה: כוכבת קולנוע אמיתית שמצליחה להתעלות מעל לקלישאות ולטייפקאסט שניסו להדביק לה. בשנה שעברה היא הייתה משכנעת במידה שווה כמניפולטרית ערמומית ב"חלום אמריקאי" – תפקיד שעבורו קיבלה פחות כסף מהכוכבים הגברים לצידה, כפי שנחשף בדליפת מסמכי סוני; כידידה אמפטית בעולם עתידני ב"היא" הנהדר וכעיתונאית המיתולוגית לואיס ליין ב"איש הפלדה".

כעת היא יושבת מולי, בשמלה כחולה מבריקה שנראית נוחה להפליא, למרות שלא ייתכן שהיא באמת כזו. אדמס מדברת בקול שקט אבל נלהב, ומתעקשת לספר שהיא מצאה איזון חדש בין חייה האישיים לאלה המקצועיים: "אני כבר לא מנסה לגלות דברים על עצמי דרך העבודה", היא אומרת כשאנחנו מדברים על החרדות שמגיעות בילט אין עם המקצוע. ייתכן שהגיעה לתובנה הזו במהלך צילומי סרטה החדש, שבו היא מגלמת אישה שבילתה את שנותיה המעצבות בתחושה שהיא לכודה באמנות שלה. סרטו של טים ברטון, "עיניים גדולות", מספר את סיפורה האמיתי והמוזר של מרגרט קין, עקרת בית מסן פרנסיסקו בתחילת שנות ה־60, שבעלה (בגילומו של כריסטופר וולץ) הונה וניצל אותה: הוא הציג את ציוריה, המתארים ילדים עגולי עיניים כיצירות שלו, ומאוחר יותר גרם למהפכה בעולם האמנות, כשהחל למכור רפרודוקציות זולות של הציורים.

"עיניים גדולות" מתחיל בציטוט טעון של אנדי וורהול לגבי עבודותיה של קין, שבו הוא אומר שהציורים כנראה טובים, כי אילו היו גרועים הם לא היו אהובים על כל כך הרבה אנשים. ההצלחה של סרט ששיחקת בו עוזרת לך להרגיש טוב יותר לגבי המשחק שלך?

"הלוואי, אבל לא. אני בדרך כלל שופטת את המשחק שלי עוד בזמן הצילומים. אני יודעת די בבירור איך אני מרגישה, אבל אתה לא יכול לשלוט במה שאנשים יגידו. אני לא אומרת לעצמי: 'אה, הם אוהבים את זה – כנראה שזה לא גרוע כמו שחשבתי'. יש לי ציפיות מסוימות מעצמי – לפעמים אני עומדת בהן, לפעמים לא. יש סרטים שעשיתי שלא הצליחו במיוחד, ואני עדיין גאה מאוד שהשתתפתי בהם".

אמרת בעבר שלא רצית לגלם את דמותה של מרגרט, כי רצית לשחק רק נשים בעלות ביטחון עצמי, והיא לא ממש מתאימה לתיאור הזה. מה השתנה בדרך שבה את תופסת את הדמות?

"אמנם לא היה לה הרבה ביטחון עצמי, אבל כן היה לה כבוד עצמי שמאוד אהבתי. כשקראתי את התסריט לראשונה היה לי קשה להתחבר אליה. לאחר שבתי נולדה, והתבגרתי קצת, קראתי את התסריט שוב והצלחתי להפסיק לחשוב כל הזמן על מה שיגידו עליי אם אגלם אותה. בקריאה השנייה גם למדתי להעריך את המורכבות של מרגרט: היא הייתה מספיק אמיצה כדי לעזוב את בעלה בתקופה שבה נחשב מאוד חריג להתגרש".

לפני שהתחילו צילומי הסרט ביקרת את מרגרט בסן פרנסיסקו. הפגישה השפיעה על הדרך שבה גילמת את הדמות?

"מאוד. על הדף היה קשה לראות אותה קמה לתחייה, כי היא כתובה כדמות פסיבית שכל הזמן רק מגיבה לסביבה שלה. המפגש עזר לי להבין את הכוח שבדמות שלה. היא מאוד שקטה, אבל צוחקת הרבה. היא מאוד חכמה, אבל מתמקדת במה שחשוב לה. היא הבהירה לי שהדברים החשובים לה ביותר הם אלוהים, הבת שלה, והציורים שלה, בסדר הזה".

החיים כסלב נעשים קלים יותר ככל שאת מתבגרת?

"לגמרי. היו תקופות שבהן הרגשתי מאוד עסוקה בעצמי. לא במובן של אגו, אלא יותר מתוך מחשבה שהקריירה שלי היא הדבר החשוב ביותר, והכל סובב סביבה. הזנחתי הרבה מערכות יחסים, ואני כבר לא מתנהגת ככה יותר. אני חושבת שגם העבודה שלי טובה יותר בזכות זה. אני לא יודעת אם אנשים אוהבים יותר את מה שאני עושה, אבל אני נהנית הרבה יותר לעשות את זה. הקשר שלי לעבודה הוא כבר לא תלותי – במקום שהיא תהיה הכרחית להגדרה העצמית ולביטחון העצמי שלי, היא הפכה פתח ליצירתיות עבורי".

הביטחון הזה מקל עלייך להתמסר לגמרי לדמות שאת מגלמת?

"נכון לעכשיו – כן. בהתחלה היה קצת מסובך לאזן בין כל הגורמים, אבל אני ממש גאה בעבודה שעשיתי מאז שהבת שלי נולדה. מה שכן, אני גם הרבה יותר עייפה. רק הבוקר הסתכלתי על עצמי במראה וחשבתי: 'אלוהים, אני כל כך שמחה שאני לא מצטלמת היום', כי הייתי ערה עם הבת שלי כל הלילה. אני ממש מאושרת להיות ערה איתה, הבעיה היא שאחר כך את צריכה לקום בבוקר ולהיראות כמו שחקנית הוליוודית וכל זה".

תמיד תיארת את עצמך כפרפקציוניסטית, אבל נשמע שעם הזמן למדת קצת לסלוח לעצמך.

"אני פשוט כבר לא מתעכבת על זה כל כך הרבה. המנטרות האלה עדיין קיימות בראש שלי, אבל עכשיו אני פשוט מושכת בכתפיים ואומרת: 'לא'. הבנתי שהעולם לא ייגמר אם יראו באיזו תמונה צמיג בבטן שלי או קמט בפנים. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שלי. בעבר לא היה דבר כזה 'הכי טוב שלי', תמיד אמרתי לעצמי שאני יכולה להשתפר. עכשיו אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי".

"עיניים גדולות"עכשיו בקולנוע

• איימי אדמס
• עיניים גדולות
• טים ברטון
• סרטים
• תרבות