Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
יומיים לפני בכורת "לוקאלי", יצירת המחול החדשה שלה, איריס ארז, כוריאוגרפית ורקדנית מנוסה, מתרגשת במיוחד. "הפעם אני רוקדת משהו שהכי קרוב לדיוקן עצמי", היא אומרת. זה לא שעבודותיה הקודמות לא שאבו מחומרים אישיים, אלא שהן היו מופשטות יותר ולרוב גם נרקדו עם פרטנרים. הפעם היא עושה את זה לגמרי לבד. 45 דקות סולו, משימה תובענית ביותר – שהיא עצמה מודה שחשבה שאסור לה להיכנס לתוכה. אלא שהסקרנות גברה על סימני האזהרה. בראשית דרכה ארז יצרה ורקדה לא מעט עבודות סולו. אחר כך התמקדה בכוריאוגרפיות להרכבים קאמריים ומאז 2007 בעצם לא יצרה שום ריקוד יחיד.
אז למה דווקא עכשיו?
"בשנים האחרונות עברתי בחיי שינויים מאוד קיצוניים – מהעיר לכפר, מאזור החוף אל ההר, מהבועה לקו התפר, מרווקות לאימהות. אלו הם מהלכים קיצוניים ומאוד מעסיק אותי לברר איך הם השפיעו עליי, באיזה אופן המרחבים השונים – הפיזיים והרגשיים – מעצבים אותנו. האם באותה ארץ יש משמעות למעבר מהחוף להר או שההוויה הישראלית הכללית היא הגורם הקובע?". האם יש לה מסקנות? מטבע הדברים, התשובה מורכבת. "מצד אחד הכפר אכן רגוע יותר, אבל ברקע אפשר לשמוע בקלות יריות ממתקן צבאי. זו לא פסטורליה מהאגדות".
ומה באשר למחקר על המרחב הנפשי שלך?
"יש את הקלישאות המוכרות על האימהות המעצימה והנהדרת, אבל זה כמובן לא כל הסיפור. ההתמודדויות בעיקר הופכות אותך לאדם עם יותר גוונים. ויש גם הפן הפוליטי שהוא חלק מהמרחב המנטלי. למשל, הבחירה לא לעזוב את הארץ ולהמשיך לחיות כאן, בעיר או בכפר, אבל כחלק מעם כובש".
תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, חמישי (22.9) 21:00, 90 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"אנחנו במירוץ שלא נגמר. רוצים כל הזמן עוד ועוד מהכל. לשכב עם עוד אנשים, להשיג עוד כסף, עוד הכרה וכבוד. בזה העבודה החדשה שלנו מתעסקת", מסביר עודד רונן, שיצר עם ג'ואל בריי את "מכונות של עוד" אשר תוצג בפסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע. בעבודתם הם מתמקדים בסצנת הגייז ובאפליקציות ההיכרויות של הקהילה, המטפחות תחושה של שייכות, חיבור לקהילה, לצד האשליה, לדבריו, שיש שם סיכוי ממשי באמת להכיר מישהו. במציאות, מסביר רונן, מדובר בג'ונגל שהתקשורת בו מבוססת על הברות בודדות וכל אחד שומר לעצמו את כל האופציות פתוחות בניסיון להתמקם בראש פירמידת המבוקשים. בתנאים האלה "אתה הופך לריבוע קטן מיני רבים זמינים ומיידיים המקוטלגים באופן מושלם. אתה נשפט על פי סטנדרט של תשוקה המורכב מ'דרישות' של גיל, גודל השריר והצלחה".
הביקורת שלהם, הוא מוסיף, תקפה גם לסצנה הסטרייטית, שבה לומד המשתתף במהירות איך למצב את עצמו כאטרקטיבי והופך לעוד אחד מאלפים שנזהרים מלחשוף קושי או רגש שפוגמים בדימוי המבוקש. "ביצירת חלק מהאפליקציות הללו מעורבים גם פסיכולוגים שמפצחים איך לגרום למשתמש להתמכר ולהמשיך לסחור בשוק, מחשש שבכל רגע אחר הוא מחמיץ משהו". רונן מאבחן שמציאות זו היא אחת הנגזרות של עולם המצוי בתהליך קפיטליסטי מואץ שמאדיר נכסים, הצלחה ובטן שטוחה. "אם אתה רוצה לחשוף שם אנושיות, אין לך כל סיכוי".
מכונות של עוד מאת עודד רונן וג'ואל בריי (צילום: גדי דגון)
"מחקר זמן וגוף", עבודת גלריה של דניאל לנדאו שתועלה בכל ימי הפסטיבל בפורמט של אחד על אחד, היא עוד סיבה מצוינת להגיע לפסטיבל השנה. במשך רבע שעה יוכל כל צופה שנרשם מראש להשתתף בניסוי פרפורמטיבי שבמסגרתו יתנסה בגילום עצמו בגוף של מישהו אחר באמצעות משקפי מציאות מדומה. לנדאו – אמן, חוקר מדיה ומרצה שעבד בעבר עם יוצרי מחול דוגמת ארקדי זיידס, יסמין גודר ואיריס ארז – פועל על קו התפר שבין מדע ואמנות וקובע: "אין אמן שיכול לוותר על עיסוק בשאלות על תפיסה וקוגניציה, והגוף הוא חלק מרכזי בעניין. אנחנו רגילים לחשוב שהגוף שלנו הוא חלק יציב בזהות שלנו, שאנחנו שולטים על הגוף ונותנים לו הוראות. על התפיסה הזאת אני מבקש לערער".
הוא מסביר ומחדד שעבודתו תציע לצופים לחוות את עצמם מגולמים בגוף של ילד בן 8 או של זקנה בת 80, למשל. הטכנולוגיה של מציאות מדומה המאפשרת את המהלך היא חלק ממחקר רחב יותר שלו על גוף וטכנולוגיה, שבמסגרתו הוא מנסה להבין איך טכנולוגיה מחליפה פעילות אנושית ואפילו איברים בגוף שלנו באופן שמשפיע על הגוף ואפילו מנוון חלק ממנו. "הנוכחות הפיזית כאן ועכשיו הפכה כמעט לפעולה חתרנית מול המצב הדיגיטלי", אומר לנדאו. "היחסים של האדם עם הטכנולוגיה אינם עניין של שחור ולבן. הם הרבה יותר מורכבים, ואת השיח הזה אני רוצה לקדם ולהעלות בין היתר את האפשרות שלפיה תפיסת הגוף והזהות נתונים לשינוי. הם מצויים בתהליך בלתי פוסק של השתנות, ולפיכך יש לשאול איך חיים עם זה בשלום".
כדי ללמוד על הניסוי ברצף המחקר העושה שימוש בטכנולוגיה מדומה ייערך במהלך הפסטיבל (שבת 23.7, 18:30) אירוע שיח שמזמין את הצופים להבין את המכניזם של הניסוי ואת האופן שבו הוא פועל על הגוף והתודעה ולחשוב על ההשלכות שלו. הדיון יעסוק בהבנת הדרכים שבהן טכנולוגיות של מציאות מדומה עומדות לעצב את הווייתנו ולשנות את חוקי המשחק של תפיסת הגוף, הזהות, המרחב והזמן והיכולת לנוע ביניהם.
יאיר ורדי, שמנהל השנה את הפסטיבל לצד טלי יחס ונאווה צוקרמן בכותרת "חוקי המשחק", מעגן את שתי העבודות הללו בהקשר רחב יותר. לדבריו, מדי שנה מנסה אינטימדאנס לקיים דיאלוג בין האמנות לבין פן אחד במציאות הסובבת אותנו. השנה, לנוכח השינויים המואצים בחוקי המשחק הדמוקרטי ובנזילותן של השאלות מה מותר ומה אסור לומר וליצור, הוחלט להקדיש לכך את הפסטיבל. ורדי מדגיש שיחסי האמנות עם הטכנולוגיה הם רק היבט אחד של השינויים בחוקי המשחק ושיש בפסטיבל עבודות שמדגישות היבטים אחרים דוגמת מגדר, אקולוגיה, גזע ועוד.
"מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות", למשל, עבודתה של מעיין כהן־מרציאנו, עוסקת ביחסי הכוחות בחברה המבוססים על חוסר שוויון אתני או מעמדי המניע יחידים לעבור מקבוצה המזוהה כנחותה לקבוצה ההגמונית וליהנות מפריבילגיות הנובעות מכך. על עבודת המחול שלה כתבה כהן־מרציאנו: "כאישה בת הדור השלישי לעלייה המזרחית אני מעבדת את הקונפליקט הקיים בתוכי דרך סקירה ביוגרפית בה מועלות סיטואציות המציפות שאלות על מרכיבי הזהות והמנגנונים החברתיים המעצבים אותה".
היבט אחר של הנושא מעלה תומר תש"ח במופע־הרצאה משלו ובו, תחת הכותרת האירונית "הכל טוב", הוא תוהה אם תחת חוקי המשחק החדשים, שבהם אנשים מבקשים לעצמם בעיקר בידור, יש טעם בהצגת אמנות מורכבת ואם יהיה מי שירצה לצפות בה. בינתיים, לפחות, לעבודה הזאת יש בית.
פסטיבל אינטימדאנס, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב, חמישי־שבת (21.7־23.7)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
