• Facebook
• Twitter
• Email

כולם מסכימים שמערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית הפכה באדיבותו של דונלד טראמפ למופע אימים גרוטסקי שכמותו לא נראה מעולם. כלומר, במציאות. הקולנוע ההוליוודי כבר דמיין מועמדים מופרכים שהובאו לדרגות קיצוניות בשם צרכים קומיים וסאטיריים. גם אם המציאות שבה והוכיחה השנה שהיא מטורפת יותר מכל המצאה תסריטאית, נחמד להיזכר בסרטים שנתנו לה השראה. מעניין שאף לא אחד מהם מעז ללכת עד הסוף ולדמיין את גיבורו כנשיא של מה שמכונה העולם החופשי (מהבחינה הזאת הטלוויזיה יותר אמיצה).

בוב רוברטס (1992)

כמה מהסלוגנים של טראמפ נשמעים כאילו הורמו ממסע הבחירות של בוב רוברטס, "השמרן המורד" ש"אומר את הדברים כהווייתם" ומלהיב את ההמונים. טים רובינס כתב, ביים ומככב בתפקיד מיליונר (שבנה עצמו בעשר אצבעותיו) שמתמודד על מקום בסנאט מטעם מדינת פנסילבניה ומקדם אג'נדה קפיטליסטית דורסנית – "הגדרה עצמית, הבחירה להיות מה שאתה רוצה להיות, ואני רציתי להיות… עשיר". הוא גם זמר פופוליסט עם גיטרה ומפוחית, שמעוות את המילים של שירי פולק של וודי גאתרי ובוב דילן והופך אותם ללאומניים וגזעניים ("הארץ הזאת שלי", "הזמנים הם משתנים בחזרה"). בשלב מסוים אנחנו מגלים שהקרן האלטרואיסטית שמקדמת אותו סוחרת בסמים קשים ושניסיון ההתנקשות שהושיב אותו בכיסא גלגלים והטה את הכף לטובתו היה מדומה, אבל ציבור הבוחרים אינו שותף לידיעה. זאת סאטירה בסגנון מוקומנטרי שנראית היום כסרט תיעודי.

בולוורת' (1998)

ג'יי בולוורת' (וורן ביטי, שגם כתב וביים) הוא סנטור דמוקרטי ותיק ממדינת קליפורניה שרץ לעוד קדנציה. בתחילת הקמפיין הוא מנפיק מסרים שמרניים בחיזור אחר דעת הקהל המשתנה, אבל בעיקרון נשבר לו מהכל והוא מזמין התנקשות בעצמו (במטרה להוריש לבתו את דמי ביטוח החיים). הידיעה שחייו קצרים משחררת אותו, והוא מתחיל להגיד לבוחרים את כל האמת הצינית על הקשר הגורדי בין הון לשלטון (וגם על דברים שאפשר לעשות לנשים כשאתה כוכב). ביקור במועדון היפ הופ נותן לו השראה לנסח את נאומיו החתרניים בקצב הראפ, ומתברר שמה שנראה כהתמוטטות עצבים דווקא מעלה את קרנו בסקרים, אף שהוא לבן מזדקן ונטול חוש קצב שנראה מגוחך בבגדי גטו. זה עושה לו טוב, ומצב רוחו משתפר. עכשיו הוא צריך רק לבטל את ההתנקשות.

הקמפיין (2012)

ב־2012 ג'יי רואץ' ביים שני סרטים על מערכות בחירות: האחד דוקו־דרמה על המירוץ האמיתי של שרה פיילין (ג'וליאן מור) למשרת סגנית הנשיא, השני קומדיה על התמודדות הולכת ומקצינה בין שני מועמדים למשרת סנטור בצפון קרוליינה. קשה להחליט איזה מהסרטים יותר אבסורדי. וויל פרל הוא סנטור ותיק שמאבד בוחרים כשהוא משאיר בטעות הודעת סקס במשיבון של משפחה שמרנית. מולו מתמודד זאק גליפיאנקיס בדמות נד פלנדרס (השכן של הסימפסונים) שהופך לברקודה. פרל טוען שיריבו המשופם הוא כנראה טרוריסט של אל קאעידה (למי עוד יש שיער על הפנים?), מפתה את אשתו ומצלם את עצמו מזיין אותה מאחור. את סרטון הסקס הוא הופך לתשדיר בחירות שדווקא מביא לו הרבה קולות כי הוא הוכיח עצמו כגבר. בסוף איכשהו שני המתמודדים מגלים גדלות נפש, ומשתפים פעולה במלחמתם בשחיתות. כן, בטח.

איש השנה (2006)

עשר שנים אחרי שביים את הסאטירה הפוליטית הזכורה לטוב "לכשכש בכלב", בארי לווינסון שב לוושינגטון עם סרט על מנחה של תוכנית חדשות סאטירית (רובין וויליאמס) שמחליט לקרוא תיגר על שיטת שתי המפלגות ולרוץ לנשיאות כמועמד עצמאי. הוא לא באמת מתכוון להיבחר. את הקמפיין נטול הרסן שלו הוא מנהל כמופע סטנדאפ והוא משתלט על העימות הטלוויזיוני עם רצף בלתי פוסק של חיקויים, בדיחות רציניות וגם וידויים נוסח "הפלצתי לפני כמה דקות". ביום הבחירות טעות מחשב מכתירה אותו כזוכה, אבל כשהוא מגלה את הטעות הוא פורש, והבחירות החוזרות משיבות את הנשיא הקודם לבית הלבן. בקדנציה השנייה הוא נעשה נשיא יותר טוב, והכל בא על מקומו בשלום.

להיות שם (1979)

צ'אנס (פיטר סלרס) היה המועמד המופרך ביותר לתפקיד נשיא ארצות הברית והוא אפילו לא ידע את זה. הסאטירה הפוליטית של ירז'י קושינסקי מספרת על גנן אנאלפבית ובעל מוגבלות שכלית, שעקב תאונה מוצא את עצמו מתאושש בביתו של היועץ לנשיא, שטועה לחשוב שהוא איש עסקים. צ'אנס יודע לדבר רק על גינון ומזג אוויר, אבל בקונטקסט פוליטי אמירות כמו "כל עוד השורשים שלמים הכל טוב בגינה" מתפענחות כמטפורות על מצב הכלכלה, וה"חוכמה הפשוטה" שלו מביאה לו עוד ועוד אוהדים. גם כשרופאו של היועץ הגוסס קולט סוף סוף עם מי יש לו עסק, זה לא מטריד אותו. בלווייתו של היועץ, בעוד הנשיא נושא הספד, נושאי הארון מדסקסים מי יתאים לרשת אותו בקדנציה הבאה, ובוחרים בגנן האידיוט.

• איש השנה
• דונלד טראמפ
• מיוחדים
• מגלים את אמריקה
• בחירות בארצות הברית

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

מתי היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בקונספט ״סיכום השנה״? בטח לא בבית ספר, כי ראש השנה יוצא תמיד בתחילת שנת הלימודים, והלא זה זמן להתחלות חדשות,

ולאופטימיות, ולעטיפת מחברות, ולהמתנה בכסיסת ציפורניים לחופשים הרבים שיתחילו. הייתי בטוח שיש אלמנט חינוכי חשוב בכך ששבועיים אחרי שחזרנו מהחופש הגדול, נכנסנו להפצצה מאסיבית של חופשים קטנים יותר – בתור ילד, אתה מניח שהמבוגרים עושים כל דבר מסיבה טובה. רק כשאתה גדל,

אתה מבין שהמבוגרים עצמם, אלה שכל כך טורחים לבנות מסביבך עולם מסודר שבו לכל דבר יש משמעות, הם בעצמם בובות נידפות על חוט אקראי. שבמקרה הספציפי הזה נשלטות על ידי לוח זמנים משונה, שהחליטו עליו הרבה לפני שכל מי שאני מכיר נולד,

מן הסתם באותה שיחה מפורסמת בין החזון-איש לבן גוריון, שבה נסגרו כל כך הרבה דברים לדורי דורות: שעון קיץ, ועבודה ברכבות בשבת, ושאסור לאונן ביום כיפור – אבל בפורים דווקא מותר – או שזה אסור לשתות ולנהוג? כל כך מעט פגישה, כל כך הרבה סיכומים.

ולמרות שאין אדם אחד במדינה שחושב שלוח החופשים של משרד החינוך הוא שפוי, לא ההורים ולא המורים ולא התלמידים ואפילו לא שרי החינוך לדורותיהם, אין לאף אחד סמכות לשנותו, כמו שלאף אחד אין סמכות לשנות את משפט פיתגורס (אם כי מעיונים בדו״ח ועדת ארז ביטון הבנתי שפיתגורס היה מרוקאי, ושהשופטים היו נגדו).

2.

אז ממי למדתי לסכם סיכומים? לא מבית הספר, בטח שלא מעצמי – עצם פעולת הסיכום זרה לנפשו הטבעית של אדם צעיר, היא טעם נרכש, כמו וויסקי או סיגריות או במבה במילוי במבה. יש דבר כזה. לא יודע למה, אבל יש.

הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מסכם היתה בתיכון, כשלפתע פרץ לו מנהג מוזר וחדש, אידיוטי למדי, שהתחיל כבדיחה אך עד מהרה הפך לאובססיה: בחירת ״איש השנה בחבר׳ה״. וכן, אנחנו עושים את זה עד היום. אידיוטיזם לא עובר עם הגיל, אם תהיתם.

3.

הסיבה בגללה מישהו זכה בתואר ״איש השנה״, תמיד היתה סובייקטיבית: אחד, בשנה מסויימת, גמר משפטים ורפואה, המציא אפליקציה ועשה אקזיט; אחר, באותה שנה, התגבר סוף סוף על ביישנותו הידועה והזמין את אהובת ליבו הנסתרת לדייט. יש מצב שאת התואר לקח השני. זו לא היתה תחרות הצטיינות, להפך,

אני זוכר את אותה שנה בה זכה ג׳, כי במשך שנה שלמה לא עשה כלום – התגורר במחסן כביסה קטן על גג בשלמה המלך, התפרנס מהקראה של ספרים פעמיים בשבוע בספריה לעיוורים (היה לו דוד חירש שהשיג לו את העבודה; מעולם לא הבנתי מה הקשר, אבל פרנסה זו פרנסה), והזמין מדי יום את כולם לבוא אליו ולראות את השקיעה – שם קוד לעישון, אבל באמת היתה שם שקיעה נפלאה. זה היה לפני שהיית צריך דירה בקומה עשרים במגדלי זוביאל כדי לראות עשירית שמש נופלת לים.

4.

עם השנים, יש להודות, הורגשה ירידה מסויימת בחשיבות הטקס. הזוכים, גם כאשר הם זוכים, לא תמיד באים לקחת את הפרס. אבל הצורך לסכם לא רק שלא פחת, אלא אף הפך למגמה עולמית: דומה שככל שאנשים מתבגרים, הם מתאהבים יותר ויותר ביכולת להביט מלמעלה על החיים, לנתח ולהבין ולשלוט בהם. שליטה פיקטיבית לחלוטין, כמובן:

מי שמסכם את השנה, לא הבין את השנה. מי שבוחר את איש השנה, לא ראה אפילו איש אחד כל השנה, חוץ מאת עצמו. וכולנו, שקוראים את השטויות האלה כל שנה בחגים, בסך הכל נהנים מהאשליה שאנחנו מרחפים מעל החיים, שמצאנו הגיון בשגעון (איש השנה שלי, אגב, אם אתם שואלים, הוא היטלר: נולד לפני 127 שנים, ועדיין מארגן טיולים לתלמידי בית ספר. כבוד!).

• אנשים
• איש השנה
• ראש השנה
• ארז ביטון
• אדולף היטלר
• עוזי וייל
• סיכום שנה
• טורים אישיים ובלוגים