טקס הזיכרון היהודי-פלסטיני מכעיס שוב את הימין, כאילו שלמישהו יש זכות להגיד למשפחות שכולות איך לזכור את יקיריהם, אבל במקום לריב בטוויטר, אנחנו מעדיפים לתת את הבמה למשתתפות בו. "אני אעשה הכול כדי להמשיך את הדיאלוג החיובי בינינו לבין הישראלים. אני מאמינה שאפשר להשיג עתיד בטוח לשני הצדדים, אז בואו נדבר שלום"
הטקסט פורסם במקור במגזין "את"
זה כבר כמה שנים שטקס יום הזיכרון המשותף ישראלי-פלסטיני הוא סלע מחלוקת קשה בחברה הישראלית. זאת למרות שבאתר הטקס מוסבר בבירור כוונת הטקס: "הרעיון לקיום יום זיכרון משותף, ישראלי ופלסטיני, החל בשנת 2006 ביוזמתו של בומה ענבר, אב שכול אשר איבד את בנו יותם בלבנון בשנת 1995, ומספר פעילי שלום נוספים, בשיתוף פעולה עם תנועת 'לוחמים לשלום'. היוזמה המשותפת נועדה להעביר מסר ברור לשני העמים ולהבהיר כי כאב השכול והמלחמה פוגעים ומשפיעים על חייהם של שני הצדדים".
השנה הגיע הטקס עד בג"צ, בעקבות העתירה שהגישו מארגני הטקס נגד החלטת שר הביטחון יואב גלנט שלא לאפשר כניסה של פלשתינים מיהודה ושומרון לישראל בשביל להשתתף בטקס. הנימוק להחלטתו של גלנט – המצב הבטחוני הרגיש. מארגני טקס יום הזיכרון המשותף, שיתקיים הערב (24.4) בתל אביב, יזמו אותו על מנת להבהיר מסר אנושי שאמור לדבר אל כל בני האדם: ששכול הוא שכול, ומוות של אדם הוא פצע מדמם עבור משפחתו ואוהביו בלי קשר לשיוכו הלאומי ועל כן כולנו צריכים להתגייס, משני הצדדים, על מנת להפסיק את מעגל שפיכות הדמים. הטקס המשותף, כך נאמר באתר פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום, "מבקש לזרוע תקווה בקרב שני הצדדים, ולשים קץ למלחמות שגבו את חייהם של אהובינו ויקירינו". בשנה שעברו צפו בטקס כ-250 אלף איש מכל רחבי העולם, ביניהם אלפי צופים מעזה ועשרות אלפי צופים מהגדה, לפי מארגני הטקס.
אך במקום שהמסר המאחד הזה ישמע, הטקס הפך להיות מוקצה, שנוי במחלוקת, וגורם לסערות פוליטיות קשות. כך קרה בשנה שעברה כשרבקה מיכאלי הודיע כי תיקח חלק בטקס, ומאז קיבלה קיתונות של רעל מהימין הקיצוני, וגם הודעתה של חברת הכנסת אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה על כך שתיקח חלק בטקס עוררה גל של תגובות נסערות במפלגתה ומחוצה לה. אבל מה חושבים המשתתפים בטקס? לפני ארבע שנים חברותנו במגזין "את" ריאיינו צמד משתתפות בטקס שסיפרו את סיפוריהן:
שתי חברות בפורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום, הלוקחות חלק פעיל בטקס שמארגן הפורום עם "לוחמים לשלום", הן מירי בן רפאל מהצד הישראלי, ושותפתה מן הצד הפלסטיני אחלאס אשתייה, מהכפר סאלם בנפת שכם. בן רפאל, אחות שכולה, איבדה את אחיה היחיד, סגן אמנון בן נתן, במלחמת יום הכיפורים. בן נתן היה אז איש מילואים בן 26, נשוי וללא ילדים, שעמד לקראת סיום לימודי הכלכלה באוניברסיטה. כל חלומותיו ותכניותיו נגדעו באחת. בן נתן שנולד בימי מלחמת העצמאות ושהה כתינוק במקלטי קיבוץ דברת, נהרג ברמת הגולן ביום השני לקרבות. למשפחתו נודע על מותו רק כעבור עשרה ימים.
"בתחילה אמרו שקברו אותו בבית קברות זמני בנהריה. היה בלגן נוראי בזמן המלחמה ואני לא רציתי להאמין. איכשהו אמרתי לעצמי שאולי זו טעות. קיוויתי שאולי הוא בין השבויים. אבל ביום שנמסרו שמות השבויים, הפנטזיה שלי שהוא חי, נמוגה ובשבילי הוא מת פעם שניה", נזכרת בן רפאל. אביהם, ארתור בן נתן, כיהן באותה תקופה כשגריר ישראל בצרפת, וקיבל את הבשורה המרה למקום מושבו שם. "נסעתי לשדה התעופה לקבל את פני הורי השכולים. הזיכרון של אמי, שאיבדה את אימה ואחותה בשואה, נופלת אל שתי ידיי, צרוב בראשי עד היום. כשקורה במשפחה אסון כזה, החיים משתנים לעד".
בן רפאל היא פסיכולוגית קלינית במקצועה, שעובדת שנים עם משפחות שכולות של משרד הבטחון, נשואה, אם לשלוש בנות, וסבתא לנכדים. היא הצטרפה לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, לפני שבע שנים. "ראיתי את אוהל השלום ברחבת הסינמטק בתל אביב. ישבו שם אנשים משני הצדדים, סביב שולחנות עגולים והתחלנו לדבר. עצם הישיבה המשותפת והדיבור המשותף, היו בשבילי גילוי מסעיר. הבנתי שהשינוי צריך לבוא מהאנשים. חשבתי על אחי שהיו לו חברים בגדה וגם הוא האמין שצריך לחיות איתם ולהגיע לשלום. הצטרפתי לקבוצת הנשים בפורום כי אני מאמינה שלנו הנשים, יש יכולות אחרות. ישבתי עם נשים פלסטיניות, שמעתי את סיפורן ועד כמה הן רוצות לעשות שינוי, וזה היה עוד גילוי מרעיש. אנחנו מקבלים אינפורמציה גורפת שכולם מהצד השני רעים וכולם רוצים ברעתנו והאימהות הן אימהות לשהידים ששמחות שהילדים שלהן הרגו ונהרגו, ופתאום מצאתי נשים שדואגות ופוחדות שילדיהם יזרקו אבנים והן הכי רוצות בעולם להגן על הילדים שלהן ולשמור עליהם ולצאת ממעגל השנאה וההרג. שמעתי אותן ובכיתי יחד איתן".
אחלאס אשתייה, בת ה-34, היא מתורגמנית מהכפר סאלם בנפת שכם, בת למשפחה בת שמונה ילדים, ובעלת תואר ראשון בספרות אנגלית, היא חברה טובה של בן רפאל. השכול חיבר ביניהן, אחרי שבספטמבר 2004 אביה, צאיל-אשתייה, שעבד כנהג מונית, לא חזר הביתה. הוא נורה למוות על ידי יהושע אליצור, גרמני נוצרי שהתגייר וגר בהתנחלות בשומרון. לאחר הירי נמלט אליצור מהארץ, רגע לפני מתן גזר הדין. ביוני 2015 הוא נעצר בסאו פאולו, ובמאי 2018, לאחר שהוסגר לישראל, נשלח לכלא ל-13 שנה. אחיה הבכור של אשתייה היה בן 18 בזמן הרצח, צעיר הילדים היה בן 7. אחלאס ואח נוסף הם עיוורים מלידה. "אבא שלי היה העיניים שלי ומקור התמיכה העיקרי שלי, הוא היה מסיע, עוזר ותומך, אני למדתי בפנימייה לעיוורים והוא היה לוקח ומחזיר אותי ומבקר אותי בסופי שבוע ודואג לי לכל. אחרי שנרצח הרגשתי שאני עיוורת בכל מובן, לא רק במובן הפיזי כמו קודם, אלא גם במובן הנפשי, כי איבדתי גם את היכולת להתמודד עם קשיי החיים".
![טקס הזיכרון של ארגון "לוחמים לשלום", 2018 | צילום: רמי בן-ארי](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2019/05/DSC_7092-%D7%A7%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%98-%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%9F-%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-750x500.jpeg "טקס הזיכרון של ארגון "לוחמים לשלום", 2018 | צילום: רמי בן-ארי")
השתיים הכירו בפורום הנשים ונפשותיהן נקשרו. "אחלאס היא אחת החברות הכי טובות שהיו לי בחיי ואני לא מגזימה", מספרת בן רפאל, "אולי משהו באימהות שלי משך אותי לבחורה הצעירה הזאת. אנחנו מדברות הרבה בטלפון ובכל המפגשים אנחנו כל הזמן יחד". אשתייה מודה שאחרי האסון היא הייתה חדורת שנאה כלפי הישראלים. "השנאה הציפה אותי, צרחתי ובכיתי מרוב כעס. האובדן היה בלתי נתפס. אבא שלי היה שוחר שלום, איש טוב, אדיב, שבסך הכול הלך להביא פרנסה למשפחה שלו. הרגו אדם חף מפשע בלי שום סיבה. עולמי חרב. בהתחלה לא יכולתי אפילו ללכת לבית ספר".
השינוי התרחש כשהגיעה לבית אשתייה לניחום אבלים אישה בשם אריאלה דינוביסקי מקבוצת "לוחמים לשלום" – ישראלים שדואגים לפלסטינים בכפרים. "היא השפיעה על חיי, לראשונה שמעתי את קול הבכי של האויב. דאגו לי, קיבלתי מחשב, ראיתי שיש גם ישראלים טובים. עד היום היא דואגת לכל צרכיי. לפני כמה שנים הוזמנתי לפורום הישראלי-פלסטיני לספר את הסיפור שלי ונשארתי. הבנתי ששנאה לא תוביל אותנו לשום מקום והיום אני פעילה מאד בפורום הנשים, מצאתי שם את משפחתי השנייה".
בן רפאל ואשתייה מוצאות תמיכה הדדית בקשיי החיים. לפני ארבע שנים עמדה אשתייה להינשא לבן דודה, אך הוא נהרג בתאונת דרכים. "הייתי שבורה ומירי עזרה לי לצאת מהכאב והמשבר ולחזור לחיי. היום אני מרצה בפני יהודים וזרים כי חשוב לי שלא נאבד עוד אנשים משני הצדדים כי לאובדן הזה אין שום תכלית. שנאה ורצון לנקמה רק מגבירים את השנאה והנקמה. אני חושבת שאבא שלי, מסתכל מלמעלה וגאה בי".
![טקס הזיכרון של ארגון "לוחמים לשלום", 2018 | צילום: רמי בן-ארי](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2019/05/Copy-of-DSC_7101-%D7%A7%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%98-%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%9F-%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-750x500.jpeg "טקס הזיכרון של ארגון "לוחמים לשלום", 2018 | צילום: רמי בן-ארי")
בן רפאל עברה הכשרה והפכה למנחה בקבוצת הנשים בפורום. "המספר לא גדל מספיק. מצד אחד אנחנו לא רוצים שיתווספו כי אנחנו לא רוצות עוד משפחות שכולות אבל מהשכולות הקיימות חשוב שיצטרפו עוד. אני שומעת לעיתים התנגדויות – למה אנחנו יושבות עם משפחות טרוריסטיות ועושות להן סוג של רהביליטציה (טיהור שם, דב"א). אבל צריך לזכור שרובם הם אנשים טובים שחיים בתנאים נוראיים, אני שומעת סיפורים על הפחדים של האימהות מפני חיפושים ליליים של החיילים ועל המחסור בפרנסה".
לפני שנתיים יזמו חברות הפורום פרויקט פיוס חדש, המרכז 20 נשים מכל צד. "מטרת הפרויקט שנהיה מסוגלות לדבר על הכול. גם על מה שכואב ועל מה ששנוי במחלוקת. הנשים שבאות איבדו בעל, בן או אח, והמפגשים עשו אצלן שינוי גדול. מדובר בנשים שהיו בצל ועכשיו הן יוצאות מהבית ליום שלם או לסוף שבוע, משאירות ילדים בבית, לומדות להציג את העמדה שלהן ולעשות שינוי בתוך החברה שלהן. עם כל הקושי, חייבים לשחרר את הכעס. הכעס מביא אותך למקומות קשים. אין לי טינה כלפי האנשים אלא כלפי המצב והמנהיגים. אני חושבת שנקמה היא לא דרך נכונה להתמודד עם שכול וכעס כי נקמה מביאה לנקמה מהצד השני וזה מעגל שלא נגמר".
![הסופר דוד גרוסמן בטקס הזיכרון של ארגון "לוחמים לשלום", 2018 | צילום: רמי בן-ארי](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2019/05/Copy-of-DSC_7230-%D7%A7%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%98-%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%9F-%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D.jpeg "הסופר דוד גרוסמן בטקס הזיכרון של ארגון "לוחמים לשלום", 2018 | צילום: רמי בן-ארי")
הסופר דוד גרוסמן בטקס הזיכרון של ארגון "לוחמים לשלום", 2018 | צילום: רמי בן-ארי
דויד גרוסמן שנאם בטקס ב-2018 אמר "הלוואי ובעוד 70 שנה יעמדו כאן נכדינו ונינינו, פלסטינים וישראלים, וכל אחד ישיר את הגרסה שלו להמנון הלאומי שלו, אבל יש שורה אחת שהם ישירו יחד בעברית ובערבית ׳להיות עם חופשי בארצנו׳. ואולי אז, סוף סוף זה יהיה תיאור מציאותי ומדויק של שני העמים״. אשתייה משתתפת בכל מפגשי הפורום ממרכז הארגון שבבית ג'אלה, כותבת ספר על חייה ומקווה שתוכל להשיג לו מימון. בספר היא תסגור מעגל שכבר לא חשבה שייסגר לעולם. האדם שרצח את אביה ונעלם אחרי הרצח, נתפס אחרי 12 שנה בברזיל והוסגר לישראל. הוא נדון כאן ל-15 שנות מאסר. "אני אעשה הכול כדי להמשיך את הדיאלוג החיובי בינינו לבין הישראלים. אני מאמינה שאפשר להשיג עתיד בטוח לשני הצדדים, אז בואו נדבר שלום".
