Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"ישבתי בצהריים בחומוסיה שכונתית והחומוס הטעים לא הצליח להעלים את העווית שקיבלתי מהפלייליסט הישראלי שמתנגן כבר כמה שבועות בלופ עוכר שלווה. כבר התחננתי על ברכיי בפני בעל המקום להשמיד את הלופ הזה ולבנות משהו רענן יותר – כמו האוכל שהוא מגיש: טרי זה שם המשחק! די כבר עם שירי ארץ ישראל מהגיהינום, בקיצור שירי יזרהל".
"זה מה שאני שומע יותר מידי ולא רק בחומוסיה לצערי. זה כל הזמן מנג'ס ברדיו כמו יתוש שלא שתה דם כבר שבוע. תסלחו לי על הבוטות אבל חלאאאס! אני רוצה לשמוע תעוזה, תעופה, חוצפה. מצידי שיהיה בפאנק, בג'אנק, בים תיכונית או בלחש, אבל משהו לקחת איתי ואפילו להעביר הלאה. אז הנה משהו שהפתיע אותי ונמצא מתחת לאף הלא קטן שלי: Garden City Movement".
איך שמעת עלGarden City Movement?
"יוני שרוני סיפר לי לא פעם על ההרכב שלו ואני אמרתי לו "כן, כן, אני אקשיב בסדר". לפני כמה שבועות זו הייתה פעם ראשונה שאמרתי יאללה נשים לשמוע. למה דווקא הם? יש שם לטעמי סטייל, מעברים וריגושים והכי חשוב: יש שם אותות חיים. לרגע הרגשתי שרדיוהד מתנשקים עם צ'אט פייקר כמו הבנות בקליפ של "Move On". השיר "Bangali Cinema" שלח אותי לאפריקה. יש בהם הרבה פינק פלויד אלקטרוני חייזרי והכול עטוף בהפקה צנועה אלקטרו־טריפית וכובשת".
"אני בחיפוש מתמיד אחרי הרכבים ויצירה חדשה ואני תמיד רוצה עוד. ככה אני מנסה כל הזמן לעשות בגילי המופלג, גם ברוקפור בעבודה הסיזיפית שלנו על אלבום חדש וגם בכל דבר אחר בחיי".
המורמים: Garden City Movement (יוני שרוני, יואב סער, רועי אביטל)
מה המרים בשבילכם?
"אלי לולאי, מעבר לפועלו האישי כמוזיקאי ואיש דיבוב, הוא הרבה מאוד רוקפור עבורנו. הרכב שהצליח ועדיין מצליח לתחזק קריירה עשירה וענפה עם כתיבה ויצירה מופלאה גם בעברית וגם באנגלית".
לאן אתם רוצים להגיע?
"אין לנו שום מקום ספציפי שאנחנו רוצים להגיע אליו, אנחנו מכווני מטרה ונהנים מהדרך. ברמה המקומית השאיפה היחידה שלנו היא להצליח לשבור ולהרים קצת את תקרת הזכוכית ביחס שיש לאמנים שנחשבים היום 'אמני שוליים' למרות שאין שום סיבה טכנית שהם יהיו שם חוץ מהגדרות ריקות ושיח המיינסטרים של רוח הזמנים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שלום אחרון לבניין הסינרמה, שהריסתו תצא לפועל בחודש הבא. למרות שנחשב להיכל הופעות איקוני, ואירח אגדות כמו לו ריד וניק קייב - הישראלים לא מוחים דמעה. למה?
"סגור לצמיתות", באדום. זה מה שכתוב כשמגגלים “סינרמה". מה שנכון נכון: כבר הרבה זמן שהקאפקייק הברוטליסטי, שַד הבטון, הכיפה של מזרח איילון, עומדת נטושה ומיותמת, חומת קבלן סביב לה. כעת, עם בוא הדחפורים, כבר אין מי שיבכה על לכתה. היא כמנהיג בקומה – רבים אינם זוכרים אותה ומי שכן זוכר אותה חשב שהיא כבר מתה מזמן. הסינרמה נפתחה לקהל ב־1966, ופעלה תחילה כקולנוע חדשני, אחר כך כמועדון מסיבות, ובהמשך כאולם הופעות ואפילו כנסים פוליטיים. בטור שהוקדש לסינרמה ולישיבה על ה"ברזלים" שבפתחה, טוען הבלוגר שמכנה את עצמו יהודה בלו כי זכה הן לרקוד בה כטינאייג'ר מבויש לצלילי שפנדאו בלט והן להתרעם בכובד ראש בכנס של מרצ.
בימים יפים יותר. הסינרמה בשנות השישים (צילום: לעם)
ימיה היפים של הסינרמה באייטיז נכנסו להיכל התהילה של הנצח באוסף הלהיטים "CINERAMA1“, שנפתח כראוי ב"Rock Me Amadeus", ובהתאם זכה האולם אף לארח את טקס מלכות היופי. בסיבוב השני של הסינרמה כמועדון אפילו נרצח בה מישהו בירייה, ונמצא “כשכדורי אקסטזי ליד גופתו". בניגוד לפסאדה של ישראל כמקום שמחבק את עברו, שנועדה בעיקר לצרכים פוליטיים בינלאומיים, היהודים הם עם בלי סנטימנטים. נגד סגירת האסטוריה בלונדון – מועדון הופעות בסדר גודל מקביל שנהרס עקב בנייה של תחנת רכבת חדשה – קמו מחאות רבות, בהן השתתפו להקות כמו פרנץ פרדיננד והקייזר צ'יפס. לא שעזר להן. נגד הרס הסינרמה לא שומעים את אייל גולן או פורטיס מוחים, מקסימום מוחים דמעה וממשיכים קדימה.
“שיקרתי בצבא שאחי מתחתן כדי לצאת להופעה של איגי פופ בסינרמה", נזכר ירון גת, סמנכ"ל מחלקת הפרומו (הפורש) של שידורי קשת, שראה שם, בין השאר, את לו ריד, ביורק, רדיוהד, פיית' נו מור וסוניק יות'. “הסינרמה הייתה מקום נהדר להופעות. הסאונד היה מעולה – אלא אם הסאונדמן דפק את העניין – הבמה גדולה, מי שרצה לשבת יכול היה לראות ולשמוע מצוין, מי שרצה לעמוד ראה ושמע מצוין. היום אין מקומות טובים בסדר גודל כזה. לא האנגר 11 ובטח לא ביתן 1".
לו ריד, איגי פופ ודיוויד בואי. קפצו לסינרמה
אתה זוכר רגעים מהופעות ספציפיות?
“אני זוכר את טוקסידומון מעלים את פוליקר לבמה והופעה מדהימה של ניק קייב אחרי ליל הסדר מדבר על קניידלך".
פחות שושנים פראיות
גם הקולנוען עמית איצקר (מגיש תוכנית הרשת “חתיכות") זוכר בדמע את ההופעה הזאת של ניק קייב והזרעים הרעים: “אחת ההופעות הטובות שראיתי. בליקסה ברגלד שר את התפקיד של קיילי מינוג בדואט הרצח המפורסם, וזה היה מרגש יותר מהגרסה המקורית. כששמעתי שהורסים סופית את הסינרמה עלו בי גם מחשבות של רצח. הסינרמה זה המקום שבו יגדלו השושנים הפראיות".
סקייטפארק סינרמה (צילום: דוד שי)
כאמור, לא שושנים פראיות אלא מגדל בן 35־45 קומות, עליו עובד משרד האדריכלים פרחי צפריר, אח למגדל טויוטה הסמוך, בן דוד של מגדל אלקטרה שממול, ומבשר גאה לעוד שלושה מגדלים שיקומו לצדו. האדריכל ומו"ל הוצאת בבל שרון רוטברד זכה להיות בסינרמה בגלגולה הראשון כבית קולנוע, אבל גם הוא לא מתרגש מהרס המונומנט: “זה בניין שעומד כאבן שאין לה הופכין כבר הרבה זמן. לא משתמשים בו, סתם תקוע שם. בתי קולנוע הרי כבר לא צריך. מה שכן כדאי לשמר זה את השימוש של המגרש. כלומר, בעיקר אם השטח שייך לעירייה – במקום שימכרו אותו ליזם למשרדים, שישמרו את השימוש של המגרש למטרות ציבוריות ותרבותיות. באזור הזה של העיר, בצד השני של איילון, אין מבנה בסדר גודל כזה שמשמש לתרבות".
עוד לא נולד. בניין הסינרמה בשנת 1949 (צילום: לעם)
אין אזרחים, רק צרכנים
את התפתחותו של מזרח איילון לבירה קרה והיפר קפיטליסטית חזה רוטברד במאמר המופתי “איילון סיטי", שפורסם בינואר 2000, שבו כתב: “איילון סיטי היא מיזם ללא פרויקט וללא מתכנן, ביטוי ספונטני ופראי של הגלובליזציה, של כלכלת השוק המקומית ושל תהליכי ההפרטה שעברו על התכנון העירוני… עיר ללא אורבניזם, רק ארכיטקטורה. איילון סיטי היא מרחב ציבורי על טהרת ההפרטה. באיילון סיטי אין אזרחים, יש רק צרכנים".
לאיתי פנקס, חבר מועצת העיר מטעם מרצ ויו"ר ועדת ההיגוי לפרויקט קירוי נתיבי איילון – הפרויקט השאפתני נוסח ההיי־ליין הניו יורקי – יש תקוות אחרות: “המגדל המתוכנן במקום הסינרמה יגיע אכן עד פארק קירוי איילון. המטרה היא שיהיו כמה שיותר מבני ציבור, חלק ממקום של עירוניות מתקדמת, ולא מה שאנחנו קוראים במינהל ההנדסה ‘מגדלים על חסה'".
אה, מה שקורה תמיד, כחלק מהפיכת בני האדם לרובוטים יצרניים.
“כבר לא. גם במגדל של גינדי באבן גבירול וגם במגדל אלקטרה הקפדנו על חזית מסחרית וקשר לרחוב".
אבל כל עוד אין שם מגורים זה תמיד יהיה ככה: סביבה מסחרית שאין לה חיים משל עצמה.
“אחד היתרונות של קירוי איילון הוא הפחתת הזיהום והרעש שתאפשר גם בנייה למגורים, כך שהמקום יחיה כל הזמן ותיווצר בו גם עירוניות: בתי ספר, גנים, ואולי חנויות של אנשים ולא רק פיצוציות של משרדים".
היית בסינרמה פעם?
“לא גדלתי על ברכיה, אבל כן, הייתי במסיבת סילבסטר של שירזי. משהו גדול ונחמד".
היינו פה: אמנים מספידים את הסינרמה
מוני מושונוב:
“הופעתי שם אמנם די הרבה, אבל הסינרמה מבחינתי תמיד תהיה הזיכרון שלי בתור נער בן 17 שרואה פעם ראשונה סרט בשיטת הסינרמה. זה הדהים אותי. זה היה החידוש הכי גדול שהיה באותה תקופה. מה לעשות, אנחנו מדינה של תרבות נדל"ן".
מוני מושונוב
ערן צור:
“יש לי המון זיכרונות מהבמה המדהימה הזאת של הסינרמה. אני זוכר אותה היטב, במה רחבה ומרשימה. חוץ מזה שראיתי שם הופעות מצוינות, גם חיממתי בשנת 2000 את מרקורי רב וצילמנו שם קליפ ללהקת טאטו. אין ספק שהבמה סיפקה לי רגעים מרגשים".
ערן צור
אלי לולאי, להקת רוקפור:
“הסינרמה הייתה אולם שבו ראיתי הופעות שהשאירו בי חותם. למשל איגי פופ, שבאותה הופעה חוץ מהתחתונים שלו נתן הכל. לדעתי עד היום בהופעות שלי ושל רוקפור יש בי איגי־פופון קטנטן במוח. גם ההופעה של רדיוהד, שאחריה קניתי את הסנדלים הראשונים שלי, הלכתי בעקבות תום יורק. להבדיל ממנו נראיתי כמו טייל מבני עקיבא. בדרך היו גם ברי ופורטיס ומינימל קומפקט אבל ככה זה כנראה – המלך מת, יחי המלך החדש".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
עוד לא יצא לנו להיתקל במשהו שקשור במיונז ולא היה מושלם. כנ"ל לגבי הליין האלקטרוני הבועט של נמרוד וקווין אזולאי, שיארח הלילה את אפיק נעים ואנדריי אקיוט למופע לייב מבטיח וסט פתיחה של ירדן מן.לפרטים נוספים
ערב קערות נודלס וייטנאמי באוגנדה
חוץ מהיותו בר נינוח עם פאסון ירושלמי, לפעמים משמש האוגנדה גם כמעבדת ניסויים קולינרית. הערב יחכו לכם שם מנות וייטנאמיות שנקראות "בון צ'ה", מעשה ידיה של מעיין לוין (שמבטיחה שעברה סדנת בישול בוייטנאם).לפרטים נוספים
אלי לולאי במחווה לדיוויד בואי
אחרי הגל הראשוני של המחוות לדיוויד בואי, אשר צצו ברחבי העיר כמו מטריות בזבל אחרי גשם, נשארנו רק עם המעריצים האמיתיים. ואין ספק שאלי לולאי, סולן רוקפור, הוא אחד מהמרכזיים. אחרי שאירח קריוקי בואי מגיע לולאי לבארבי כדי לבצע את הדבר האמיתי – מופע מחווה שלם ומקיף יחד עם להקה חיה למלך הגובלינים, הזיקית, הגאון המוזיקלי והבחור החיוור דיוויד בואי. כן, גם אנחנו עוד לא התאוששנו מלכתו בטרם עת. מה זאת אומרת הוא היה זקן? הוא לא היה אמור בכלל למות!לפרטים נוספים
עשור לפסטיבל Cine Forte בסינמטק תל אביב אין משהו שמחרמן מפיקים יותר מהשיטה העשרונית. בכל פעם שאירוע מסויים חוגג עשור, יובל, מאה או מילניום, תהיו בטוחים שקבוצת מפיקים מיוחמת תתנפל עליו כאילו כולם לקו פתאום באו.סי. די מדבק. לכן רק צפוי ש-״צ׳ינה פורטה״, פסטיבל הקולנוע והוידאו ארט מבית המדרשה לאמנות, חוגג עשור ועושה את זה בצורה מעט מכובדת יותר. אתם מקבלים, בתור התחלה, כניסה חינם לאירועי הפסטיבל, שזה הכי הרבה שמישהו אי פעם שילם על וידאו-ארט. מלבד זאת, השנה תתארח אנדריאה וינק, מנהלת פסטיבל גרמני מקביל, שתעשה לכולם חשק לעבור לגרמניה, ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות אם אתה אמן וידאו-ארט.לפרטים נוספים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ריב מתוקשר, נתק מוחלט של עשור, הכפשות הדדיות וקריזה כללית - מי אמר שאין רוקנ'רול בעברית? חברי להקת רוקפור מסכמים שני עשורים סוערים ועולים בהרכב מלא לבמת הבארבי כדי לחגוג 20 שנה לאלבום "האיש שראה הכל". ריאיון
"אנחנו כן רוקסטארים", מתקומם מרק לזר, הבסיסט של רוקפור, כשאני טוענת כי מדובר בלהקה שמעולם לא עניין את חבריה להיות כוכבי רוק. "אני קם בבוקר, לוקח את הילדים לבית הספר ולגן ובא לאולפן. זאת העבודה של מי שמתעסק במוזיקה, זה רוקסטאר". התפיסה של חברי רוקפור את עצמם – כלהקה עובדת של מוזיקאים ללא כל הרעש הנלווה וללא העיסוק באופן שבו תופסים אותם מבחוץ – מנחה אותם יותר מ־20 שנה. אפילו את העזיבה הפתאומית של הסולן אלי לולאי לפני יותר מעשור במהלך סיבוב הופעות והחזרה שלו לחיק הלהקה, שלוותה בראיונות שחשפו פרידה דרמטית ואף אלימה, צלחו רוקפור בחן ובלי שתדבוק בהם תדמית של ילדים רעים או כל תדמית אחרת. את העבודה המוזיקלית הם המשיכו כרגיל: הגיטריסט ברוך בן יצחק תפס את מקומו של לולאי כקול המוביל והלהקה המשיכה להופיע ולהקליט אלבומים באנגלית ובעברית, ללא רעש וצלצולים. רוקפור היא דוגמה מעולה ללהקה שפועלת ללא פעלולי יח"צ. הם פשוט עושים מוזיקה.
רוקסטארים. רוקפור (צילום: נעה זני)
גם חגיגות 20 השנה לאלבומם השני והמופתי "האיש שראה הכל", שלכבודן אנחנו נפגשים באולפן (בהרכב כמעט מלא – לולאי, בן יצחק, לזר ואיסר טננבאום. רק יקי גני, שהצטרף להרכב לאחר עזיבתו של לולאי, לא כאן), לא מוציאות מהם חפירה עצמית או יחסי אהבה-מיאוס מורכבים עם האלבום שהכי מזוהה איתם. הם כנראה באמת ראו כבר הכל ומבינים שכלום לא משנה, העיקר שאתם זוכרים את המילים בהופעות.
לפני חמש שנים ציינתם 15 שנה ל"האיש שראה הכל" והעליתם מופע שבו ניגנתם אותו מתחילתו ועד סופו. אתם אוהבים מאוד לחגוג את האלבום הזה. למה שוב? בן יצחק: "אז זה לא היה עם אלי, עכשיו יש טריגר חדש".
לולאי: "מעבר לזה, אנחנו אוהבים לחגוג את האלבום הזה. מה שיפה בו זה שהוא כל הזמן מתפתח וגדל ונהיה יותר אהוב על כמות גדולה יותר של אנשים".
עשיתם כמה אלבומים מוצלחים ביותר באנגלית, קיבלתם פרגון בחו"ל, ובארץ עדיין "האיש שראה הכל" הוא מה שמביא עוד ועוד קהל. מבאס? בן יצחק: "מישהו כתב עלינו פעם שהרבה אמנים היו יכולים לבנות קריירה שלמה רק על חצי צד של האלבום הזה. אז האם אנחנו מתבאסים? מה פתאום. אני עדיין בהלם שמשמיעים את זה ברדיו, אני עדיין בהלם שאני רואה ילדים בקהל שפתאום מגלים את זה, אני עדיין בהלם כשמתקשרת איזו קרובת משפחה מהרצליה שהחברים של הילד שלה שהוא בן 16 גילו את האלבום ורוצים שאבוא להרצות עליו בתיכון. גאווה היא מילה שאני לא אוהב, אבל כן חשבתי לעצמי: 'וואי, איזה כיף שיש לנו ביד כזה דבר'. יש אמנים אחרים שהיו ממנפים יפה מאוד הצלחה כזאת, אבל זה פשוט לא באופי שלנו".
עשר דקות מטפוריות
את הריאיון האובליגטורי על הפרידה המתוקשרת והממושכת והאיחוד המתוקשר לא פחות לפני כשנה, רוקפור כבר נתנו. תקציר הדברים: ב־2004, בעיצומו של סיבוב הופעות בארצות הברית, התלהטו הרוחות כאשר לחצי המרחק והשעות הרבות בדרכים עשו את שלהם ולולאי – שהיה היחיד שהשאיר ילדים מאחור – קרס תחת נטל העצבים והגעגועים. המתחים התפוצצו עד מריבה עם אלימות לייט, ויום לאחר מכן היה כבר לולאי בדרכו חזרה לארץ.
כמה זמן לא הייתם בקשר? לולאי: "עשור".
שום קשר? בן יצחק: "תגדירי קשר".
לזר: "עשר שנים באמת לא היינו בקשר, אפילו לא הרמנו טלפון אחד לשני, אבל יצא שנתקלנו".
ומה קורה כשנתקלים? לזר: "זה כמו לפגוש אקסית, אף פעם לא הייתה שנאה או התעלמות".
לולאי: "אני קצת שנאתי אתכם".
לזר: "קבלי תיקון: גם אנחנו שנאנו אותו, אבל עם הזמן, כל הדברים הקטנים האלה נראים פתאום כמו שקיות ניילון בים".
מי יזם את הפגישה המחודשת? לולאי: "מרק בעיקר. הוא דיבר איתי ועשה ממש שלום. זה היה רצף של ניסיונות, עד שאנובה (הלייבל שבו חתומה הלהקה – מ"י) הגיעו והצליחו ללבן את הכל. לפני זה עשו לי אודישן".
בן יצחק: "איזה אודישן? כשמרק דיבר עם אלי עוד בדקתי עם עצמי מה קורה. רציתי להמשיך לכעוס, אבל לא היה לי על מה".
לזר: "הכעס באמת היה עשר דקות".
בן יצחק: "יותר".
לזר: "עשר דקות מטפוריות, אל תתפוס אותי בשעון".
לולאי: "זה היה מפתיע. איך שנפגשנו התחבקנו וישר התחלנו לנגן".
בן יצחק: "זה היה אודישן לראות איך אתה מחבק".
כאמור, לא תמיד היחסים בין חברי ההרכב היו מלאים בחיבוקים ועקיצות ידידותיות. בשנים שעבדו בנפרד יצא מהם גם לא מעט ארס. לולאי – שב־2007 הוציא אלבום סולו אשר זכה אמנם לחיבוק מהמבקרים ותחנות הרדיו אך לתגובות פושרות מצד הקהל – אמר בראיונות שבן יצחק ולזר לא מצליחים להחליף את מקומו בחזית הלהקה. בתגובה אמר בן יצחק בריאיון: "מאיש שעושה דיבובים אני לא צריך לקבל ביקורת" (מאז הוא כבר התנצל על המילים האלה, אבל גוגל זוכר הכל). ובכל זאת, בכלפעם שאחד הצדדים נשאל על איחוד אפשרי, התשובה תמיד הייתה זהה – נבר סיי נבר.
בן יצחק: "לפעמים דברים שאתה אומר בנושא מסוים יכולים לצאת אחרת בעיתון. כשנשאלה שאלה שהתשובה שלה היא 'כן או לא' ואי אפשר לסלף – אמרנו שיש סיכוי להתאחד".
לולאי: "לפעמים אנשים לוחצים לך על נקודה ואם אתה לא מספיק חזק, אתה משחרר מילים שאתה מתחרט עליהן אחרי חמש דקות".
אבל איך זה שבאף שלב לא פסלתם איחוד? לולאי: "כי בכל פעם שאנחנו אומרים שאנחנו אף פעם לא נעשה משהו, אנחנו עושים אותו. למדנו שעדיף לא להגיד לעולם לא, כי יש הפתעות. תמיד היינו חברים, סוג של משפחה. אתה מנסה להחליף את המשפחה וזה לא עובד".
ומה קורה לדינמיקה כשחוזרים? בן יצחק: "כמו שאמרנו, משפחה. אני אישית הרגשתי בבית".
לזר: "החלטנו שניפגש – ברוך, אלי ואני – כדי לכתוב, לראות אם יש עדיין את הדינמיקה הטובה שהייתה בינינו, וזה יהיה בעצם מבחן. תוך סשן אחד היה ברור שזה עובד".
ברוך, הוקל לך שאתה יכול לחזור לנגן ברקע? "פיזית? תמיד קל יותר לעשות פחות. ברמת האגו – בנושא הזה ממש אין לי אגו. גם כשאלי שר שירים מ'העולם המופלא' סבבה לי, אני ממש נהנה לשמוע אותו שר את זה".
לולאי: "אתה אוהב איך שאני שר? בשירים החדשים, לפעמים ברוך שר איזה קטע ואני מקשיב ואני לא בטוח אם זה אני או הוא. זה נהיה מפחיד טיפה. הגיע הזמן שתמצא לך קול".
לא ללכלך על מירי
שאלה תמימה לכאורה על ההעדפות המוזיקליות של חברי הלהקה בימים אלה מקבלת טוויסט לא צפוי. מדיבור על מוזיקה הודית שלולאי שומע בימים אלה, על החיבה של טננבאום למטאל ועל מצבם העגום של הפליימינג ליפס – השיחה גולשת לגלגלצ ומשם מהר מאוד – לשרת התרבות והספורט.
"לא ללכלך על מירי רגב", בן יצחק מכריז. "היא סידרה פה את הארנונות, אני מעריץ אותה. בעיריית תל אביב, משנות ה־40־50, ארנונת אמן היא בערך 300 ש"ח. אולי אני טועה בסכום המדויק, אבל זה הסכום בערך. ומה זה אמן לדעת העירייה? צייר או פסל. אנחנו משלמים פה על 60 מ"ר 2,700 ש"ח ארנונה. יצרן של מזון משלם חצי מזה, חצי מלהקה שעובדת בישראל. זה לא השתנה עד לפני שנתיים, כשראש העיר שינה את הארנונה לסיווג של מוזיקאים. מתברר שזה מפני שמירי רגב לחצה. זה משהו שאף שר תרבות לפניה לא עשה. אני לא אומר שזה לא בזכות המלחמה של המוזיקאים, אבל היא זו שהרימה את הכפפה ועשתה את זה. אני מדבר מהצד שלי – רדיו, גלגלצ, כל זה לא ממש מעניין אותי".
גם אם היא סותמת פיות? "מי שמקבל תקציב מהמדינה שיסתום את הפה".
בימים אלה רוקפור עובדים על אלבום חדש, או כמו שהם מעדיפים להגדיר את זה – שיר אחרי שיר, צעד אחר צעד. מה שבטוח – מדובר באלבום בשפה שמירי רגב אוהבת. "אם אנחנו כאן", אומר לזר, "עדיף שזה יהיה בעברית".
מה הייתם אומרים לרוקפור של לפני 20 שנה? לולאי: "תעשו הרבה יותר מוזיקה ממה שעשיתם ותשירו בעברית – גם בחו"ל".
לזר: "נכון, להיות יותר יצירתיים. עשינו הכל בקצב שלנו. היום אנחנו יותר יעילים, אבל עדיין יש המון ביקורת ושירים שנפסלים".
לולאי: "ברוך לפעמים אומר על שיר שהוא 'חמוד'. אני הבנתי כבר שזה כמו לקחת מעדרולקבור את השיר".
בן יצחק: "היום אנחנו יותר משחררים. כששירים לא נכנסו ל'איש שראה הכל' עשינו דרמה".
אחרי שאזלו כל הכרטיסים להופעה החגיגית הראשונה, קבעה הלהקה הופעה נוספת שגם אליה כבר כמעט אזלו כל הכרטיסים – הוכחה חיה לפופולריות של האלבום שמסרבת לדעוך.
כיף להיות סולד אאוט. לולאי (צוחק): "עכשיו, עם התמיכה שנקבל ממירי רגב, אולי יש לנו עוד תאריכים שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם".
