Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

ארקדי זיידס

כתבות
אירועים
עסקאות
מכונות של עוד מאת עודד רונן וג'ואל בריי (צילום: גדי דגון)

פסטיבל אינטימדאנס: כשגוף וטכנולוגיה נפגשים

פסטיבל אינטימדאנס: כשגוף וטכנולוגיה נפגשים

ריקוד על אפליקציית היכרויות ואפשרות להיות בן 8 או 80 דרך משקפי מציאות מדומה - מה מצפה לכם בפסטיבל אינטימדאנס השנה?

מכונות של עוד מאת עודד רונן וג'ואל בריי (צילום: גדי דגון)
מכונות של עוד מאת עודד רונן וג'ואל בריי (צילום: גדי דגון)

"אנחנו במירוץ שלא נגמר. רוצים כל הזמן עוד ועוד מהכל. לשכב עם עוד אנשים, להשיג עוד כסף, עוד הכרה וכבוד. בזה העבודה החדשה שלנו מתעסקת", מסביר עודד רונן, שיצר עם ג'ואל בריי את "מכונות של עוד" אשר תוצג בפסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע. בעבודתם הם מתמקדים בסצנת הגייז ובאפליקציות ההיכרויות של הקהילה, המטפחות תחושה של שייכות, חיבור לקהילה, לצד האשליה, לדבריו, שיש שם סיכוי ממשי באמת להכיר מישהו. במציאות, מסביר רונן, מדובר בג'ונגל שהתקשורת בו מבוססת על הברות בודדות וכל אחד שומר לעצמו את כל האופציות פתוחות בניסיון להתמקם בראש פירמידת המבוקשים. בתנאים האלה "אתה הופך לריבוע קטן מיני רבים זמינים ומיידיים המקוטלגים באופן מושלם. אתה נשפט על פי סטנדרט של תשוקה המורכב מ'דרישות' של גיל, גודל השריר והצלחה".

הביקורת שלהם, הוא מוסיף, תקפה גם לסצנה הסטרייטית, שבה לומד המשתתף במהירות איך למצב את עצמו כאטרקטיבי והופך לעוד אחד מאלפים שנזהרים מלחשוף קושי או רגש שפוגמים בדימוי המבוקש. "ביצירת חלק מהאפליקציות הללו מעורבים גם פסיכולוגים שמפצחים איך לגרום למשתמש להתמכר ולהמשיך לסחור בשוק, מחשש שבכל רגע אחר הוא מחמיץ משהו". רונן מאבחן שמציאות זו היא אחת הנגזרות של עולם המצוי בתהליך קפיטליסטי מואץ שמאדיר נכסים, הצלחה ובטן שטוחה. "אם אתה רוצה לחשוף שם אנושיות, אין לך כל סיכוי".

מכונות של עוד מאת עודד רונן וג'ואל בריי (צילום: גדי דגון)
מכונות של עוד מאת עודד רונן וג'ואל בריי (צילום: גדי דגון)

"מחקר זמן וגוף", עבודת גלריה של דניאל לנדאו שתועלה בכל ימי הפסטיבל בפורמט של אחד על אחד, היא עוד סיבה מצוינת להגיע לפסטיבל השנה. במשך רבע שעה יוכל כל צופה שנרשם מראש להשתתף בניסוי פרפורמטיבי שבמסגרתו יתנסה בגילום עצמו בגוף של מישהו אחר באמצעות משקפי מציאות מדומה. לנדאו – אמן, חוקר מדיה ומרצה שעבד בעבר עם יוצרי מחול דוגמת ארקדי זיידס, יסמין גודר ואיריס ארז – פועל על קו התפר שבין מדע ואמנות וקובע: "אין אמן שיכול לוותר על עיסוק בשאלות על תפיסה וקוגניציה, והגוף הוא חלק מרכזי בעניין. אנחנו רגילים לחשוב שהגוף שלנו הוא חלק יציב בזהות שלנו, שאנחנו שולטים על הגוף ונותנים לו הוראות. על התפיסה הזאת אני מבקש לערער".

הוא מסביר ומחדד שעבודתו תציע לצופים לחוות את עצמם מגולמים בגוף של ילד בן 8 או של זקנה בת 80, למשל. הטכנולוגיה של מציאות מדומה המאפשרת את המהלך היא חלק ממחקר רחב יותר שלו על גוף וטכנולוגיה, שבמסגרתו הוא מנסה להבין איך טכנולוגיה מחליפה פעילות אנושית ואפילו איברים בגוף שלנו באופן שמשפיע על הגוף ואפילו מנוון חלק ממנו. "הנוכחות הפיזית כאן ועכשיו הפכה כמעט לפעולה חתרנית מול המצב הדיגיטלי", אומר לנדאו. "היחסים של האדם עם הטכנולוגיה אינם עניין של שחור ולבן. הם הרבה יותר מורכבים, ואת השיח הזה אני רוצה לקדם ולהעלות בין היתר את האפשרות שלפיה תפיסת הגוף והזהות נתונים לשינוי. הם מצויים בתהליך בלתי פוסק של השתנות, ולפיכך יש לשאול איך חיים עם זה בשלום".

כדי ללמוד על הניסוי ברצף המחקר העושה שימוש בטכנולוגיה מדומה ייערך במהלך הפסטיבל (שבת 23.7, 18:30) אירוע שיח שמזמין את הצופים להבין את המכניזם של הניסוי ואת האופן שבו הוא פועל על הגוף והתודעה ולחשוב על ההשלכות שלו. הדיון יעסוק בהבנת הדרכים שבהן טכנולוגיות של מציאות מדומה עומדות לעצב את הווייתנו ולשנות את חוקי המשחק של תפיסת הגוף, הזהות, המרחב והזמן והיכולת לנוע ביניהם.

יאיר ורדי, שמנהל השנה את הפסטיבל לצד טלי יחס ונאווה צוקרמן בכותרת "חוקי המשחק", מעגן את שתי העבודות הללו בהקשר רחב יותר. לדבריו, מדי שנה מנסה אינטימדאנס לקיים דיאלוג בין האמנות לבין פן אחד במציאות הסובבת אותנו. השנה, לנוכח השינויים המואצים בחוקי המשחק הדמוקרטי ובנזילותן של השאלות מה מותר ומה אסור לומר וליצור, הוחלט להקדיש לכך את הפסטיבל. ורדי מדגיש שיחסי האמנות עם הטכנולוגיה הם רק היבט אחד של השינויים בחוקי המשחק ושיש בפסטיבל עבודות שמדגישות היבטים אחרים דוגמת מגדר, אקולוגיה, גזע ועוד.

"מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות", למשל, עבודתה של מעיין כהן־מרציאנו, עוסקת ביחסי הכוחות בחברה המבוססים על חוסר שוויון אתני או מעמדי המניע יחידים לעבור מקבוצה המזוהה כנחותה לקבוצה ההגמונית וליהנות מפריבילגיות הנובעות מכך. על עבודת המחול שלה כתבה כהן־מרציאנו: "כאישה בת הדור השלישי לעלייה המזרחית אני מעבדת את הקונפליקט הקיים בתוכי דרך סקירה ביוגרפית בה מועלות סיטואציות המציפות שאלות על מרכיבי הזהות והמנגנונים החברתיים המעצבים אותה".

היבט אחר של הנושא מעלה תומר תש"ח במופע־הרצאה משלו ובו, תחת הכותרת האירונית "הכל טוב", הוא תוהה אם תחת חוקי המשחק החדשים, שבהם אנשים מבקשים לעצמם בעיקר בידור, יש טעם בהצגת אמנות מורכבת ואם יהיה מי שירצה לצפות בה. בינתיים, לפחות, לעבודה הזאת יש בית.

פסטיבל אינטימדאנס,
תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב,
חמישי־שבת (21.7־23.7)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ריקוד על אפליקציית היכרויות ואפשרות להיות בן 8 או 80 דרך משקפי מציאות מדומה - מה מצפה לכם בפסטיבל אינטימדאנס השנה?

מאתיעל אפרתי12 ביולי 2016
ארקדי זיידס. צילום: יולי גורודינסקי

עדות מקומית: הרקדן ארקדי זיידס מביא את הכיבוש לקדמת הבמה

עדות מקומית: הרקדן ארקדי זיידס מביא את הכיבוש לקדמת הבמה

ארקדיי זיידס החליט לא להיכנע לזעם ולביקורת על עבודתו הפוליטית "ארכיון". הוא מחזיר אותה לבמה, מספר על הבחילה שחטף בארכיון של בצלם ומסביר למה את הסכסוך צריך לנתח דווקא דרך גוף האדם

ארקדי זיידס. צילום: יולי גורודינסקי
ארקדי זיידס. צילום: יולי גורודינסקי
7 בינואר 2015

בימים של בחירות, פריימריס, תככים, מאבקי אגו ופרשות שחיתות שמאפשרות לנו לצקצק שוב ושוב בלשוננו ולשאול כמה נמוך עוד אפשר לרדת, צריך לקחת צעד אחורה, להרחיב את המבט ולהסתכל לפוליטיקה בעיניים. זה בדיוק מה שעשה הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס בעבודתו "ארכיון".

הכל החל כשצפה במקרה בכמה קליפים מטלטלים שהציג ארגון בצלם. זיידס החליט לשלב קטעי ארכיון של הגוף בעבודתו, ולשם כך צפה במאות שעות של סרטים שצולמו על ידי מתנדבים. מדובר בקטעי וידיאו שמתעדים את שגרת החיים באזורי החיכוך בשטחים. את מצלמות הווידיאו המתנדבים קיבלו מארגון בצלם – צעד שצבע מיד את התיעוד בצבעי "עוכר ישראל" וקומם רבים. אבל בעבודתו זיידס כלל לא מתעסק באג'נדה של בצלם אלא במה שמפעיל אותו עצמו ובמה שגורם לו להגיב. באופן מכוון לגמרי, העבודה שלו – שמורכבת ממחול סולו ומקליפים המוקרנים על מסכים – עוסקת כולה רק בישראלים יהודים, אלה שחיים בשטחים ואלה שחיים כאן, 20 ק"מ מה"שם" הרחוק והמטושטש. אמנם הפלסטינים אינם מופיעים בתמונות אבל ברור שהם שם, וזיידס לא מסמן אשמים.

הפוליטיקה שלו הולכת אל הגוף. זה שנים שהוא מתעניין בגוף וחוקר כיצד המציאות והמרחב הפוליטי מוטמעים בו. יש רגע אחד ב"ארכיון" שבו זיידס נשען על רגלו האחורית ובתנופה חזקה מטיל את משקל גופו קדימה תוך שהוא יודה למרחק אבן דמיונית. התנועה הגדולה הזאת מוצגת יותר מפעם אחת גם בקליפים המוקרנים מאחוריו. "כשצופים במשהו פעמים רבות ומנסים ממש להכניס אותו לגוף, מגלים איך הוא הופך לאט לאט לחלק מהתנועה שלך", הוא מספר. וכשרואים את זיידס רוקד, אפשר בהחלט להאמין לו. זה שנים שהוא יוצר כאן מחול אחר, רחוק מהמיינסטרים ומהעמדות הייצוגיות. דרך המחול הוא מבקש להשמיע קול פוליטי ועמדה מחויבת שרק יוצרים מעטים כאן מעזים להציג. גם לקהל לא פשוט לצפות בעבודות של זיידס. הוא מתעקש על אמנות שנוגעת בקצוות חשופים ובנושאים הפחות מטופלים כאן. כך עשה ב"שקט" – עבודה קשה לעיכול שבה השתתפו אמנים יהודים וערבים מחיפה שבה בחן זיידס מדוע אנחנו לא מצליחים להכיר זה את זה, שלא לומר לפתל תקשורת של ממש. בעבודתו "מחקר ארץ" הוא טיפל בשאלות של זהות ושייכות לאדמה ולטריטוריה.

ב"ארכיון" – שהוצגה בפסטיבל אביניון החשוב בצרפת וזכתה לשבחי הביקורת, אך גם עוררה מחאה וביקורת רבה – זיידס חוצה את גבולות הקו הירוק. "בעבודה הזאת אני מבקש להתבונן בגוף, בדרך שבה הוא נע, מקבל משקל או מאבד את שיווי המשקל, נושא נשק או מיידה אבן. הכל במטרה לבדוק האם הגוף מציע קריאה אחרת של מה שמתרחש שם ופה".

ארקדי זיידס. צילום: יולי גורודינסקי
ארקדי זיידס. צילום: יולי גורודינסקי

למה בעצם לא הלכת לצלם בשטחים בעצמך?

"חשבתי שנוכחות של אדם זר תשפיע על ההתרחשיות במקום. לא שהמצלמות שחילקה בצלם לא השפיעו, אבל הן היו קיימות בשטח בין כה וכה, ונדמה שהמתנדבים שמצלמים משתדלים להעביר תמונה בלתי אמצעית. גם עמדת המצלם הייתה חשובה לי. רציתי לראות ולהראות מה המתנדבים בחרו לצלם, איפה ואיך. לבחון את נקודת המבט של מי שחי שם".

לקחת סיכון כשבחרת לרקוד סולו ולהקרין קליפים במקביל.

"נכון, הכל בלייב בעבודה הזאת. לכל אורכה אני מחזיק בידי שלט קטן שמעניק לי את השליטה בהתרחשות. אני יכול להקפיא מצב ולהשתהות עליו או להריץ קדימה את הקליפ. למעשה אני מלמד במופע הזה את הקהל לצפות בו זמנית בי ובווידיאו, ולחזות בזיקה בין השניים שנרקמת בזמן אמת. הפעולה החיה הזאת שומרת על העניין שלי בעבודה. בכל פעם אני שואף להיכנס עוד יותר עמוק וללמוד דברים חדשים".

את העבודה פותחות תמונות רקע, נוף וטבע מטושטשות משהו, שבהדרגה מופיעים בהן גם בני אדם. תחילה האימג'ים מעורפלים ומציגים קבוצות, ובהמשך זיידס דולה מהן דמות אחת או שתיים שאחריהן הוא עוקב. המהלך ההדרגתי הזה מכין את הצופה לתמונות שאינן פשוטות לצפייה, בייחוד כאלה שמעורבות בהן ילדים: לבושים בחולצות לבנות וזורקים אבנים על אויב בלתי נראה, ילד שבועט בקיר ומקלל, חייל שמפזר עדר של כבשים שכנראה פלשו לשטח אסור. הוא משמיע קולות של רועה מנוסה, אטום לגמרי למה שהוא עושה כלובש מדים.

הצופים בתמונות רואים שגם בצד השני זורקים אבנים.

"אני לא מנסה לבדוק מי יותר צודק, אלא מבקש מאיתנו להסתכל על עצמנו. כולנו בקלחת הזאת והאחריות היא של כולנו. אני עושה מעשה ביקורתי, מעלה שאלות עלינו ועל מה שאנחנו עושים, אבל הכל נשאר במסגרת ה'אנחנו'. מהבחינה הזו אני חושב שאני עושה שירות למקום הזה".

איך נראה תהליך היצירה על העבודה?

"העבודה בארכיון הייתה קשה מאוד. הצפייה הממושכת בחומרים והצורך לבחור בין אלפי תמונות עשו לי כאבי ראש ובחילות. רק בהמשך, כשהתחלתי להתאמן בסטודיו ועברתי חוויה פיזית, הרגשתי שהתנועה מפרקת את הקושי ומשחררת".

אתה יכול לדמייין מה מרגישים הצופים כשהם יוצאים מהאולם?

"אני מקווה שהם שואלים את עצמם מה הם יכולים לעשות במה שהם שמעו והרגישו".

ארכיון, תיאטרון תמונע, חמישי ושישי 20:00

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ארקדיי זיידס החליט לא להיכנע לזעם ולביקורת על עבודתו הפוליטית "ארכיון". הוא מחזיר אותה לבמה, מספר על הבחילה שחטף בארכיון של...

מאתיעל אפרתי11 בינואר 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!