שתי ביאנלות לאמנות מתקיימות בימים אלה במרחק שלוש תחנות של קו 25 אחת מהשנייה: הראשונה היא הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית הרצליה, והשנייה היא "50 מעלות בצל", הביאנלה לאמנות סביבתית בדיזנגוף סנטר. לכאורה, מלבד השם ומלבד העובדה ששתיהן קורות זו הפעם השנייה – אין משהו משמעותי שקושר ביניהן. ובכל זאת – מדובר בשתי אפשרויות לצפות בתערוכות אמנות לא סטנדרטיות, בעיקר הודות למיקום יוצא הדופן של שתיהן.

>> רוצים שינוי: 20 תערוכות חדשות בסופ"ש ובחג שתצאו מהן שונים
>> לא עוד מלחמה: מי בישראל ירצה לראות סרט כזה בימים כאלה?

ביאנלה, אגב, היא בטרמינולוגיה המקצועית אירוע שמתקיים אחת לשנתיים (Bi-Annual). המשמעותית ביותר היא כמובן הביאנלה לאמנות בוונציה, שמתקיימת אחת לשנתיים ונחשבת כבר עשרות שנים לאירוע האמנות העכשווית החשוב בעולם. זה לא הופך באופן אוטומטי כל ביאנלה להיות חשובה כמוה, או בכלל. זה רק אומר שזה משהו שקורה אחת לשנתיים. ועדיין, ההילה שאופפת את השם הופכת את הכל לטיפה יותר זוהר. או לפחות לכזה שהיינו רוצים שיהיה יותר זוהר. כי בכל זאת, מדינת ישראל וזה.

הביאנלה האוטונומית: איך עושים שלום

לצפות באמנות שמוצבת במסדרונות בית ספר תיכון זה עניין טיפה מלחיץ. כי בכל זאת, זה בי"ס תיכון. למה שא.נשים שהתקופה הזו מזמן מאחוריהם ירצו לבלות בו זמן באופן וולנטרי? או אולי זו רק אני שבכל פעם שאני מקבלת הודעה ממערכת משו"ב על זה שהתקבלו שיעורי בית במתמטיקה חוטפת התקף חרדה קל? למה לעזאזל אני צריכה לקבל הודעה כזו שמיועדת לבן שלי? מה עשיתי רע? אין לי מספיק לחץ בחיים גם ככה?

סליחה, סטיתי רגע מהנושא. אז אחזור אליו: הביאנלה האוטונומית השנייה לאמנות מוצגת, כמו זו הראשונה, בגימנסיה העברית הרצליה. בית ספר תיכון, לכאורה רגיל לחלוטין, עם כיתות וחדרי מורים ואולם ספורט, אבל גם לא לגמרי רגיל – בין השאר הודות למנהל שלו, זאב דגני, שנחשב לאחת הדמויות האקטיביסטיות במחוזותינו, שמכהן כיו"ר הביאנלה וגם מציג בעצמו עבודות אמנות בתערוכה.

על האוצרות אמונים האוצר הראשי ד"ר רועי ברנד ולצידו סנדרה וייל ורולא ח'ורי, שיחד, בתערוכה המרכזית "לצד אותו הים", קיבצו 33 אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם (אבל בעיקר מהארץ), שמנסים לענות כל אחד בדרכו על השאלה המאוד (מאוד) קשה: "איך ליצור שלום באמנות?" – "שלום שאינו רק מעשה פוליטי בין אויבים", נכתב בטקסט התערוכה, "אלא צורה של חוויה ופעולה, אופן לחשוב ולהיות יחד על אף ואולי בזכות ההבדלים".

העיסוק במונח הכה מוקצה "שלום" כבר הוא מורכב ואמיץ כשלעצמו, וכך גם התערוכה. היא מציגה עבודות ברובן חדשות, חלקן נוצרו במיוחד עבורה, שלא מתעלמות מהקושי אלא מעמיקות בו: משעון החול של דני קרוון שמקבל את פני המבקריםות ומצביע על הזמן שהולך ואוזל, דרך סדרת עבודות רקמה יפהפיות של קבוצת נשים שחיות ועובדות ברואנדה (ללא שום קשר לישראל); וכלה בעבודות חדשות של נירה פרג (אחת פשוטה וגאונית במיוחד, אבל לא אספיילר).

אותה חשיבה אוטונומית שנמצאת בכותרת התערוכה נוכחת ברוב העבודות שמוצגות בה, על אף שהן מוצגות במסדרונות וכיתות בית הספר – שאולי מזוהה הכי פחות עם אפשרות לחשיבה מהסוג הזה. זה יוצר דיסוננס גם בפרשנות של העבודות, שכמו מנסות לערער על היכולות של הלוקיישן הזה שאליו הן הוכנסו.

המקום שמאפשר לשחרר את הלחץ הפנימי שמהדהד בדמות כיתות ושיעורי בית ומבחנים במתמטיקה הוא חצר הגימנסיה, שבה פועלת בשוטף גינה קהילתית מקסימה והוצבו בה גם שלוש עבודות. אחת היא עבודה חדשה של מיכה אולמן, אחד האמנים הבכירים בארץ וזוכה פרס ישראל, שיצר עבודה במיוחד עבור הביאנלה (ממש לא עניין של מה בכך); והשנייה והמרגשת ביותר – אולי בתערוכה בכלל – היא שלושה פסלים שיצר חיים פרי, שנחטף לעזה ונרצח בשבי. הפסלים, שמדמים דמויות במחווה של חיבוק או קרבה כלשהי, שמוצבים דרך קבע בניר עוז לצד הגלריה שהפעיל פרי במקום, הוצאו מאדמת הקיבוץ (באישור משפחתו, כמובן) והובאו אל חצר הגימנסיה. והם יפים, ועצובים, ומרגשים.

המדרשה לאמנות בבית ברל קיבלה את אולם הספורט בבית הספר ויצרה בו מיצב (שאצר ברק רביץ) בשם "סירות הצלה", שמציג עבודות של כמה עשרות מבוגרי ובוגרות בית הספר. אולם הספורט, כמו המסדרונות והכיתות, נוכח מאוד בכל רגע של התבוננות, ועוד לא לגמרי החלטתי אם זה יתרון עבור העבודות או שמא קצת מסיט מהן את תשומת הלב. גם תלמידי.ות הגימנסיה שותפים לאירוע ומציגים פרויקטים קבוצתיים על פי מחלקות הלימוד – שוב, לא עניין של מה בכך, וטוב שכך.

הביאנלה לאמנות סביבתית: מהלך אמיץ בדיזנגוף סנטר

בעוד שלשכנע את הקהל להגיע לצפות באמנות בגימנסיה עלול להיות מורכב, לשכנע את הקהל להגיע לסנטר זה קצת יותר פשוט. אנחנו גם ככה פוקדים את המקום בשוטף, מה שהופך את ההחלטה להציב בו אמנות מהסוג הספציפי הזה לאפילו יותר חשובה. הביאנלה לאמנות סביבתית היא יוזמה של הסנטר עצמו, ששם לו למטרה בשנים האחרונות לעסוק בכל הנושא של אקולוגיה, קיימות וסביבה – בין השאר באמצעות מרכז הקיימות העירוני שפועל ביום יום על הגג (ולמי שעוד לא ביקר.ה – מדובר בחתיכת גג).

מאותו מקום גם צמחה התערוכה, שאוצרת נאוה בני, ומציגה 13 מיצבים תלויי מקום שמפוזרים בין חללי הסנטר, סדרה של סרטוני אנימציה בנושאי סביבה שאצר בן מולינה ועוד אירועים שיתקיימו במהלכה. בניגוד לתערוכות שמוצגות במקום מדי פעם, באחד המסדרונות הספציפיים (אני נגיד זקנה מספיק כדי לזכור את הימים שבהם "עדות מקומית" הוצגה איפה ששוכנת כבר שנים החנות של סוהו), הביאנלה מתפרשת על פני חלקים שונים במבנה המשונה והאהוב, בלי לרחם על המסתובבים, הרוכשים, ילדי האנימה ובני הנוער בחופש פסח.

בין המיצבים הבולטים באירוע אפשר למצוא את זה של תמר ניקס, שנתלה בין המסדרונות של בניין B ומורכב מ-64 מפרשים שיוצרים יחד אובייקט צבעוני גדול; את טוטמי העץ הגדולים של שי עיד אלוני; ציור קיר ייעודי שמצייר תוך כדי ימי התצוגה טל שטח; סדרת עבודות טקסטיל תלויות מהתקרה של תגית כלימור; מיצב אור וסאונד של תום לאב שסגרו עבורו חדר מיוחד (איזה מזל שיש בסנטר כל כך הרבה חללים שונים ומשונים שאלוקימה יודעת למה הם משמשים); ביצת ענק מנייר של תמר בלום-צידון שנחה לה בתוך קן בקומה התחתונה, ועוד.

עוד לזכותם של האוצרת וההפקה ייאמר – ליד כל עבודה מופיע טקסט מפורט שמסביר בשפה פשוטה ובהירה את טכניקת העבודה והרעיון שעומד מאחוריה. נכון, יש שיאמרו שזה לא משאיר הרבה מקום למחשבה עצמאית, אבל בואו – זה לא המקום לחשיבה עצמאית. תערוכה בדיזנגוף סנטר היא כזו שמיועדת לקהל הרחב, וכאמור – לא עושה לו כל הנחות. העבודות חכמות, מעוררות מחשבה, מאוד לא מובנות מאליהן – מה שהופך גם את המהלך הזה לאמיץ, למרות שלא מדברים בו על שלום (אבל כן על דברים חשובים אחרים).

לסיכום אחזור על מה שאני תמיד אומרת: לכו לראות אמנות. בבית ספר תיכון, בדיזנגוף סנטר, במוזיאונים, בגלריות, ברחוב. זה פותח את הלב, מעורר מחשבה ומאפשר לנו להתחבר לדברים חשובים ממקומות אחרים. זוהי לא בריחה, זה החיים, ובניגוד להרבה דברים אחרים בחיים – זה אפילו לא עולה הרבה כסף, אם בכלל. וכן, אפילו אם זאת אמנות בקניון (לא, אתם ממש לא חייבים לקנות שומדבר). שלא ניקח?
>> הביאנלה האוטונומית לאמנות, עד ה-19.4, הגימנסיה העברית הרצליה, ז'בוטינסקי 106.כל הפרטים כאן
>> "50 מעלות בצל – הביאנלה לאמנות סביבתית", עד ה-13.6, דיזנגוף סנטר.כל הפרטים כאן

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• תערוכות
• ביאנלה
• דיזנגוף סנטר
• גימנסיה הרצליה

המוזיאון שלנו, מוזיאון ארץ ישראל, הוא אחד משלושת המוזיאונים הגדולים בישראל. המשימה שלנו היא לשמור על מורשת התרבות המקומית, וליצור הקשרים חדשים בין התחומים המגוונים בהם עוסק המוזיאון – ארכיאולוגיה ואתנוגרפיה, אמנויות שימושיות (קראפט), צילום ותיעוד, ויצירתיות עכשווית.

כחלק מהמסורת המוזיאלית התקיימו פה, במשך 20 שנה, ביאנלות המוקדשות לחומרים שונים – קרמיקה, זכוכית, טקסטיל, צורפות ונייר. כאשר הגענו למוזיאון כהנהלה חדשה, המנכ"ל עמי כץ, ואני האוצרת הראשית, בקשנו לחזק ולחדש את הזהות של המוזיאון כמקום ייחודי, המציג ועושה שימוש בחומר ובתרבות חומרית. במסגרת התחדשות אמנותית רציתי ליצור יוזמה בעלת עוצמה, שתחבר את כל תחומי החומר, תשלב אומנויות שימושיות (קראפט) ועיצוב עכשוויים, ותציג אותם לראשונה כשהם משולבים זה בזה.

כך נוצר הפרויקט המוזיאלי החדשני של הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב. כחלק מהחזון ראיתי לנגד עיני תצוגה המכוונת לרוח חדשה זו, פורצת גבולות בין החומרים והזמנים, מנהלת דיאלוג עם הביתנים והמוצגים העתיקים של המוזיאון, ומעניקה לכולנו מבט מעודכן ועכשווי על היוצרים המקומיים בכל התחומים גם יחד, והיא נערכת בשיתוף פעולה עם עמותת אמנים יוצרים בישראל, מוסדות אקדמיים לאמנות ועיצוב, ועיריית תל אביב.

הנושא שנבחר לביאנלה השנייה, שתפתח באביב 2023, הוא קריאה לפעולה. הביאנלה הבאה, באוצרות של אנריאטה אליעזר ברונר, ניר הרמט ותומר ספיר, תתמקד במצב האנושי בפתחו של עידן חדש. היא תעסוק במעגלים השונים המקיפים אותנו ובכוחנו להשפיע על עתיד המקום שבו אנו חיים.

מאחר ומאז הביאנלה הקודמת העולם עבר שינוי דרמטי – בלב הביאנלה הבאה אנו מעמידים את האדם היוצר, ומבקשים לבדוק כיצד הוא יכול להשפיע על המודעות והפתרונות לעידן החדש. אנו מעוניינים ביצירות שמשלבות טכנולוגיות חדשות עם ידע מסורתי וחומרים חדשים, שמחברות מדיומים שונים ומיומנויות מגוונות, ונוקטות עמדה לגבי הרגע הזה בזמן. גם עבודות החוץ של הביאנלה יבחרו מהצעות שיבטאו את החיפוש הזה, ויציגו סביבות בעלות אופי אדריכלי, פסולי, אקולוגי המגיבות לאתגרים הסביבתיים, הכלכליים והחברתיים.

ברוח של שאלה עולמית זו, לאוצרי התערוכה הישראלית יצטרף האוצר-האורח הבינלאומי ד"ר קווין מורי, שיאצור לראשונה בביאנלה גם מבחר עבודות קראפט ועיצוב מחו"ל. הלב והעיקר של הביאנלה הוא הקראפט והעיצובים העכשוויים בישראל. עם זאת, בעולם גלובלי, היוצרים הישראלים מקיימים דו שיח עם העולם, מושפעים ומשפיעים עליו. כך גם הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל שואפת להכיר ולייצר דיאלוג עם קהילת היוצרים הבינלאומית.

אנו במוזיאון מאמינים כי הפנייה לאומנים, אמנים ומעצבים בעיצומה של מגפה עולמית, כשאנו נושאים את עניינו בדאגה ובתקווה אל העולם שיבוא אחריה, מאפשרת לנו לבחון מחדש את מרחב הפעולה של היוצרים בתחומים אלה, ואת המענה שהם יכולים לספק בחיפושנו אחר עולם מקיים ועתיד חברתי ואנושי טוב יותר. אנו קוראים לכל היוצרים הישראלים להיענות לאתגר הזה.
הכותבת היא סמנכ"לית ואוצרת ראשית במוזיאון ארץ ישראל.לקול הקורא. באתר המוזיאון

• טור אישי
• ביאנלה
• אמנות
• מוזיאון ארץ ישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

בין כל הסוגיות הפוליטיות והחברתיות הבוערות שבהן עוסקת התערוכה המרכזית בביאנלה באוצרותו של אוקווי אנווזור, בולטות בהיעדרן התייחסויות אקולוגיות. נושא שבהחלט ראוי לתשומת לב בתערוכה שמתיימרת לעסוק במשברים גלובליים וחברתיים. הנגיעה היחידה לסוגיות אלו מיוצגת על ידי אמן שהלך לעולמו כבר לפני יותר מארבעים שנה. אנווזור מקדיש בג'רדיני חלל קטן לסדרת פרויקטים של רוברט סמיתסון, מאבותיה המייסדים של אמנות האדמה בשנות השישים. יצירתו של סמיתסון, שנפטר בשנת 1973 בהתרסקות מטוס בעת עבודה על יצירה חדשה, ביקשה להתערב בטבע ולעצב אותו מחדש. את ההתערבויות האמנותיות שלו כיוון סמיתסון בעיקר לאזורים תעשייתיים, האיקונית שבהן היא "מזח לולייני", ספירלה בזלתית מלאכותית שיצר בימת המלח ביוטה.

בתערוכה מוצגים איורי הכנה לשלושה פרויקטים גדולים של סמיתסון, ביניהם "האי הצף" במנהטן שיצא לפועל על ידי אשתו לאחר מותו. במרכז החלל מוצג המיצב "עץ מת", פרויקט שתחילתו בשנת 1969 בדיסלדורף – גזע עץ יבש ומאובק מוטל על הרצפה ועל שורשיו מחוברים מראות, שכמו מנסות להחיות אותו. המיצב שוחזר שלוש פעמים בגלריות ובמוזיאונים במהלך השנים. אנווזור משחזר פעם נוספת את העבודה ומעניק לה פרשנות אפלה וטורדת מנוחה. הפרויקטים האוטופיים של סמיתסון ביקשו להחיות ולשקם את הטבע שבני האדם מחריבים והורסים ללא הרף. אנווזור הופך את החזון האידיאליסטי של סמיתסון לרקוויאם לעולם שלא ניתן עוד להציל.

בעוד שהתערוכה המרכזית בביאנלה לא רואה דחיפות לעסוק בסוגיות אקולוגיות, נראה שנושאים אלו תופסים חלק נכבד בתערוכות בביתני המדינות השונים. אמנים רבים בחרו להגיב לנושא הביאנלה "כל עתידי העולם" באמצעים אקולוגיים. אל מול העץ המת של סמיתסון בג'רדיני, מספר אמנים מציגים מנגנוני צמחייה חיה ונושמת; בביתן הצרפתי מציג סלסט בורסייר-מוז'ון מעין יער קינטי בהשראת הגנים המניאריסטיים בעל מערכת מטבולית פנימית משלו. במרכז הביתן מוצב עץ אורן ענק שכמו נתלש באכזריות מסביבתו הטבעית וכעת עליו להתאים את עצמו לתנאי סביבה חדשים שיצר לו האמן. תקרת הזכוכית נחשפה על מנת לאפשר כניסה ישירה של אור, והחדרים הצדדיים אורגנו כסביבות אקוסטיות, שגורמים לעץ לנוע על צירו במעין כוריאוגרפיה סהרורית.

הסימבוליות של העץ עומדת גם במרכזו של הביתן הפיני; התערוכה הקטנה של צמד האמנים IC-98 (ויסה סאונפה ופטריק סודרלונד), נקראת "שעות, ימים ועידנים" והיא כוללת עבודת אנימציה דיגיטלית ריאליסטית ואפלה, שכמו בביתן הצרפתי, מציגה מעין מערכת אוטרקית שמתנועעת כתגובה לסאונד סוריאליסטי מכשף. עבודת הוידיאו, שהיא חלק מסדרה בת שלוש עבודות אנימציה דומות, מוצגת על מסך קטן שאליו מוביל מסדרון מפותל וחשוך – תפאורה מתבקשת לאפקט הדרמטי שצמד האמנים מנסה לייצר. הטבע אצל הפינים מוצג כמרחב אפוקליפטי לאחר שנעזב על ידי בני האדם. פינלנד, האיזור המיוער ביותר באירופה, שאחוז גדול ממנה מכוסה ביערות ובשטחים לא מיושבים, נתפשת כגן עדן לתיירים שמחפשים מקום מפלט שקט ושליו. בתערוכה מציגים צמד האמנים את מיתוס היער הסקנדינבי הקסום כאזור אפל ומוכה אסון. האוצר, טארו אלפינג, כותב בטקסט התערוכה כי היא "מאגדת את מגוון החקירות הביקורתיות של האמנים ומציגה עבודה אפית חדשה שבה חומריות ומיתולוגיה משתלבים זה בזה ומסמלת את התנודות הססמיות של ימינו-אנו".

עבודת הוידיאו של צמד האמניםIC-98בביתן הפיני

אחד הביתנים המרהיבים והמסקרנים שעוסקים בנושאי אקולוגיה הוא הביתן השוויצרי, שמיוצג על ידי האמנית הצעירה פמלה רוזנקרנץ (35). בניגוד לביתן הפיני, שדוחק לפינה כל עכבות אנושיות, העבודות האקולוגיות של רוזנקרץ קשורות בקשר הדוק לאנושיות. רוזנקרנץ רוקחת חומרים אורגניים ותעשייתיים כמעין אלכימאית החוקרת את הגוף האנושי. את פני המבקרים בחצר הביתן השוויצרי מקבל אור אולטרה בצבע ירוק שמציף את כל החלל הפתוח. הפסדה הפתוחה מובילה למסדרון ארוך שנודפים ממנו ריחות של טחב ולחות ובסופו מתגלה העבודה המרכזית – בריכת שחייה ורודה שמימיה עורבבו עם חומרים טבעיים וכימיים, ביניהם ויאגרה וסיליקון. הצבע הוורדרד שנוצר מהרקיחה הזו מאזכר, לטענת אוצרת התערוכה סוזאן פפר, את גוון העור האירופאי, שציירי הרנסנס סגדו לו. אותו גוון עור משמש כיום את תעשיית הפרסום, שמפמפמת לצרכנים שלה את אידיאל היופי הרנסנסי.

הביתן השוויצרי

גם במרכז הביתן הטובולאני שבארסנלה עומדת בריכה, אם כי פחות מוצלחת מהשוויצרית. אמן האקו-ארט וינסנט הואנג ניסה ליצור, לדבריו, אפקט של חלל שוקע. "טובאלו היא המדינה הקטנה ביותר המיוצגת בביאנלה", אמר הואנג בראיון לבי.בי.סי לאחרונה "אבל היא מתמודדת עם המשברים הגלובליים הגדולים ביותר. רוב האנשים מעולם לא שמעו על טובאלו, אך כדאי שיידעו שמדובר בקורבן משמעותי של המשברים האקלימיים", הוסיף. הביתן ממוקם ביציאה מהתערוכה המרכזית בארסנלה, וניתן לטעות ולחשוב שמדובר בפינאלה המדכדכת שלה. בתוך הביתן נבנתה בריכה גדולה, אשר שביל עץ דקיק חוצה אותה ומאפשר למבקרים להקיפה מכל הכיוונים. שביל העץ הרעוע תלוי על בלימה וכל צעידה עליה גורמת לו לשקוע לאט בתוך המים. נוצר מצב שבו המבקר בתערוכה לא רק משתתף ביצירה אלא גם משחית אותה. והרי לנו אמירה לא מתוחכמת במיוחד על דריסתה של האנושות את הטבע.

התייחסות יותר פורמליסטית לקשר שבין מבנים אדריכליים לטבע מוצגת בתערוכה של היימו זוברינג בביתן האוסטרי. זוברינג יצר עבודה מינימליסטית, שהופכת את מבנה הביתן לאובייקט אמנותי. זוברינג למעשה שינה לחלוטין את הארכיטקטורה של הביתן, שנבנה בשנת 1934 על ידי יוזף הופמן ורוברט קרמרייטר – הוא ציפה את הרצפה ואת תקרת הביתן במונוליתים שחורים, שסופחים אור ואשר משווים לביתן מראה של מקדש. את אחד הקירות פתח זוברינג לחוץ, כך שמתאפשרת גישה ישירה לחצר הקטנה שצמודה לבניין, מעין גינת זן ירוקה ומרגיעה. בכך הוא מטשטש את החציצות בין הפנים לחוץ ויוצר מיזוג בין יצירת האמנות מעשה האדם לאורגניות של הטבע. זוברינג, אמן מינימליסט שעוסק בעבודותיו בעיקר בציטוטים מודרניסטיים, נותן פרשנות משלו לזיקה שבין יצירת האמנות לטבע. זוהי למעשה אחת התמות המרכזיות של האדריכלות במאה העשרים, שביקשה ליצור הרמוניה בין הסביבה הטבעית לטכנולוגיות בנייה מתקדמות. מעניין לעקוב אחר המבקרים המבולבלים שנכנסים לביתן ומתקשים למצוא את יצירות האמנות בביתן הריק.

עוד מספר ביתנים עוסקים בסוגיות שונות שקשורות לעולם הטבע, ביניהם הביתן הנורדי המצוין של קמיל נורמנט שבנתה הרמוניקת זכוכית והביתן האמריקאי אותו מייצגת השנה ג'ואן ג'ונאס. נראה כי התערוכות בביתנים לא מתיימרות להמציא פתרונות אקולוגיים וסביבתיים חדשניים כפי שהציע רוברט סמיתסון בעבודותיו. הם בעיקר משתעשעים ברעיונות רומנטיים של טבע מול תרבות. אולי זוהי בדיוק תמונת המצב שמנסה אנווזור לשקף – מותו של האידיאליזם הסמיתסוני לטובת אדישות החברה העכשווית, שעסוקה בעיקר בלבכות את העולם שלא ניתן עוד לשקם.

הביתן הנורדי

אתר הביאנלה

• ביקורת
• אקולוגיה
• ביאנלה
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הביאנלה ה־56 בוונציה מעוררת השנה מחלוקת בקרב מבקרי אמנות, שטוענים שהיא טעונה פוליטית יותר מתמיד. גם חובבי אמנות ממוצעים שמבקרים בביאנלהמביעים מורת רוח מהאווירה הדידקטית המדכדכת, כי בבואם לתערוכות מסוג זה הם מצפים לחוויה מהנה וקלילה של אמנות מבדרת בטוב טעם, ואילו השנה הם זוכים למנה גדושה של אמנות פוליטית.

"כל עתידי העולם". כך קרא אוצר הביאנלה, אוקווי אנווזור, לתערוכה המרכזית. הכותרת מתעתעת ויכולה להתפרש כרמז לתמה עתידנית, אלא שהתערוכה לא עוסקת כלל בעתיד אלא בעיקר בהווה ובמצבים חברתיים ופוליטיים של הגירה, משברים כלכליים ומוביליות חברתית ותרבותית. מרוב העבודות בתערוכה, וגם מחלק לא מבוטל מהביתנים המייצגים של כל מדינה, נוטפת אווירה מלנכולית ופסימית בנוגע לעתיד.

אנווזור – האוצר האפריקאי הראשון בתולדותיה של הביאנלה שבשנות ה־90 נתן דחיפה משמעותית לאמנים אפריקאיים – ממשיך לנקוט קו אוצרות לא מערבי ובונה תערוכה שמורכבת, רובה ככולה, מיצירות של אמנים אפריקאיים וילידי מדינות פוסט קולוניאליות אחרות, שעד עתה לא זכו לייצוג נאות בתערוכות בינלאומיות.

מציגים בתערוכה מגה סטארים כמו אלן גלאגר, לורנה סימפסון וכריס אופילי, ואמנים צעירים ומוכרים פחות, רובם בינוניים למדי. נוצר מצב שבו האמנים המערביים הופכים למיעוט. אין ספק שזהו צעד חסר תקדים בהיסטוריה של הביאנלה ושל כל תערוכה בינלאומית גדולה. אנווזור קורא תיגר על האמנות המערבית הלבנה, שלאורך מאות שנים הזיקה שלה לתרבויות זרות, אפריקאיות בעיקר, באה לידי ביטוי לכל היותר בהיקסמות אקזוטית. בריאיון עמו במגזין "ארט ניוז", ערב פתיחת הביאנלה, טען אנווזור שהוא שואף ליצור שיח ודיאלוג על תנאי החיים העכשוויים, שנגועים באלימות, בשימוש נצלני בכוח עבודה זול ובקפיטליזם דורסני. מדובר בחזון תמים, יומרני ואפילו מתחסד במידה מסוימת, בייחוד לנוכח העובדה שהביאנלה הוא אירוע כלכלי לכל דבר שמיועד בעיקר לאליטות המצקצקות בלשונן, ובחנויות הספרים הפזורות במתחמי הביאנלה מוצעות למכירה מזכרות מטופשות במחירים מופקעים להחריד (לדוגמה, שישה יורו למחק שעליו לוגו של הביאנלה).

התערוכה נפתחת במתחם הארסנלה בעבודה של האמן האלג'יראי אדל אבדסמד – מיצב שמדמה פריחה, רק שבמקום פרחים צומחות חרבות. מול מיצב זה מוצגות עבודות הניאונים שכה מזוהות עם ברוס נאומן, וזו מעין טעימה מחוסר האחידות האסתטית של התערוכה.

מצד אחד אנווזור מכיר בעובדה שהוא אמור לספק שואו ראוותני כי זה מה שהקהל דורש מתערוכות בסדר גודל כזה; ומצד שני הוא רוצה להשתמש בביאנלהכפלטפורמה לדיון פוליטי. למרבה הצער רבות מהעבודות שמתיימרות לעורר דיון כזה נוטות לפשטנות יתר. לדוגמה, הפרויקט של האמן הקולומביאני אוסקר מרילו, שאסף ציורים של ילדים ונערים מבתי ספר ברחבי העולם (בהם תיכון חדש בתל אביב) כדי להדגיש את הבדלי התרבויות בין המדינות. ליד הקנבסים המקושקשים של הילדים שמונחים על שולחנות מעוצבים עומדים נציגים שמסבירים למבקרים באופן שטחי ונטול כל מודעות את הפרויקט של מרילו. ניסיון כושל נוסף ליצור דיאלוג פוליטי הוא "הארנה" הממוקמת בג'רדיני.

אנווזור הכריז כי הארנה היא גולת הכותרת של התערוכה – מעין זירת פרפורמנס שבה מתקיימים אירועים לאורך כל היום. האירוע המרכזי בארנה הוא הקראה מרתונית של שלושת כרכי "הקפיטל" מאת קרל מרקס. בחיבורו חזה מרקס את שלטון הפרולטריון, וייתכן שיש באירוע הפרפורמטיבי הזה התייחסות ישירה לשינויים הדמוגרפיים, הדתיים והחברתיים שעוברים על העולם המערבי. אנווזור מפקיע את השליטה התרבותית מהמערב ומבקש להצביע על חדירה ועל השתלטות תרבויות זרות שנותרו עד היום בשוליים. אולם המבקרים בארנה לא מגלים עניין במתרחש על הבמה והדבר מעיד על כישלון היוזמה הזאת. מקום שבו כן מתקיים דיון מהותי על מוביליות חברתית, תרבותית ודתית הוא הביתן האיסלנדי, שעורר סערה ציבורית לא רק בקרב קהילת האמנות. האמן כריסטוף בושל הפך את כנסיית סנטה מריה דלה מיסריקורדיה למסגד פעיל שאליו נהרו מאמינים מוסלמים רבים. עקב מחאת רשויות ונציה וראשי הקהילה הנוצרית בעיר, נסגר הביתן ביום שישי שעבר.

גם 88 הביתנים המייצגים את שאר המדינות המשתתפות באירוע עוסקים באופן זה או אחר במטענים תרבותיים וחברתיים. אמנים רבים בחרו להעתיק סביבות מקומיות לחלל התצוגה, ובכך ראוי לציון הביתן הקנדי: קולקטיב האמנים BGL מקוויבק בנה שלוש קונסטרוקציות שנראות כמבנים שונים במהלך בנייתם: מרכול שכונתי קוויבקי עם מוצרים שעברו טוויסט מפתיע; לופט כאוטי מלא באובייקטים קטנים ופחי צבע; מרפסת דק שצופה על מתחם הג'רדיני. הביתן הלטבי המצוין מציג גם הוא מונומנט ארכיטקטוני שמתייחס לתחביב לטבי: סדנאות נגרות במקלטים ובמוסכים ביתיים.

בביתן הישראלי מציג השנה ציבי גבע, שייבא את ניחוח הישראליות, על חומריותה העלובה, החלודה והמתפוררת. התערוכה של גבע, "ארכיאולוגיה של הווה", מורכבת מהרים של אובייקטים שכמו נאספו ממזבלות: תריסים, טלוויזיות ומסכי מחשב ישנים, מכונות חשמליות חבוטות ושאר פריטי אשפה. מבחוץ הביתן נראה מרהיב ומושך את העין – גבע ציפה אותו בצמיגי מכוניות – אבל בפנים התערוכה מאכזבת למדי, ואנשים מיהרו לצאת מהביתן בחוסר עניין.

עוד תמה מרכזית בביאנלה היא אקולוגיה וטבע. לא מעט ביתנים עוסקים השנה בסוגיות שנוגעות למשברים אקולוגיים גלובליים ולחדירת מרחבים טבעיים אל תוך המרחב הציבורי. אחד המוצלחים שבהם הוא הביתן הנורדי, שמשלב סאונד, פרפורמנס ומיצב. האמנית קמיל נורמנט בנתה חלל אסתטי להפליא, ובמרכזו יצרה ארמוניקה – כלי נגינה עתיק שמפיק צלילים בעזרת זכוכית ומים. הנגינה בכלי זה נאסרה במאה ה־18 כיוון שהצלילים השמימיים שלו נחשבו למעוררים מינית.

הביקור בביתנים השונים מעניין ומסקרן הרבה יותר מהביקור בתערוכה שאצר אנווזור, אם כי כמו בכל תערוכה ענקית – יש עבודות טובות יותר וטובות פחות. רוב האמנים בביתנים משלבים באופן מוצלח למדי אמירות פוליטיות ושפה אסתטית מעוררת מחשבה. למרות הכל, העומס והגודש של הביאנלה הם חוויה עוצמתית שמומלצת לא רק לחובבי אמנות.

הביאנלה בוונציה תוצג עד 22.11

• תערוכה
• הביאנלה בוונציה
• אוצר
• ביאנלה
• אמנות
• תרבות