• Facebook
• Twitter
• Email

"לפעמים אני מרגיש לא קיים, והמשחק מאפשר לי להשאיר עקבות, משמעות". הציטוט הדרמטי הזה שייך, ולא במקרה, ליפתח קליין, מחזאי, שחקן ובמאי תיאטרון. נדרש לנו קצת יותר משבוע למצוא שעה פנויה בין עיסוקיו הרבים של קליין – הניהול האמנותי של תיאטרון מראה בקרית שמונה, ההורות לשלושה ילדים, המשחק, הבימוי וכתיבת המחזות.

מינויו של קליין (43) למנהל האמנותי של תיאטרון מראה עורר עניין רב, אבל לקליין ברור שבתום הברכות והאיחולים יירד המסך והביקורת לא תאחר לבוא. "עכשיו מפרגנים, עוד מעט יהיה להם מה להגיד", הוא אומר ומרמז בכך לסברות על כך שנבחר לתפקידו בגלל היותו סלב. אבל קליין נחוש לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, להראות שהוא איש עבודה ולהציג את "התיאטרון הטוב ביותר בארץ", כדבריו. איך? "אנחנו צריכים לתת את המיטב שלנו ולעבוד בצורה הכי מקצועית ומעניינת שאפשר. התיאטרון שלנו אינטימי, קטן, קאמרי אמיתי. אנחנו ננסה לעשות כמיטב יכולתנו. באמת. נעשה את ההצגות הטובות ביותר שאנחנו יכולים במסגרת התקציב שלנו והידע שלנו".

לשאלתי מדוע הוא עזב את אזור הנוחות של תיאטרון הקאמרי הוא משיב תשובות רבות ומגוונות, בכולן ניכר הרצון לאתגר את אופיו של קהל היעד ולהנגיש את התיאטרון לציבור רחב, שאינו רק חובבי התיאטרון המובהקים: "אין דבר כזה אנשים שלא אוהבים אמנות".

טענה רווחת שמופנית אל קליין מאנשי התיאטרון היא "אי אפשר לעשות הכל בו זמנית", אבל נראה שאין זו דרכו של קליין, שרוצה תמיד להיות בכל מקום. הוא לא מוותר על האפשרות לביים את ההצגה הראשונה שתעלה בתיאטרון ולשחק בה, הוא מחפש חומרים חדשים וקורא טקסטים באובססיביות, מקים אנסמבל צעירים ועובד על אתר חדש.

מה הספקת לעשות עד כה בתפקיד המנהל האמנותי?

"העלינו את 'קצרים של סתיו' ויש לנו עוד שתי הפקות חדשות בדרך. הקמנו גם קבוצת צעירים בני 15־20. לשמחתי גיליתי שהצפון מלא שחקנים מוכשרים. תחילה הייתי בטוח שאבחן 50 מועמדים ואקבל שישה, אך בסופו של דבר בחנתי 12 ובחרתי שישה, אחד מהם חייל. אני מתכוון לקחת אותם להצגות, למוזיאונים, לעבוד איתם על חומרים".

מה הנחה אותך בבחירת החומרים לעבודתך הראשונה כמנהל התיאטרון?

"רציתי להביא סיפור טוב שנכתב על ידי כותבים מוכשרים (ניל לביוט ודניאל רייץ), להתחיל בדרמה טובה, פשוטה, אפקטיבית ומתוחכמת, לא בסיפור בומבסטי. מדובר בשלושה סיפורים קצרים, בכל פעם שני שחקנים על הבמה – הפקה צנועה ומינימליסטית לצד סיפורים אוניברסליים. ההשראה הגיעה כשראיתי את הסיפורים האלה מוצגים בניו יורק. יצרנו הפקה ראויה עם שחקנים טובים וברמה מקצועית גבוהה. התגאיתי מאוד בכך שמיכה לבינסון בא כדי לביים את אחת ההצגות. הרגשתי שהצוות בתיאטרון סופג השראה, מתרשם ולומד ממנו".

קליין אומר שלצד הפקות מקומיות ינסה לשלב בהפקות שחקנים שאינם בהכרח מאזור הצפון. ההפקה השנייה היא הצגת יחיד של שחקנית אנסמבל, ובהפקה השלישית ינסה להביא רק צפונים.

אתה משחק בהצגה "פרחי היקינטון" ומביים את "נפוליאון בגלות", שתיים משלוש ההצגות שמרכיבות את "קצרים של סתיו". אין לך מספיק עבודה כמנהל אמנותי?

"אני אמשיך לשחק כל הזמן, כמה שיתאפשר לי, למרות שאני שם לב שאני לא אובססיבי מהבחינה הזאת. אני כן אובססיבי בבחירת החומרים. אני קורא המון ועובד עם שתי מחזאיות. יש הרבה מחזות טובים, מצחיקים, מטורפים, אבל חלקם אמריקאיים מודרניים מאוד, ואני לא יודע איך לחבר אותם למציאות בישראל.

"על פניו הבחירה בהפקה הבאה שלנו תמוהה. אחרי שבחרנו בה אמרתי לעצמי 'השתגעת? מה אתה מביא את ההצגה הזאת לקריית שמונה?'. זה מחזה בריטי שמתרחש בחברת היי־טק הכי תחרותית, מטורפת, קרה, אבל לבסוף הבנתי שזה טוב וזה חייב לעבוד. אני חושב שהטעם שלי הוא קצת גבוה. בתיאטרון, עד שהיצירה לא פוגשת קהל אי אפשר לדעת מה יקרה. תיאטרון בארץ הוא פופולרי יחסית, אבל לא כולם צריכים לאהוב תיאטרון. אני חושב שאם אתה מצליח לגרור אותם לשם פעם אחת וזה טוב, הם מאוד מתרשמים. בתיאטרון טוב יש קסם".

איך אתה מתכוון לגרום לאנשים לצפות בהצגות שלכם?

"אומרים לי כל מיני משפטים כמו 'זה לא מעניין את תושבי עיירות הפיתוח או את הפועלים במפעלים', אבל אני לא מאמין בזה, צריך רק לדעת להגיע אליהם ולחבר אותם אליך. הרבה אנשים מניחים מראש שיש חתך אוכלוסייה שתיאטרון לא מעניין אותו, ואני חושב שאין דבר כזה. באופן עקרוני אין אדם שלבו לא נפתח כלפי אמנות. אני נפגש עם מנהלי מלונות ובתי ספר ועם ראשי ועדי עובדים כדי להביא אותם לראות הצגות ולהצליח באמצעותם למכור הצגות לעובדים, תלמידים ואורחים. בצפון הכל מבוסס על מפגש אישי".

איך אתה עם הביקורת?

"רע מאוד. מי אוהב את זה? כשמעליבים אותך אתה נעלב".

יש לקליין נטייה לבחון את עצמו שוב ושוב. "במשחק", הוא אומר, "או שאני מוותר לעצמי או שאני מנסה לעשות הכי טוב שאפשר. אני מכיר את עצמי ויודע מתי אני שווה משהו ומתי לא. מבחינתי גם הבמאי וגם אתה עצמך הם אוטוריטה שיכולה לדעת מתי התרשלת ומתי עשית עבודה מעולה. אני יודע שאבחן שם, זה כיף ומלחיץ. זה ראש גדול יותר מלהיות שחקן, צריך לחשוב ולהתעסק בהמון דברים. יש ימים שאני שונא את זה כי זה נראה לי הדבר הכי משעמם בעולם – מי צריך את הטלפונים האלה והשיחות האלה והקשקושים האלה? יאללה, הכי טוב להסתגר בחדר ולעשות אמנות".

יש אנשים שנקלעות בדרכם הזדמנויות ויש כאלה שנלחמים עליהן. איפה אתה?

"בגיל 16 עשיתי הצגה בבית הספר התיכון שלמדתי בו, בחצור הגלילית, ומאז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים ולא בחלתי בשום עבודה קשה במקצוע שלי. אני יכול להגיד לך שכל השחקנים בארץ קיבלו לפחות עשר תשובות 'לא' על כל 'כן', ולכן זה מקצוע של לוחמים, בטח ובטח בגילי. אלו שעדיין נמצאים במקצוע הם אנשים שעבדו קשה מאוד ונחסמו וקמו למחרת בבוקר וניסו שוב. לכן אני מעריך מאוד שחקנים כי הם פייטרים".

מה עוד אתה מרגיש כלפי שחקנים?

"תמיד כיף עם שחקנים. עושים צחוקים, אין מחסום לפה שלהם. יש משהו חופשי, משוחרר ופרוע מאוד בשחקנים, לא בהכרח במובן המיני. דווקא מהבחינה המינית אפשר לומר שהם שמרנים. אני לא אוהב את ההשוואות והדיבור על אחרים – תראה מה הוא עשה ומה ההיא עושה, את כל ההתעסקות בדברים המיותרים ואת צרות העין".

מה מצב הרוח הנוכחי שלך?

"בתיאטרון אני מאני־דפרסיבי. יש ימים שהכל נראה לי אפשרי והכל קורה, ויש ימים שזה פשוט נראה לי כמו טעות אחת מתחילתה ועד סופה. כרגע זה לא קל מבחינה נפשית. מצד שני אני אומר לעצמי 'מה אתה מקטר? תעבוד, תעשה הצגות, תיסע, תחזור'".

"קצרים של סתיו" תיאטרון מראה, בית ציוני אמריקה, רביעי־חמישי (27.1־28.1)

• פרחי היקינטון
• דניאל רייץ
• ניל לביוט
• קצרים של סתיו
• הקאמרי
• יפתח קליין
• בימוי
• משחק
• תיאטרון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הדמות של דן וולמן, 74, יליד ירושלים שעבר בשנות ה־80 לרמת חן, כמו נלקחה מתעשיית קולנוע ממקום אחר והודבקה בסצנת הקולנוע הישראלית חסרת האופק והיציבות. הוא ביים לא פחות מ־13 פיצ'רים ו־14 סרטים תיעודיים, ובזמן שכולכם עפתם על קטעי הארכיון המצחיקים מערוץ 1 שרצים לאחרונה בפייסבוק, הבן אדם עשה קריירה מהקופה הציבורית וביים לא פחות משמונה דרמות טלוויזיוניות, מרביתן בהפקת רשות השידור. הוא יודע לגייס פטרוני תרבות ישראלים (מישהו נתקל באחד כזה לאחרונה?) בתור משקיעים פרטיים לסרטיו, וים ונדרס בכבודו ובעצמו העניק לו לפני 15 שנה פרס מפעל חיים. ב־2013 הוא הוזמן לסין כדי לביים סרט דובר מנדירינית (!) על זמר אופרה צרוד. הוא אחד הישראלים הבודדים שיכולים לומר את המשפט הבא: "אני מתפרנס מבימוי קולנוע כבר 47 שנה".

וולמן גדל באתיופיה ("דיברתי בעבר אמהרית שוטפת, היום אני כבר לא זוכר"), מאחר שאביו היה רופאו האישי של היילה סלאסי. הוא למד קולנוע בניו יורק בשנות ה־60, לימד שם קצת בסוף שנות ה־70 ובילה את 1981 כמרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. כיאה להיותו מקרה חריג בקולנוע הישראלי, הוא נהנה מג'סטה נוספת שאינה נפוצה במחוזותינו: רטרוספקטיבה לקריירה שלו שמארגן סינמטק תל אביב (החל מ־21.5) שבמהלכה יוקרנו עשרות מסרטיו ("תימהוני", "מיכאל שלי", "פלוך", "תרנגול כפרות" ועוד), וכן הקרנת בכורה של סרטו החדש "חרדת הבמאי". וולמן אמנם מעיד על עצמו שיש לו תכונה של הזנחת העבר ("אף שהרטרוספקטיבה היא עדות לכך שמשהו הצטבר במהלך הקריירה שלי – הילד שבתוכי אומר שזה לא באמת כזה חשוב"), אבל ניכר בו שהמחווה בכל זאת מרגשת אותו.

"הצלחתי להתפרנס מקולנוע כל השנים האלה כי ביימתי גם הרבה סרטים מוזמנים", הוא מבקש להבהיר. "עשיתי סרט לחברת החשמל, לעיריית הרצליה, לעמותת יוצאי הפלמ"ח ואפילו פרסומת למזגנים. מאז ומתמיד אני עובד במקביל על פרויקטים שמחייבים תקציב רציני, למשל 'גיא אוני' – הפקה תקופתית שעולה הרבה כסף – לצד פרויקטים שאני מפיק לבד בלי הרבה תקציב. אף פעם לא משכנתי את החיים שלי עבור סרט, מקסימום נכנסתי לקצת חובות. אני עוצר כשאין כסף וממשיך אחרי כמה שנים כשיש. ככה זה היה ב'חרדת הבמאי' – עבדתי על הסרט הזה מאז 2007 והוא נעשה הרבה בזכות חברים ואנשים טובים. המטוס קל שנוחת באחת הסצנות, למשל, שייך לאחד ממושב ליד עזה, בן דוד של מישהו שאני מכיר. יש במאים שיושבים בבתי קפה ומחכים שיבשילו התנאים לעשות את הסרט שלהם. אני מכבד את זה אבל אני לא כזה".

לאונן על סברסים

"חרדת הבמאי" הוא סרט שמנסה, באופן מודע למדי, לספק מבט על ורב רבדים על הקולנוע הישראלי בכלל ועל הקריירה של וולמן בפרט. העלילה עוקבת אחר במאי צעיר (ליאור סורוקה) שמקרין את סרטו העלילתי הראשון בקריירה בסינמטק ירושלים, החל מהצעידה שלו לעבר הבניין עם ארגזי הפילם בידו עד לעזיבתו בתום הקרנת הבכורה.

הסיפור מדלג בין החוויות של הבמאי החרדתי בזמן ההקרנה: הוא נוזף באנשים באולם להיות בשקט, רודה במקרין הזקן שמפשל (עזרא דגן) ומטלפן לשחקנים הראשיים שהבריזו מהאירוע; לבין הסרט שהוא ביים – "הניתוח" שמו – שקטעים מתוכו השזורים במהלך "חרדת הבמאי" מאפשרים להבין את מרבית העלילה. "הניתוח" מתגלה כסאטירה יומרנית שמנסה לגעת בהמון נושאים "חשובים", והוא לא בא טוב לחלק מהדודות בקהל שעוזבות באמצע ההקרנה כי הזדעזעו מכמה סצנות, באחת מהן לדוגמה נראה חייל מתפשט בין סברסים ומאונן.

הסרט מספר על ישראל הפצועה והמדממת של עוד כמה שנים, לאחר שהמלחמות האינסופיות גרמו לכל המוזיקאים לעזוב אותה (חוץ מהצ'לנים) והביאו את מי שנשאר לייאוש טוטאלי. כמה חברי מחתרת לא ברורה (מיקי ליאון ותומר שרון) מנסים להציל את המדינה על ידי החלפת איברים שונים מגופו של המנהיג באיברים של אנשים אחרים, ובכך הם מקווים להפוך אותו לרחמן יותר כלפי האזרחים. הם מטיסים מצרפת מומחה עולמי להשתלת איברים – גורו משונה שבין השאר שותה כל בוקר את המים מתוך הוואזה של הפרחים – ומנסים לאתר את האיש עם הלב הכי רחב, את האישה בעלת האוזניים הקשובות ביותר וכו'. הצופה ב"חרדת הבמאי" מצליח להשלים את החורים בעלילת "הניתוח" בעזרת סצנות שבהן הבמאי החרד פורש בפני קופאית הסינמטק החיננית (תמר אלקן) את העלילה, אך היא לא מתרשמת ממנה ובעיקר מחכה שהוא ינשק אותה כבר.

"'הניתוח' מבוסס על מחזה שכתבתי לפסטיבל עכו בתחילת שנות ה־90'", מספר וולמן, "ואז שושי, אשתי, הציעה לי לחבר בינו לבין כל מיני חוויות שקרו לי במהלך הקריירה בהקרנות בכורה של הסרטים שלי. ככה בעצם נולד 'חרדת הבמאי'. הסצנה שבה הבמאי רודף אחרי שתי נשים שיצאו מהאולם ודורש לדעת למה הן יוצאות ואחת מהן מסבירה לו שיש לה קלקול קיבה והיא חייבת ללכת לשירותים – קרתה לי כמעט אחד לאחד. ההבדל הוא שאני לא שאלתי אותה מה היא אכלה".

אז אתה הבמאי החרד.

"שמע, כשאתה עובד על סרט כמה שנים וכשהוא סוף סוף מוקרן מישהו פתאום מתעטש – אתה משתגע. צופה שיוצא באמצע הקרנה להשתין זה טראומטי עבורי. בפרמיירות – אם יש תקלה בסאונד אני משתעל באולם כדי להסתיר אותה. על הסט עצמו אני פחות חרד, יותר רגוע ופרקטי. אם השמש שוקעת ולא הספקנו לצלם או אם עשרה ניצבים מבריזים – אני יודע להתמודד עם זה בדרך יצירתית. פעם ביימתי סרט באילת ('אוצרות הים האדום' – ע"מ) וידעתי שהוא כבר הוגש לפסטיבל ביפן שמשום מה הקרין רק סרטים שאורכם יותר מ־92 דקות. הסרט יצא בסוף רק 90 דקות, אז בשביל להאריך אותו הוספתי סתם עוד אנשים בקרדיטים, כל מיני שילובים של שמות של שחקני כדורגל".

זה נראה שבאופן העיצוב של "הניתוח" אתה קצת מסתלבט על הסרטים היומרניים שבמאים מתחילים נוטים לעשות.

"לא חושב. ברור שהבמאי בסרט הוא קצת ילדותי, הרי הרעיון להשתיל איברים בגופו של ראש הממשלה כדי להרכיב שליט אידיאלי הוא ילדותי משהו. תמיד אומרים שבמאים בסרטם הראשון מנסים לעשות יותר מדי, אני חושב שבמאים מתחילים עושים היום בארץ סרטים נהדרים. 'את לי לילה', 'הנוער', ו'שש פעמים' מדברים אליי יותר מאשר סרטים של בני הדור שלי".

זה הולך להיות שלאגר

אחד הדברים שבולטים לאוזן ב"חרדת הבמאי" הוא טון הדיבור של הדמויות, גם אלה שב'הניתוח' וגם אלה שבעולמו של הבמאי החרד. הן מדברות באופן נקי וברור, בשפה יומיומית אמנם אבל מהוקצעת ונטולת סלנג, בדיקציה שמזכירה קצת וייב של דרמות בערוץ 1 (לא מפתיע, וולמן הרי ביים כמה מהן). בסצנת הקוקטייל שנערך לרגל הקרנת "הניתוח" ניגשות לבמאי החרד שתי גרופיות מתלהבות. אחת אומרת לו "תודה שהזמנת אותי, אני ממש מחזיקה לך אצבעות", ואחת מוסיפה בחיוך: "זה הולך להיות שלאגר, אין עליך". סרט אחר שנעשה בשנים האחרונות ושבו דיברו הדמויות באופן דומה הוא "מאיה" של מיכל בת אדם מ־2010; ולא מקרי שעלילתו מתרחשת בתיאטרון. הטון של "חרדת הבמאי" בולט אפילו יותר לנוכח כמה סרטים ישראליים מהשנים האחרונות שחלק מכוחם היה סגנון הדיבור המלוכלך, העדכני והמדויק להפליא של הדמויות: "עג'מי", "המשגיחים", "הנוער" ו"שש פעמים".

"עוד מישהו אמר לי משהו דומה לגבי הטון של הדמויות בסרט", מספר וולמן, "אמר שכולם מדברים כמוני. אני לא אוהב את הנטייה של העברית להגיע למלמולים, חשוב לי איך השחקנים מדברים. אני מקפיד איתם על דיקציה ולא מאמין באימפרוביזציה, אז כנראה שהם באמת מדברים כמוני בסופו של דבר".

שחקנית אחת שטון הדיבור שלה מתאים בול לתפקיד היא אביבה מרום, שמגלמת את נציגת משרד התרבות שעולה לבמה ומתנצלת שהשרה לא יכלה להגיע להקרנה. היא גם מכריזה בפקידותיות ש"הניתוח" מועמד לפרס היצירה הציונית – עוד לפני שאנשי משרד התרבות צפו בסרט והבינו שהוא למעשה ביקורתי ובוטה. מרום נפטרה לפני כארבעה חודשים.

"היא הייתה אישה מלאת אהבה שעבדה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בסינמטק ירושלים זה שנים רבות. ביקשתי ממנה לשחק את עצמה בעצם".

מה אתה חושב על פרס היצירה הציונית באמת? הרי עשית בקריירה כמה וכמה סרטים שהיו יכולים להתאים לפרס כזה, כולל "גיא אוני" מ־2009.

"לא יפריע לי אם קתולים ירצו לתת פרס ליצירה הקתולית, למשל. כלומר, אין לי בעיה עם עצם הרעיון של פרס ליצירה ציונית. אני עובד בימים אלה על גרסה קולנועית למחזה של פנינה גריי, 'סיפור אהבה ארץ ישראלי'. עדי ביילסקי, ששיחקה את התפקיד הראשי בהצגה, תשחק גם בסרט. דחקו בי להגיש בזמנו את 'גיא אוני' כמועמד לפרס היצירה הציונית אבל לא עשיתי את זה כי אני לא אוהב את האופן שבו הפרס הזה נולד – מתוך לעומתיות ורצון להיות מין קונטרה לסרטים השמאלניים. חוץ מזה יש משהו צורם בזה שיש בארץ גם מוסלמים, נוצרים, והמדינה בוחרת לתת פרס רק לסרט ציוני. זה פלגני".

ומה לגבי מירי רגב? אתה מעוניין להצטרף לקמפיין הגוועלד?

"אני לא אוהב את התבטאויות כמו 'בהמה' שהשמיעו נגדה, ואני לא אוהב חלק מההתבטאויות כלפי ביבי ושרה נתניהו. אני חושב שקולנוענים אמיתיים ימשיכו לעשות את הסרטים שלהם, ואף שר או שרה לא יכולים להשפיע על זה. הרי גם נביאי ישראל דיברו על השחיתות בעם ועל מה שרע, ולמרות שלא כולם אהבו את זה, הם המשיכו להשמיע את קולם. לגבי שרת התרבות – אני לא חושב שמשנה אם היא אישה תרבותית או לא, כפי שחלק אמרו. מה שמשנה זה אב המשפחה, ביבי, והיחס שלו לכסף, לערכים, לשכנים, לזרים ולבני מיעוטים. זו הבעיה העיקרית. הרוח שמשדר אב המשפחה היא של פרנויה, פילוג וסכסכנות, וזה חבל".

רטרוספקטיבה לדן וולמן, החל מ־21.5 בסינמטק תל אביב

• בימוי
• מפעל חיים
• רטרוספקטיבה
• קולנוע
• סינמטק תל אביב
• סרטים
• במאים
• תרבות