• Facebook
• Twitter
• Email

נהניתי כל כךמתוכנית הגוספל של שבוע שעברומבחירות השירים שלכם, שהחלטתי לשדר עוד אחת, והפעם עם כמות רוק קלאסי שלא תבייש תיכוניסט בקיבוץ.

האזינו לתוכנית:

אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

[tmwdfpad]

Dennis Wilson – "River Song"

השיר הפותח את אלבום הסולו של הביץ' בוי היחיד שאשכרה ידע לגלוש. חבל שהוציא רק אלבום אחד, את "Pacific Ocean Blue" המצוין ב־1977. רוק־חוף־מערבי פוגש את זעקת הגולש העירוני לקצת רוחניות – ואם לשפוט על פי שירים (או על פי ההינדים) אין דבר רוחני יותר מנהר.

Billy Joel – "The River of Dreams"

וכאילו כדי לבסס את הטענה על רוחניות הנהר, בא בילי ג'ואל, כפרה עליו, לעזרת חבר עם הלהיט הענק שלו שזכה בגראמי לשיר השנה של 1993.

"God knows I've never been a spiritual man"

Eurythmics – "There Must Be An Angel" (Playing With My Heart)

אחד השירים שהצליחו לרומם את רוחי ולמלא את ליבי שמחה עוד לפני שמלא לי עשור. מהלהיטים הכי גדולים של היוריתמיקס, שנגעו בגוספל בעוד כמה וכמה שירים שלהם באייטיז ובהם "Sisters Are Doin It For Themselves" שבו התארחה ארית'ה פרנקלין.

The Polyphonic Spree – "Lithium"

השיר הגדול הזה של נירוונה מהאלבום "Nevermind" ממש לא תוכנן להיות שיר גוספל. מה לעשות שחבורה של היפים לובשי שמלות התלבשו עליו 16 שנה אחרי שיצא, והפכו אותו לשיר מקהלה? לשמוח, זה מה. איזה קאבר אדיר.

Pink Floyd – "Not Now John"

ועכשיו לכעוס. השיר היחיד באלבום "The Final Cut" מ־1983 ששר דיוויד גילמור (עם מקהלת גוספל, כמובן). האלבום לא מוערך מספיק לטעמי, בטח לא בקרב היפסטרים שאוהבים לזהות את עצמם אך ורק עם הפסיכדליה של ימיה המוקדמים של פינק פלויד. תאצ'ריזם־רוק במיטבו, ולמעשה ביקורת על הפוליטיקה הגלובאלית של התקופה.

David Bowie – "Young Americans"

השיר שהחל את האובססיה של בואי לסול שחור אחרי שהרג את זיגי ואת הגלאם ופצח ב"פלסטיק סול" (כפי שנהג בואי בציניות לכנות הסגנון החדש). שיר כיפי לאללה, ועם זאת לא פחות פוליטי מזה של פינק פלויד שמעליו כאן. ומה לזה ולגוספל? שמעו בעצמכם, לא אחר מאשר לות'ר וונדרוס הצעיר אחראי כאן לקולות הרקע יחד עם זמרים נוספים.

Lou Reed – "Satellite Of Love"

טוב נו, גם פה לא מדובר לגמרי במקהלה אלא יותר בקולות רקע שמזכירים מקהלת גוספל. אבל בין זמרי הרקע האלה נמצא דייויד בואי, שגם הפיק את האלבום "Transformer" ממנו לקוח השיר – ולקראת סופו הוא נעשה מקהלתי ממש. חוץ מזה, שיר יפהפה שלא הרבה יודעים שנכתב במקור עבור האלבום "Loaded" של הוולווט אנדרגראונד, אך יצא רק בימי המירוץ לחלל – כשלו ריד היה צריך את ההשמעות ברדיו.

The Fairfield Four With Elvis Costello – "That Day Is Done"

אחרי כמה שירים עם "כאילו" מקהלות גוספל, הנה שיר עם אחת ממקהלות הגוספל האסליות הוותיקות בארצות הברית. הפיירפילד פור זוכת הפרסים היא להקה שפועלת מאז 1921 (!) ובשיר הזה, שנכתב יחד עם פול מקרטני (ואמור היה לצאת באלבום "Let It Be" של הביטלס) הם מארחים את אלביס קוסטלו שגם הוא חתום על כתיבת השיר היפהפה.

Electrelane -"The Valleys"

כל כך הרבה רוק קלאסי לא היה באור בזויות מעולם, אז לשם האיזון הקדוש, הנה להקת אינדי בריטית עם יציאת גוספל מפתיעה מתוך האלבום הנהדר שלה "The Power Out" מ־2004 ובו היא מארחת את להקת השיקאגו-א-קאפלה.

George Harrison – "My Sweet Lord"

כפי שאפשר לשמוע אותי מציין לפני תחילת השיר בתוכנית, אגיד זאת גם כאן: אי אפשר לעשות תוכנית גוספל ברוק בלי "My Sweet Lord" של החיפוש(ית) הרוחני של ג'ורג' הריסון.

John Lennon – "Give Peace A Chance"

גם חבורה של היפים מטונפים, פציפיסטים שוחרי שאכטות יכולים להיות אחלה להקת גוספל.

Blur – "Tender"

מעבר לכך שהשיר מתבקש בקונטקסט של התוכנית, הידעתם שהשיר המפורסם של בלר, יחד עם מקהלת הלונדון קומיוניטי גוספל, הוא רפרנס לספר "Tender Is The Night" של פ. סקוט פיצ'ג'רלד? וואלה, גם אני לא.

Jimmy Cliff – "Many Rivers to Cross"

בשביל צמד תוכניות רוק ופופ עם מקהלות גוספל, אפשר לומר שאלה היו התוכניות הכי אשכנזיות שרק אפשר, עם כמעט רק מוזיקה של לבנים. ויתרתי על סול והיפ הופ שבהם הגוספל הוא בן בית, אך לא הצלחתי לוותר על ההמלצה הזאת שלכם לבלדה המושלמת של זמר הרגאיי ג'ימי קליף – מתוך פסקול הסרט "The Harder They Come".

התוכנית:אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

• גוספל
• דניס ווילסון
• פינק פלויד
• ג'ון לנון
• ג'ימי קליף
• רדיו הקצה
• לו ריד
• מוזיקה
• בלר
• אורי זר אביב
• הרדיו הבינתחומי
• אור בזוויות
• פודקאסט
• אור בזויות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"העניין הוא", אומר אלכס ג'יימס ונשען קדימה, "שלא הייתי צריך להצטלם ליד ג'רמי קלארקסון". השעה היא אחת בלילה, אנחנו עומדים מחוץ למלון מאריוט בגלזגו שבסקוטלנד, ונגן הבס של בלר עומד עם בקבוק שמפניה ביד ומסביר לי למה העיתון "גרדיאן" שונא אותו. מאוחר יותר, כשיסתיים הערב, הוא מתכנן להפר בגאון את איסור העישון שיש במלון – תענוג שיעלה לו בקנס של 150 ליש"ט. מתברר שבוולוורהמפטון הפרה זו גוררת קנס של 30 ליש"ט בלבד.

קל להסתלבט על בלר. העיתונות עושה את זה עוד מאז ימי הבריטפופ, ובעיקר נהנית לכווץ את אישיותם של כל אחד מחברי הלהקה למילה אחת: ג'יימס מתהולל, דיימון אלברן יהיר, הגיטריסט גרהאם קוקסון מופנם, המתופף דייב ראונטרי סתם שקט. אבל המציאות תואמת יותר את הנאמר בשיר שלהם: "חייב להיות משהו בחיים מעבר לסטריאוטיפים". כך זה עם בלר.

העיתונות כמעט לא מזכירה שהם לוהטים לגמרי כרגע. קבלת הפנים המטורפת שציפתה להם באולם בארולאנדס בגלזגו – מעין מופע חימום לקראת המופע הענק שהתקיים בשבוע שעבר בהייד פארק – היא הוכחה ניצחת לכך. אלברן הופיע שם כאילו זוהי ההופעה האחרונה בחייו, ויצא מגדרו לשעשע את הקהל בשירים חדשים כמו "Go Out", ואילו קוקסון גרם לנוכחים לעצור את נשימתם שוב ושוב כשזרק את הגיטרה לאוויר ברגעים האחרונים של "Beetlebum". אם לשפוט לפי הופעה זו, אין ספק שבלר במיטבה.

הלהקה נשמעת טוב מתמיד, הקהל שלה הולך וגדל – לא רק בגיל. האלבום החדש והמפתיע שלה, "The Magic Whip" ("שוט הקסם"), הצליח בגדול, ובדרך גם הציל את בלר מגורלן של להקות הסוחרות בנוסטלגיה. אין כאן שחזור של להיטים קודמים אלא אלבום רענן ומקורי שיש בו אפילו מעט יותר חוכמת חיים. זו להקה שידעה פרידות, התמכרויות, השפלות ציבוריות והופעה מביכה עד כאב בגרהאם נורטון שואו. חבריה שרדו את כל זה בקלות מפתיעה ויצאו מהחוויות הקשות באהבת אחים אמיתית. אבל כששואלים אותם מה עוזר להם להמשיך לעבוד יחד, אפשר להבין למה העיתונות עדיין תופסת אותם בעיקר כמעצבנים.

מה עוזר לכם להמשיך לעבוד כלהקה?

אלברן: "העובדה שאנחנו מבלים כמה שפחות זמן ביחד".

האלבום החדש מעולה. האם תהליך היצירה שלו וההופעות קירבו ביניכם?

אלברן: "אני מרגיש שהשלמנו באלבום הזה את מה שהתחלנו ב־2009. עברנו מעין תיקון של היחסים בינינו לעיני הקהל. כבר אין מתח בתוך הלהקה, יש סוג מסוים של כימיה בין ארבעתנו".

ג'יימס: "זה בטח מוזר לבלות את כל חייך כשאתה מוגדר על ידי משהו שקרה לך כשהיית צעיר. זה קורה לספורטאים, אני כבר חשבתי ששיחקתי במשחק הגמר האחרון בחיי".

קוקסון: "לא משנה מה אומרים עלינו, היכולת לגרום לאנשים לקפץ ולחייך היא סוג של קסם. זה נהרס אצלי רק כשאני חושב: 'גרהאם, אתה בן 46, אתה נראה מגוחך'".

אתם עדיין לחוצים לפני הופעות גדולות כמו בהייד פארק?

אלברן: "לא לחוצים, יותר מודאגים מכך שלא נהיה בכושר פיזי טוב מספיק כדי לעשות את זה כמו שצריך. לפני 2009 הייתי כבד יותר, כי הייתי בלהקת הגורילז ולא הייתי צריך להופיע הרבה. לא היה לי משקל עודף, אבל לבשתי בגדים גדולים בכמה מידות ממה שאני לובש עכשיו. מאז אני עובד בטירוף על הכושר. אני עושה המון אימונים, מאגרוף עד רכיבה על אופניים".

הייד פארק הפך לבית שני עבורכם. כבר הקלטתם שם שני אלבומים של הופעות חיות.

ג'יימס: "יש משמעות מיוחדת להייד פארק עבורנו בגלל הקשר שלנו ללונדון. האמת היא שבלר היא הלהקה הלונדונית האולטימטיבית. רק לאחרונה הבנתי כמה אנחנו האנגלים התברכנו: זו מדינה כל כך קטנה ויש לנו את אחת הערים הטובות בעולם. כל דבר יכול לקרות לך בלונדון. גרהאם היה האדם הראשון שראיתי כשהגעתי לעיר. זאת האמת. נגן הגיטרה הטוב ביותר בדורו בדיוק יצא מהמכונית של הוריו".

גרהאם הוביל את יצירת האלבום החדש. האם היה לך קשה, דיימון, לתת לו את השליטה?

אלברן: "לא, שמחתי מאוד. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת עבור גרהאם להציב את עצמו מחדש בתפקיד שהיה לו בעבר. תמיד ראיתי אותו כ'שותף שלי לפשע' בבלר. בעצם יצרנו את הלהקה ביחד כשהיינו בתיכון. הקלטנו 40 שעות ל'שוט הקסם' בהונג קונג, במשך חמישה ימים, ואז נטשתי את זה. רק בזכות המסירות של גרהאם זה הפך לאלבום, ואז מובן שהייתי צריך להשתלט על זה שוב".

מהריאיון שלכם ב"גרהאם נורטון שואו" נראה שאתה מעדיף לא להיות בכיסא הנהג בימים אלה. בקושי אמרת מילה!

אלברן: "זה היה מצחיק בטירוף. הכוכבים של 'אקס מן' או משהו (למעשה הוא מתכוון ל'הנוקמים' – א"ק) עוכבו בגלל הקרנת הבכורה שלהם אז הקפיצו אותנו לאולפן. בדיוק התיישבתי מול הטלוויזיה אחרי ההופעה שלנו, שתיתי קצת וראיתי כדורגל, ופתאום אמרו לנו 'אתם מופיעים שוב בטלוויזיה עוד שעה'. כשהגעתי לספה באולפן הבנתי שהייתי שיכור יותר ממה שחשבתי והזעתי בטירוף. נואל גלאגר ממש טוב במצבים כאלה, הוא מצליח תמיד לחשוב על משהו שמפיג את המתח. אני, לעומת זאת, מפנים את כל המתח ומעצים אותו, כך שזה נעשה עוד יותר מביך. אסור לי להשתתף בתוכניות בידור קלילות".

למרות הרגעים המביכים בטלוויזיה, הפופולריות שלכם רק מתעצמת. יש לכם דור שלם חדש של מעריצים.

קוקסון: "בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו בעולם נראה שהם עדיין שם, כאילו אחסנו אותם בהקפאה והוציאו אותם שוב. אבל זה לא נכון – מדובר באנשים שצעירים ב־20 שנה מהמעריצים הקודמים – אנשים שגילו עכשיו את הלהקה ואוהבים אותה".

אלברן: "אולי זה מפני שנעלמנו למשך עשור, אנחנו אלה שהיינו בהקפאה. הגענו לאיזון טוב – יש מקומות בעולם שבהם רק בני נוער מגיעים להופעה".

ג'יימס: "אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שחשבנו 'טוב, אולי בכל זאת יש לנו עוד מה לומר'".

אלכס, אתה אב לחמישה ילדים. האם תזדעזע אם אחד מהם ירצה להיות כוכב רוק?

ג'יימס: "לא, זה לא הדבר הגרוע ביותר שהם אומרים לי. אחד הבנים לימד את הקטנטונת שלנו להגיד 'אני אנשוך אותך בפין', אז עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם זה. היא בת 3. האמת היא שזה נורא מצחיק כשהיא אומרת את זה".

האם הם נבוכים מזה שאתה בלהקת בלר?

ג'יימס: "הם היו צריכים לחיות עם גבינה למשך עשר שנים, אז לא" (כשהלהקה התפרקה, אלכס ג'יימס עבר לחווה בכפר בדרום אנגליה והתפרנס מייצור גבינות – א"ק).

ואם כבר מדברים על גבינה, אתה חושב ששפים הפכו לכוכבי הרוק החדשים?

ג'יימס: "אני חושב ששנות ה־90 היו העשור של האמנות. בתחילת שנות ה־90 אמנות מודרנית הייתה בדיחה, כתבו 'אמנות' במרכאות כפולות. אבל לקראת סוף העשור הפך 'טייט מודרן' לאתר התיירות הפופולרי ביותר במדינה. בעשר השנים האחרונות עברנו לעסוק באוכל. שפים בריטים הם סלבריטאים גדולים יותר מאשר כוכבי רוק בריטים. הם נהנים מכל רגע. השתתפתי בתוכנית טלוויזיה לפני כמה שבועות עם שף שהיה ער במשך ארבע יממות רצופות, ואחריהן הוא נכנס לאולפן ונתן הופעה מעולה".

דיימון, אתה מעלה את המחזמר "אליס בארץ הפלאות" בקרוב. ודייב, אתה עורך דין. איך המעסיקים שלכם מגיבים לכך שאתם עוזבים הכל כדי להיות שוב כוכבי רוק?

אלברן: "'אליס' זה סוג של סיוט כרגע. רופוס נוריס (הבמאי) היה צריך להיעדר מהחזרה אתמול כי הוא נסע לטקס פרסי הטוני. אני נרגש מאוד מהפרויקט הזה, הוא שאפתני מאוד והתלבושות מטורפות. אני רק מקווה שנספיק הכל בזמן".

ראונטרי: "אני צריך לשחד אותם עם כרטיסי VIP".

לסיכום, האם אתם יכולים להצביע על נקודה בזמן שבה הפכתם למבוגרים?

ראונטרי: "בסביבות גיל 40, כנראה, כשהלהקה הפסיקה להופיע. אין מצב שבו אתה יכול להרגיש מבוגר כש־100 אלף איש קנו כרטיס כדי לראות אותך, ומישהו מסתובב אחריך ושואל אותך כל הזמן 'אתה רוצה קינוח?'".

אלברן: "אני לא ממש בטוח שאני מבוגר".

• The Magic Whip
• בלר
• דיימון אלברן
• מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הרים של פסולת תרבותית הם תופעת הלוואי הראשונה של ערוצי טלוויזיה שעוברים לשדר 24 שעות ביממה. מהבחינה הזו אין שום דבר רע באופן שבו בלר בחרה להתנהל בשנים האחרונות – לא בדיוק מתה, אבל גם לא ממש פעילה. כמו ערוץ המשדר שקופית שאומרת "תכף נשוב (כשיהיה לנו מה להגיד)", בלר המשיכה ללוות את חיינו בעיקר באמצעות הארכיון המפואר שלה: סרט תיעודי יפה, מדי פעם מבזק מיוחד ליום התקליט בדמות שיר חדש וכמות הופעות חיות "אחרונות" גדולה יותר מכמות ההופעות שכוורת נתנה כל הקריירה. והנה פתאום היא חוזרת באלבום חדש, ראשון מזה 12 שנים, בדיוק משך הזמן שבו הוציאה הלהקה את כל השבעה שלפניו, והתחושה היא שככה בדיוק זה אמור לעבוד. למה לא כל הלהקות מתאחדות רק כשיש להן מה להגיד?

הסיטואציה הייחודית של להקה שמופיעה כל הזמן אבל בלי האמביציה הצעירה להוציא את התקליט שישנה את העולם מיתרגמת לאלבום קצת משונה. המשקל הסגולי של השירים נמוך, אבל הם מבוצעים באנרגיה גדולה של להקה שרגילה לנגן יחד ונהנית מזה מאוד. אין שום פזמון שיצטרף לאוסף הקלאסיקות, בין "Tender" ל"Out of Time", אבל תחושת הכיף של פגישת מחזור שיכורה במידה, דואגת שזה לא ממש יבאס. לפני הכל, "The Magic Whip" מזכיר לנו שבלר היא לא רק הרכב הליווי של דיימון אלברן – שבחר הפעם לעטוף את השירים שלו בגיטרות אנגליות במקום בהיפ הופ מצויר – אלא ריבוע שווה צלעות.

הקשיבו לחצי הדקה הראשונה של האלבום, לפתיחה המקפצת של "Lonesome Street" – עוד לפני שהשירה נכנסת, ברור ללא צל של ספק שאלה הם ולא שום להקה אחרת. נגינת הגיטרה העצבנית של גראהם קוקסון, עם הנגיעות הג'אזיות והקישוטים הממזריים, נשמעת יותר מאי פעם כרכיב קריטי בצליל של בלר. כשקוקסון מוסיף לשירים הערות שוליים בקול מתריס, התחושה היא של בן אובד שחזר הביתה. כשהוא צולל אל תוך הפדאלים ב"Thought I was a Spaceman" הפסיכדלי והנפלא, מתחשק לבכות. גם "Pyonyang", שנכתב בעקבות ביקור של אלברן בבירתה של צפון קוריאה, זורח בזכות הניגוד בין מצפון פוליטי ישר לגיטרה המזייפת של קוקסון שקצת נבוכה מכל הסנטימנטליות הזו. בס נוזלי של גיטרה נטולת סריגים, זו הפעם הראשונה שאני שומע את אלכס ג'יימס מנגן על כזו, הופך אותו במפתיע גם לבלדה אייטיזית שקל לדמיין את דיוויד ביירן כותב ושר.

שעוּן על תמה אסייתית שלא לגמרי ברורה לאיש מלבדם, "The Magic Whip" הוא לא הקאמבק הענק – כפי שהוא מוצג בעיתונים מסוימים – אבל הוא אלבום מוצלח ומהנה באופן בלתי מחייב, והוא יעבוד מצוין בהופעות חיות. לפחות לטעמו של המעריץ שלבר מצווה ביקש וגם קיבל את "Parklife". ילידי שנות ה־80 יאמצו אותו בחום מעורב בנוסטלגיה. ילידי שנות ה־90 יקשיבו לו כאל פרויקט צד מוזר של האיש ההוא מהגורילאז.

השורה התחתונה:סיבוב הופעות חדש של אואזיס הוא הרי רק עניין של זמן

8/10

• The Magic Whip
• בלר
• אלבום
• ביקורת
• צפון קוריאה
• דיימון אלברן
• ביקורות מוזיקה
• ביקורות
• גורילז
• תרבות