• Facebook
• Twitter
• Email

הפרק הרביעי בסדרת "גברים בשחור" הוא סרט עם טעם של פעם. הפעם הוא מתישהו בין 2006 ל-2009, הטעם הוא של סופלה שוקולד פושר ברשת ספגטים. זה מתוק מדי, זה בינוני מאוד, אבל זה אכיל. משהו במוצר המהונדס הזה מרגיש כמו שאריות מסוף העשור הקודם, כשסרטי קיץ היו רועשים, מטופשים והגיעו קומפלט עם שיר של פיטבול. המפיק הקירח שמכנה את עצמו Mr. World Wide ממש תפור על הסרט הזה, אבל הוא כבר כתב שיר מטומטם וזניח לסרט הקודם בסדרה, כמה חבל.

את "גברים בשחור: אינטנשיונל" ביים פי.גארי גריי ("היישר מקומפטון", "מהיר ועצבני 8") ומככבים בו טסה תומפסון, כריס המסוורת' וליאם ניסן. ארבעתם לא ממש רוצים להיות שם ומכוונים לציון עובר. הסרט נמשך כמעט שעתיים וחולף בלי להשאיר רושם של ממש, עם עלילה מהסוג שלא צריך גאדג'ט כדי לשכוח במהירות. תופסון היא מולי, שבילדותה נתקלה בגברים בשחור בפעולה ומאז היא מנסה להפוך לאחת מהם. אחרי שהיא סוף סוף מצליחה לאתר את הארגון ולהתקבל לשורותיו, היא נשלחת לסניף הלונדוני כדי ללמוד את המלאכה. מספיק אינטרנשיונל? לא לדאוג, בהמשך הדרך יש גם גרין-סקרין של מרקש וטירה באיטליה.

נער הזהב של הסניף הבריטי הוא הסוכן H (המסוורת' בחולצות שלא סיימו כיפתור). זה מכבר הוא הציל את העולם מגזע חייזרי מסוכן עם השותף שלו לשעבר שהפך למנהל הסניף, היי T (ניסן), אך התהילה עלתה לו לראש והוא מתעניין בעיקר בבילויים וסטוצ'ים עם חייזריות. הרמיוני גריינג'ר של ה-MIB מכריחה את הסוכן המצליח להכניס אותה לעניינים, אבל מה שמתחיל כערב קליל במסיבה הופך כמעט מיד לתסבוכת ענקית. זה קשור לחייזרים חדשים ומלחיצים שאף רובה לא מצליח לחסל, אבל גם לחשד שבגברים בשחור יש חפרפרת.

החידוש העיקרי בסרט הוא ההתמקדות בסוכנית צעיריםשלוקחים את החוקים הרבה פחות ברצינות, במיוחד את אלה שמצווים על חיי בדידות למען המטרה. זה דווקא רעיון מעניין שפותח אפשרויות חדשות בעולם שהסדרה בוראת. חבל שהתסריט מחורר ושהעולם ה"צעיר" עם המועדונים והברייקדאנס והפיאות המכוערות נראה מיושן (זה סרט מ-2007 בלב, נו). מצד שני, הוא כן מחדש לפחות קצת ונמנע מלהפוך לעוד רימייק שמשחזר עם דמויות חדשות את עלילת הסרט הראשון. יש מחוות לסרטים הקודמים, כולל כותרות הפתיחה שמשתמשות בפונט המקורי מהניינטיז, אבל זאת לא מלכודת נוסטלגיה. ילד חסר מושג שיראה רק את הפרק הזה יבין את כל העלילה ואולי אפילו יתלהב כי אין לו למה להשוות. ולמקרה שלא היה ברור עד עכשיו שקהל היעד הוא ילדים בני 8, יש בסרט סיידקיק בדמות חייזר קטן עם עיניים ענקיות שמדבב קומייל נאנגי'אני ויוציא צפצופי "אוווו" מחצי מהקהל וחרחורי זעם מהחצי השני.

מה שהיה יכול לשדרג את הסרט מבינוני לסביר הוא דמותה של הסוכנת M.תמיד כיף לראות את טסה תומפסון ולסיפור שלה יש פוטנציאל עצום – אישה צעירה שהקדישה את כל חייה כדי להיות חלק מארגון שאף אחד לא מאמין לה שקיים. אך כאמור, זה סרט פושר, מה חבל. עוד גלגל הצלה היה עשוי להיות המפגש המחודש שלה ושל המסוורת', הם הרי עבדו טוב יחד ב"ת'ור ראגנרוק". לא רק שהם לא, גם לא ברור מה בעצם הדינמיקה ביניהם. האם זאת חברות אפלטונית ותו לא? אולי מנסים לבנות אותם כזוג פוטנציאלי לסרטים עתידיים? הם מחבבים אחד את השני בכלל? זה אמור להיות הזוג המוזר? או מלך הכיתה שנדלק על החנונית? ולמה, הו למה, החנונית מסתובבת כל הזמן במגפיים עם עקבים?

בניגוד לכל העולם בערך אני לא חושבת שהסרט הזה מבייש באמת את הפירמה, אבל גם אין בו שום רגע שמשתווה במגניבותו ל"גברים בשחור" המקורי והאהוב. האקשן בסדר, הדיאלוגים בסדר, הדמויות לא מזיקות. אם יש דבר אחד שהוא בכל זאת למד מאבותיו הרוחניים הוא לנצל את מלוא הפריים בשביל לדחוף עוד פרטים חמודים וקטנים מאחורי הדמויות. העולם של "גברים בשחור" עדיין עשיר, דבילי וחמוד, עם כמה צעצועים אלקטרוניים חדשים ועוד גזעי חייזרים מכוערים. מעט הסצנות שמתמקדות בבניית עולם מעוררות עניין ומזכירות מה בעצם אהבנו במקור, ואם כל הסרט היה כזה אולי הוא היה יכול להביא את הסדרה צעד נוסף קדימה. במקום, הוא פשוט מדשדש במקום, כי הכל קצת קטן מדי וההרפתקה זורמת אבל לא דרמטית. יש בזה יש חן מסוים בתקופה עמוסה באירועים תרבותיים "חשובים" שעלולים להוביל לסקילה בכיכר העיר על חשיפת ספוילרים.

ציון:3/5
סרט על:משהו משהו חלל חייזרים פיצוצים
ללכת?רק אם אתם ממש ממש בקטע, או בחטיבה

Men in Black: International בימוי: פ. גארי גריי. עם טסה תומפסון, כריס המסוורת', ליאם ניסן, אמה תומפסון. ארה"ב 2019, 115 דק'

• קולנוע
• סרטים
• גברים בשחור
• ביקורת סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

יש שירים שפשוט אי אפשר להיפטר מהם. ואני לא מדבר על אלה שנדבקים לך לראש, אלא על אלה שמשום מה העולם כולו מסרב להיפרד מהם. ולא ברור למה: שירים טובים מהם נשכחו זה מכבר, גרועים מהם נמחקו מדפי ההיסטוריה, אפילו להיטים מעצבנים שתפקידם הרשמי הוא להידבק למוח כמו מסטיק בטעם מוחטה (אגדו-דו-דו, למבדה, כל שירי נעמי שמר, הנעימה המפלצתית ההיא של נוקיה), כבר התאיידו להם כמו זיכרון של חולה אלצהיימר – ואלה, הבלתי נגמרים, רק מנציחים את מעמדם שוב ושוב,

עד שבשלב מסויים הם הופכים להיות כמו ״מלכודת העכברים״ של אגתה כריסטי, אותה הצגה שמחזיקה בשיא גינס בתור זו שמוצגת הכי הרבה זמן ברצף (מ-1952 ללא הפסקה, בווסט אנד, בלונדון), ושלעולם תחזיק בשיא המיותר הזה כי תיירים מכל העולם באים לראות אותה בדיוק בגלל זה – כי היא ״ההצגה שרצה הכי הרבה זמן ללא הפסקה״. שיר כזה בדיוק הוא ״אני יריתי בשריף״ של בוב מארלי –

או, אם תרצו, הביצוע שהצלחתו עוד יותר חסרת הסבר מזו של המקורי: ביצועו של אריק קלפטון, שמצליח גם לשיר כמו דוד עייף במסיבת קריוקי, וגם לדפוק סולו גיטרה עד כדי כך שבלוני שהוא הופך למקבילה המוזיקלית של מכשיר מחיקת הזיכרון של וויל סמית וטומי לי ג׳ונס ב״גברים בשחור״: דקה של האזנה, ואתה לא זוכר קרה לך בדקה האחרונה. ונשאלת השאלה: למה?

למה דווקא השיר הזה, שנדמה כאילו המציא את המושג ״שולי״ אחרי שגמר להמציא את המושג ״מה?״, דווקא הוא מכל השירים, ממשיך להיות מושמע באינספור תחנות רדיו, פאבים, חנויות בגדים, בתי קפה, מוניות מזדמנות, בשירותים של דיזנגוף סנטר, בטיסות של אייר בולגריה (שלא לדבר על השאלה היותר קריטית: למה לעזאזל הוא לא ירה גם בסגן-שריף, וגמר עם זה?

יש לי תיאוריה, אבל אני מפחד להגיד לכם, שלא להרוס לכם את ההנאה. טוב נו, איזה הנאה? אז ככה: ברגע שמישהו יורה בשריף, אוטומטית הסגן-שריף משודרג לדרגת שריף. כך שבלתי אפשרי טכנית לירות בסגן, אחרי שאתה יורה בשריף. זהו. זאת התיאוריה. בסוף העמוד יש לינק להמלצה לפרס ישראל, ותודה מראש על תמיכתם.)

זו כמובן לא הדוגמה היחידה, וגם לא הז׳אנר האמנותי היחידי: יש גם סרטים כאלה (״טופ גאן״, נגיד, או ״משחקים פטריוטיים״ עם האריסון פורד – אין שירות סטרימינג שלא כולל אותם בחינם), וספרים כאלה (״הנסיך הקטן״ – לא, באמת? עדיין? – או כל ספר של איין ראנד), אבל דומה ששירים הם הצורה המושלמת לסוג הספציפי הזה של אמנות שולית-לחלוטין-אך-נצחית- לחלוטין: לא טוב, לא גרוע, לא אומר שום דבר מיוחד, לא יפה או מכוער במיוחד, לא מעצבן אך גם לא מהלך קסם (אני לא מתאר תגובה רגשית אחרת לחמש הדקות האלה בעניין השריף והסגן שריף, חוץ מ״דווקא שיר בסדר כזה״) – אבל משום מה, נצחי.

התשובה, מן הסתם, נמצאת בשילוב בין כלומיותם של השירים האלה, לבין העובדה שפעם, בעבר הרחוק, הוא היה חשוב מאוד מאיזושהי סיבה שנשכחה לחלוטין. ולכן, לרגע, פעם, השמיעו אותו המון. אבל מהר מאוד הסיבה נשכחה, ואם הוא לא היה כלום, הוא היה נשכח יחד איתה. אלא שעצם כלומיותו גרמה לכך שלא הפסיקו להשמיע אותו בזמן – היי, זה היה חשוב פעם, וזה לא מפריע לאף אחד היום – עד שהפך לקלאסיקה, מעצם היותו מנוגן ללא הרף עשרות שנים.

וכמובן, שזה לא היה יכול לקרות לשיר טוב. כל הסיקסטיז כבר ארוזים בפלייליסט אחד גדול באפל מיוזיק. מוצרט ובטהובן הם אותו בנאדם. אריק איינשטיין, אייל גולן ושלמה ארצי יהיו, עוד שנים לא רבות, קליק אחד משותף ביוטיוב (״שירים לבתי אבות״ – להזמנת הופעת קאברים, אנא פנו ללהקת ״אל תשליכני״), ואחר כך גם זה לא. אבל האידיוט הזה שירה בשריף, אם כי לא בסגן שריף, ימשיך וימשיך וימשיך – כוחו של הכלום, שפעם היה משהו. כוחו של הסוד שאף אחד לא ינסה לעולם לפענח, כי זה משעמם מדי. ולכן, תמיד יישאר סוד.

• אנשים
• גברים בשחור
• נעמי שמר
• הנסיך הקטן
• בוב מארלי
• וויל סמית
• עוזי וייל
• אלצהיימר
• טורים אישיים ובלוגים