"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: האמן והמוזיקאי (נערות ריינס) שתערוכתו "טעויות העתיד וכיבוד קל" נפתחת היום בארטפורט. על שדרות שאינן במרכז העיר וקריה עם יופי פנימי
1. קפה התחתית
לאחרונה עזבנו את מרכז תל אביב, אחרי 12 שנה בהן גרנו ברחוב וילסון, ממש מעל התחתית. אני זוכר את המקום עוד כחלל קטנטן וצר, עם שולחנות פורמייקה ומראה לא מתאמץ, עם לוגו שמזכיר את האנדרגראונד בלונדון. עם השנים המקום התרחב ונהיה למוסד עבור תושבי השכונה ותל אביבים באשר הם. בזמן אמת, כשגרנו שם, הרגיש טבעי ללכת לסופר ולהתיישב לקפה עם חבר שפגשתי במקרה. היום כשאני רוצה להרגיש שוב ”מרכז העיר“ זה המקום שמחזיר לי את התחושה הזו. כל מה שנמצא שם מדויק עבורי, נונשלנט מהודק, לא מחפף. התפריט, האווירה, האנשים הפוקדים את המקום 24/7, ה“קבועים“, צוות המלצרים ואסף, הבעלים, שלא מפסיק לרוץ מצד אחד של הכביש למחסן בצד השני, מסדר, מנקה, נותן הוראות, מושיב והכל ברוגע. נעים שם.
לינקולן 9
2. שדרות ההשכלה
עזבנו את מרכז העיר ונדדנו מזרחה. מתברר ששדרות הן לא רק נחלת מרכז העיר. גם המזרח מתהדר בשדרה מרווחת עם פארק לאורכה. שדרות ההשכלה שרועות לאורך שכונת ביצרון, מפרידות בין אזור העסקים ובנייני המשרדים לבין שכונת המגורים. עשיתי לי מנהג פעם בשבוע, לפני שאני נוסע לסטודיו, לעבור בלחמנינה, השוכנת לצד השדרה, ולשבת עם קפה הבוקר. מעולם לא עשיתי את זה ברוטשילד. המבנה של השדרה מאפשר לא לחוש בכבישים התוחמים אותה. היא מתחילה בשום מקום ונגמרת בשום מקום. אין חנויות, אין תיירים, אין כלים חשמליים דורסניים. הכרתי פיסת תל אביב אחרת.
3. קריית המלאכה
נכון, זה מקום קשה, מכוער, לא סלחני, לא מתחנף. אבל זה הבית השני שלי כבר הרבה מאוד שנים. הסטודיו שלי, המקום שאני נמצא בו רוב שעות היום. לצד סצינת האמנות העשירה שמתחוללת ברחובות הקריה וכוללת גלריות, סטודיואים של אמנים, סיורי אמנות וגרפיטי ומרכזי אמנות, שזורים חדרי חזרות של מוזיקאים. אני אוהב לפתוח חלון בשעות היום ולהאזין לצלילי חזרות עמומות סאונד המגיעות עם כיוון הרוח. לעתים ניתן לשמוע את הגדולים ביותר מתאמנים לקראת הופעה. גם אני עושה שעות בחדרי החזרות הללו עם הלהקה שלי, נערות ריינס, שעובדת בימים אלה על אלבום חדש.
4. בית ליבלינג
פעם הייתי מעצב גרפי. עסקתי הרבה בעיצוב בתחום האמנות והאדריכלות. יצא לי לעצב את הגרסה הצרפתית/אנגלית של הספר עב הכרס “בתים מן החול“ של ניצה סמוק, מי שהיתה אחראית השימור בעיריית תל אביב והובילה את מהלך הכרזת אונסקו על תל אביב כבירת הסגנון הבינלאומי העולמית. זהו ספר שמונה ומראה את מרבית בנייני הבאוהוס בתל אביב, מראה אותם לפני ואחרי שיפוץ, מספר על האדריכלים שבנו אותם ונותן מבט על תל אביב הבתולית והלבנה של שנות ה-30 לעומת תל אביב הכעורה של שנות ה-90, אז צולמו הבניינים בשנית.
אחד הבניינים שעניינו אותי וקיבלו הרחבה בספר היה בית מקס ליבלינג ברחוב אידלסון, של האדריכל דב כרמי. לצד הצילום משנות ה-90, טרם השיפוץ, הצילום המקורי ושרטוטי החזיתות של האדריכל הצליחו לזקק עבורי את הרעיון של הסגנון הבינלאומי, של תל אביב כעיר גנים ואוטופיה מודרניסטית אירופאית של מגורים בעיר, הכוללת מבואה מרשימה ומזמינה ואירוח בעידן המודרני. לימים הבניין שופץ ושוחזר, עיריית תל אביב בשיתוף ממשלת גרמניה הקימה בו את מרכז העיר הלבנה, לקידום וחשיפת תחומי האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, בדגש על האדריכלות המודרנית. לצד העיצוב הרגיש שמתקיים במקום, הרצאות מעניינות וקפה נחמד, מתקיימות תערוכות אמנות עכשווית המוצגות בחללי החדרים של הבניין. בית ליבלינג הוא דוגמא טובה לציון תל אביב כעיר בינלאומית. גם בגלל האווירה שבמקום אך בעיקר בגלל חשיבות השימור, תוכנית האירועים והמימון הציבורי, עירוני לארכיון אדריכלי כה ייחודי.
אידלסון 29
חוף תל ברוך (ליד)
אני לא אוהב ים. כמעט אף פעם לא הלכתי לים בשנותי הבוגרות. אבל עצם הידיעה שהוא שם, בקצה רחוב זה או אחר, עושה לי טוב. אני פשוט לא מרגיש בנוח כשאני שוכב על חול, מרבה נמשים ומחכה למשהו שיקרה. אבל לאשתי, אביגיל, ים הוא המקום היחיד שמאזן את כל החומרים. אחרי ניסיונות מרובים מצאנו את המקום שבו אני מרגיש בנוח – חוף צדפים, מרחק הליכה מחוף תל ברוך. מעט אנשים (לפחות בסוף העונה, אז השמש רגועה ואני מוכן לאתגר) כלבים מסתובבים חופשי ותחושה כללית לא מחייבת. בחוף הזה לא באנו להיות חתיכים.
התערוכה שלגיאגולדשטיין"טעויות העתיד וכיבוד קל" תפתח הערב (ה', 24.3)בארטפורט(העמל 8), אוצרת: ורדית גרוס
