בשביל לכתוב ב-2022, שירים שישמעו כאילו הם נכס צאן ברזל עברי, היה צריך לצלול הרבה מעבר לסאונד של התקופה - היה צריך להבין למה היא נשמעה כמו שהיא נשמעה. טור מיוחד של גיא מזיג
יום אחד גורי אלפי פנה אליי ואמר שצריך לכתוב מוזיקה לסדרה שחצי ממנה מתרחש בשנות ה-70, בלהקה צבאית. למרבה המזל, זה חומר שאני שוחה בו, וכשאני אוהב ז'אנר אני כבר עושה לו מראש את ה-reverse engineering: מבין איך זה אמור להישמע, איך היה מנגנים את זה, איך הוייב, מה הכלים, מי הנגנים, ככה של"מי שמע על חווה ונאווה" באתי מוכן – אבל עדיין, לצאת לעשות שירים וקטעי שירים (שיר אחד באורך מלא, שניים באורך בית ופזמון ועוד כמה קטעים קצרים יותר) שיישמעו כאילו הם מלפני 50 שנה דרש הרבה תחקיר וגם הרבה דמיון.
>>לפרק את "הלהקה": "חווה ונאווה" הן הבינג' הישראלי המושלם
הייתי צריך לא רק לחקור את המוזיקה שנעשתה כאן בתקופה הזאת אלא גם לבדוק איזה אלבומים הגיעו לארץ, במילים אחרות – מאיזה דברים הושפעו האנשים שאני הושפעתי מהם. בסופו של דבר התהליך מזכיר במשהו את ה-AI הזה שמערבב המון השפעות בשביל ליצור תמונות חדשות. למשל, יש קטע בשם "עדרים" שהוא כאילו קטע תימני, אבל כמו שלשושנה דמארי היו בעצם כותבים אנשים כמו סשה ארגוב, שהייתה להם השכלה מאוד קלאסית מרוסיה ומפולין, ככה בעצם הייתי צריך לנגן את מה שהיה בעיניהם המזרח התיכון, עם הפילטר הזה – של איך עולה חדש מאירופה תופס את הלבנט.
או למשל, נגיד, בשיר "לילה במחנה" אני ממש עושה טייק על להקת הנח"ל, וספציפית על השיר "שלווה": אווירה כזאת של חבר'ה שנשארים במחנה שבת, אבל כיף להם ביחד, כי הם צעירים, עם גיטרה, ויש להם הוויי. זה באמת דורש היכרות מעמיקה עם כל הדמויות שיצרו ופעלו אז, ועם המורכבויות של התקופה – איך הם רצו להישמע חו"ל אבל בעצם היו עולים חדשים שהגיעו לארץ והכי רצו להיות ישראלים, וככה נוצר מיקס גדול ומורכב.
לפני שכולם באו להקליט את הקטעים שלהם אני וקרן, אשתי שתחיה, הקלטנו גרסאות דמו של השירה כי במקרה אחד התחביבים שלנו הוא לשיר ביחד "כמו פעם", עם הרי"ש המתגלגלת. צריך המון קונטקסט בשביל להבין את הסגנון שבו שרו והקליטו אז – למשל, שזה לא סתם סגנון שירה שבא משום מקום אלא שהם היו חייבים לשיר ככה שישמעו אותם בוקעים מהטרנזיסטור, שהם יצליחו להאפיל על האקורדיון, וזה הסאונד שאנחנו מזהים היום עם הלהקות הצבאיות.
או למשל, את איך שעושים את ההעמדה של המקהלות: מה עושות הנשים ברקע כשהגברים שרים, או איך הגברים משתדלים להישמע ענוגים ברקע כשהנשים לוקחות את הפרונט, עם שטיח כזה של בריטון. או למשל, זה שבכל הקטעים האלו כמעט ואין תופים. ב"הזמר שבטנק" הרפרנס העיקרי שלנו היה "גבעת התחמושת", שבו יש רק בונגוס, ואיזה מין טמבורין כזה – זה לא במקרה שאין שם מערכת תופים, אלו כלי הקשה קומפקטיים שאפשר לקחת איתך למוצב ולהופיע עם שיר הניצחון הזה. וכמובן שהכרחתי את כולם לשיר עם רי"ש.
עוד דבר חשוב היה הרישול. אני מדבר פה המון על כמה שרציתי לדייק, אבל היינו צריכים גם רישול מוקפד בשביל לשמור על התחושה של הקלטה בטכנולוגיה דלה. זה לא כמו היום שזמר יכול להקליט אלף טייקים לאלף שכבות ואלגוריתם יסדר אותם על הטיימליין, אלא היינו צריכים לעבוד קצת מרושל במובן הכי חיובי שאפשר, הכי לייב והיא נכון לתקופה.
וכמובן יש את השיר המרכזי של הסדרה, "ארץ ערבה". יאיר רוזנבלום תמיד היה הרפרנס המרכזי שלי, וחשבתי על איך הוא תמיד מתחיל מאיזה שמאלץ כזה אבל אז משם יוצא להרמוניות מפתיעות. אתה מתחיל בשמאלץ אבל אז אתה גם מפרק אותו תוך כדי, אחרת תטבע בסוכר. וכל הזמן דמיינתי פסטיבל זמר עם תזמורת כלי מיתר, שיהיה הכי מרגש. זה היה ממש להיכנס לתקופה הזאת, לחיות שם לכמה רגעים. אמרתי כבר ששרנו הכל ברי"ש?
