"אני, טוניה" מצליח איפה ש"חי בסרט" נכשל
גם "אני, טוניה" וגם "חי בסרט" הם סיפורים מטורללים על אנשי שוליים שעשו מעשים קיצוניים כדי להתקבל בחברה. אבל הראשון גם מצליח לעמוד בפני עצמו כיצירה עשירה ומגוונת
"טוניה הארדינג כאן הערב", אמרה אליסון ג'ני בנאום הזכייה שלה בטקסגלובוס הזהב. "אני רוצה להודות לטוניה על כך ששיתפה את סיפורה עם סטיב (רוג'רס, התסריטאי – י"ש)… הסרט מספר על מעמדות באמריקה, על חסרי הזכויות, על אישה שלא זכתה שיאמצו את האינדיבידואליות שלה, על אמת ועל תפיסתה בידי התקשורת ועל האמיתות שכולנו מספרים לעצמנו כשאנחנו קמים בבוקר".
עוד כתבות מעניינות:
"קרא לי בשמך": לא עוד סרט טראגי על הומואים
הוליווד מחבקת להט"בים, עד שזה מגיע לאוסקר
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי": פצצה רגשית בלתי צפויה
כמה דקות לפני כן עלה לבמה ג'יימס פרנקו לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר בקומדיה על הופעתו ב"חי בסרט", שמספר גם הוא על אדם שהאינדיבידואליות שלו הייתה לבדיחה. בפתח דבריו פרנקו הזמין את טומי ווייזו לבמה, לעשות לו כבוד כאילו. אך כשווייזו קפץ על ההזדמנות וניגש למיקרופון, פרנקו דחף אותו הצדה תוך כדי השמעת "וו, וו, וו, וו, וו, וו, וו", והמשיך להקריא מהסמארטפון: "מיתגו את זה כסרט על עשיית הסרט הגרוע הכי טוב בכל הזמנים, אבל למען האמת זה סיפור על חברות. השנה למדתי מכל חבריי ושותפיי לעשייה", והוא מנה את שמותיהם, בלי להזכיר את גרג ססטרו, שותפו של ווייזו שהסרט מבוסס על ספרו.
הגישות השונות שהפגינו זוכי הפרסים ביחס לגיבורי הסרטים מייצגים היטב את הסרטים עצמם, שיש ביניהם קווי דמיון מובהקים, אך גם הבדל מהותי שהופך אחד מהם לסרט נהדר ואת השני ללא יותר מאנקדוטה משעשעת. נתחיל מהדמיון – "אני, טוניה" ו"חי בסרט" מגוללים בשנינות והרבה מודעות עצמית סיפורים מטורללים על אנשי שוליים שהשתוקקו בכל מאודם להתקבל על ידי חברה סנובית שדחתה אותם ונקטו לשם כך אמצעים קיצוניים.
טומי ווייזו שנראה כמו מומיה של אינדיאני – תחשבו ג'וני דפ ב"הפרש הבודד" – רצה להיות שחקן, אבל אף אחד לא לקח אותו ברצינות, אז הוא כתב, הפיק, ביים ומימן מכיסו (כשישה מיליון דולרים) את "החדר" (2003) – מלודרמה עילגת להפליא בכל רובד של העשייה. "החדר", שבו הוא גם מככב כבנקאי נשוי לאישה בוגדנית, זכה במוניטין מפוקפק כ"סרט הכי גרוע מעולם" (או "'האזרח קיין' של הסרטים הגרועים") והפך לסרט קאלט שהקרנותיו ברחבי העולם מלוות בהשתתפות ערה של הצופים.
מנגד, "אני, טוניה" (על משקל "אני, קלאודיוס") מגולל את סיפורה של מי שהייתה אלופת ארצות הברית בהחלקה אמנותית על הקרח לשנת 1991, אבל נחשבה לזבל לבן ומוסדות הספורט לא חפצו ביקרה – לא פעם הציונים שקיבלה לא שיקפו את יכולותיה האתלטיות. השופטים העירו לה על השמלות הזולות שתפרה לעצמה והעדיפו את יריבתה ננסי קריגן, שהייתה ייצוגית יותר והיו לה יותר ספונסרים. לעיקר פרסומה זכתה הארדינג כמה שבועות לפני אולימפיאדת החורף של 1994, כשבעלה לשעבר שכר בריון שחבט בברכהּ של קריגן במטרה לפנות את מקומה בנבחרת האמריקאית. מידת מעורבותה של הארדינג בפרשה נותרה עמומה, אך תאריה נשללו ממנה, היא הורחקה מזירת הקרח לצמיתות והפכה לפאנצ'ליין בפיהם של קומיקאים ופוליטיקאים.
"חי בסרט", סרטו ה־14 של פרנקו כבמאי (שלא לדבר על המוני הסרטים הקצרים והתיעודיים שביים), הוא ככל הנראה סרטו הטוב ביותר. פרנקו מגיש חיקוי מוצלח של ווייזו ושלל חברים (שרון סטון, מלאני גריפית, סת' רוגן, זק אפרון, ג'וש הצ'רסון ועוד ועוד) מוסיפים לו אבק כוכבים. אחרי הקדמה שמתארת את תחילת ידידותם של טומי וגרג (דייב פרנקו), החלק הארי של "חי בסרט" מוקדש לתיאור הפקת "החדר", כולל שחזור מבדר של סצנות שלמות מתוכו, מה שידבר בעיקר לצופים שראו את הסרט. טומי מוצג כסוג של חייזר, ואנחנו לא יודעים עליו בסוף הסרט יותר משידענו בתחילתו. ברוח המיתולוגיה של "החדר", "חי בסרט" אינו מנסה לפענח את האיש ששקריו לגבי עצמו כה חשופים, ובסופו של דבר הוא לא יותר ממוצר נלווה ל"החדר".
גם "אני, טוניה" בבימויו של קרייג גילספי ("לארס והבחורה האמיתית") טראשי ומחורפן, בספרו על טיפוסים לא מאוד פקחים, שלא לומר דפוקים בשכל. שרוט מכולם הוא שון (פול וולטר האוזר המצוין), "שומר הראש" של הארדינג, שכמו ווייזו מספר על עצמו צ'יזבטים ברצינות גמורה (לטענתו הוא מומחה בינלאומי לטרור). אבל הסרט, שמצליב עדויות מתנגשות של הארדינג (מרגו רובי בתפקידה הטוב והמורכב ביותר), אמה האיומה (אליסון ג'ני ודאי תזכה גםבאוסקר) ובעלה המכה (סבסטיאן סטן), אורג תמונה הרבה יותר עשירה, והמנעד הטונאלי שלו מגוון יותר. בתוך הסקנדל המתוקשר הסרט מאתר את האנושיות הפגועה של הצעירה בעלת הקליפה הגסה שנחבטה מכל עבר. כשהיא מגחכת על זעקות השבר של קריגן אחרי ההתקפה – "מה היא עושה עניין? אני חטפתי מכות כל החיים" – זה מצחיק עד כאב.
