"גם היום מישהו ילחץ פליי על 'Voodoo' ויכיר את האמן האהוב עליו. גם בעוד 20 שנה מישהי תביט לראשונה בעיני אהבת חייה לצלילי 'Really Love'. גם בעוד 50 שנה בני אדם יעשו תינוקות עם 'Untitled (How Does It Feel)' ברקע. ככה זה עם אגדות - הן נשארות הרבה אחרי שהאדם שיצר אותן הלך" // פרידה מאמן יחיד במינו
זה לא נדיר בימינו למצוא אמן בעל שם יחיד. ואם אודה באמת, היו אלו הראפרים שהפכו את תעלול שם הבמה הזה לקצת מאוס. היומרה של לקרוא לעצמך רק בשם בודד הפכה לנחלת הכלל, וכנראה שמדונה או פרינס לקחו סיכון יותר אמיץ בבחירת שמם מאשר דרייק. לפני שכל ראפר נתן לעצמו שם, רק מעטים הרשו לעצמם להעז מספיק כדי להגדיר את עצמם במילה אחת. דיאנג'לו הגיע דווקא אחרי הראפרים – למעשה, הוא היה אחד מאמני ה-R&B וסול הראשונים שגדלו על ז'אנר ההיפ הופ, ושאבו ממנו השראה – אבל כשמייקל יוג'ין ארצ'ר בחר להפוך לדיאנג'לו, לא היה לזה סאונד של ראפר. היה לזה סאונד של אגדה.
>>הקסם השחור: המוזיקה היא שכבה רוחנית שבה אנחנו יכולים לחיות יחד
האגדה הזו, כמו אגדות מוזיקליות רבות, כוללת גם סמים, אלכוהול, חוסר ביטחון מצמית וסיום מוקדם מדי שהגיע בהפתעה אמש, עם הבשורה על מותו של האגדה בגיל 51 מסרטן. אך יותר מכל הצרות, ההיעלמויות והמסתורין סביב דמותו, האגדה הזו היא על נשמה. דיאנג'לו עצמו סלד מהמונח "ניו סול", שנטבע על ידי המנהל שלו דאז, אבל קשה להגיד שהוא לא מגדיר באופן מושלם את המוזיקה שהיוצר המבריק הזה הביא. זו הייתה אותה נשמה שפעמה במוזיקה של מרווין גיי, קרטיס מייפילד, סטיבי וונדר ופרינס, אותה נשמה שהרעידה (ואז הבעירה) את המיתרים של ג'ימי הנדריקס, חשמלה את הפרלמנט פ'אנקדליקס והכתה בדיוק על הוואן של ג'יימס בראון. אותה נשמה אחת, רק חדשה לגמרי.
זו גם היתה לב הבעיה שלו – הוא היה נשמה ישנה בעולם מודרני. אדם שקידש מוזיקליות מול תעשייה שקידשה מוצר. ואכן, ההצלחה הגדולה ביותר שלו רבצה מעליו כמו קללה, עם אותו קליפ עירום אייקוני שעיצב את דעת הקהל עליו ככוכב פופ סקסי חדש, בעוד שהוא בכלל היה ישות מוזיקלית בכל רמ"ח אבריו. גאון שנכלא בגוף של MTV. ההצלחה הזו גרמה לו להסתחרר לעבר 14 שנות בצורת, ורק כשחזר ב-2014 זכה ליחס הראוי לו – כמשיח של מוזיקה שחורה, אמן עם הילה כמעט רוחנית סביב התחושות שהוא מספק לאנשים. אגדה עוד בחייו, בזמן אמת.
הסיפור אכן תרם לאגדה, אבל הוא לא מה שבאמת בנה אותה. אחרי שמסננים את הדרמה, החיפצון ואפילו הקול המלאכי, נשאר מוזיקאי פורץ דרך, מלחין ויוצר ששינה את המוזיקה המודרנית. הוא היה המוזיקאי שעיוות את מקצבי התופים של ה-R&B, שיבש את תזמון מכות התוף הרכות, ויצר סאונד מעושן שמהדהד במוזיקה המודרנית עד היום. חשבתם שהגיטרות הלא מכוונות של הגראנג' היה הדבר הכי משפיע שנוצר בניינטיז? דה וויקנד לא היה נשמע אותו הדבר בלעדיו, וכך גם הביטים של קנדריק לאמר. האינטיליגנציה המוזיקלית שלו היתה מורכבת, אך הוגשה בפשטות. מהלכי אקורדים ג'אזיסטים שנמסים לתוך צלילי באס חם, אפרו-ביט מפעפע עם אנרגיית היפ הופ, פסיכדליה שזורמת בעורקי שירי אהבה מתקתקים. אלכימיה של מוזיקה שחורה שלא רק שוברת גבולות, אלא פורמת את ה-DNA של המוזיקה לרסיסים, ומאחדת לשם אחד.
3 אלבומים אולפן,חופן שיתופי פעולה עם אמנים אחרים, אינספור הופעות חיות שרק חלקם שרדו כבוטלגים ביוטיוב. לא הרבה מוזיקה, אבל כל פיסה ממנה היא פנינה אמתית. את האימפקט של דיאנג'לו על מוזיקה, על מוזיקאים ועל איך שאנחנו מכילים מוזיקה מורכבת אי אפשר לאמוד במספרים. זה כבר חומר לאגדות. והאגדה הזו עוד לא נגמרה, למרות שחייו נגמרו. גם היום מישהו ילחץ פליי על "Voodoo" ויכיר את האמן האהוב עליו. גם בעוד 20 שנה מישהי תביט לראשונה בעיני אהבת חייה לצלילי "Really Love". גם בעוד 50 שנה בני אדם יעשו תינוקות לצלילי "Untitled (How Does It Feel)". ככה זה עם אגדות – הן נשארות הרבה אחרי שהאדם שיצר אותן הלך.
