אובססיה
לפעמים אנשים נמשכים אל האובססיה שלהם, אל הדבר שיעצב את חייהם, שיגדיר את זהותם, לא מתוך אהבה, או תשוקה
1.
״אם פעם אכתוב את זכרונותי – וזה לא בלתי אפשרי – אנשים יבינו שהשחמט היה רק חלק קטן בחיי. היום אני ממשיך לשחק רק בגלל שזה מעסיק את מוחי. זה מונע ממני לשקוע במחשבות מרות ומיואשות."
[tmwdfpad](מתוך מכתב שכתב אלכסנדר אלחין, מגאוני השחמט של כל הזמנים, שנתיים לפני מותו. הוא היה אלוף העולם במשך 17 שנים רצופות, ועד כה היחידי שלקח איתו את התואר אל הקבר. איש מבריק בתחומים רבים, שלט בעשר שפות, אבל חייו היו מוקדשים לחלוטין לשחמט.
אלחין, עם אסטרטגיית המשחק התוקפנית, הדורסנית שלו, הוא אמן השחמט המוערך ביותר על ידי גארי קספרוב. כל חייו לא זז ללא לוח שחמט קטן, נייד, שליווה אותו לכל מקום. הוא מת לבדו, בבית מלון עלוב בפריז. מצאו אותו יושב לשולחן כשהכלים פרושים לפניו, ראשו שמוט. הוא עבד על הגנה לפתיחת קארו־קאן.
(לכאורה, הוא היה התגלמות התופעה שבה אדם ואמנותו הופכים לאחד. אבל המכתב המשונה הזה, שנתיים לפני מותו, שופך אור אחר על חייו, ועל תשוקתו היחידה.)
2.
לפעמים אנשים נמשכים אל האובססיה שלהם, אל הדבר שיעצב את חייהם, שיגדיר את זהותם, לא מתוך אהבה, או תשוקה. לפעמים, הם מגיעים אליה רק משום ההפוגה שהאובססיה מעניקה להם, מן היאוש הגדול המכרסם בהם; מפני הפחד שהחיים מסוגלים להטיל על אדם.
3.
פעם אחת בחיי הייתי אובססיבי לסרט שולי לחלוטין. אין לי מושג למה. הרבה סרטים אהבתי יותר, בוודאי הערכתי יותר, הוא באמת לא סרט חשוב. אבל משהו בו הרס אותי. הקלטתי אותי במקרה על קלטת VHS ישנה, ובתקופה מסויימת ראיתי אותו שוב, ושוב, ושוב.
זה היה סרט טלוויזיה באורך מלא, בשם “השאילי לנו את בעלך". הוא היה מבוסס על סיפור קצר של גרהם גרין, וכיכב בו דירק בוגרד, שחקן כה יפה ועצוב ומופנם ומדוייק, שמצאתי את עצמי לא רק מזדהה לחלוטין – השילוב בין האנושיות האכזרית והחומלת של גרין לבין העיניים החודרות והעצובות כל כך של בוגרד, פעל עלי כנראה כמו מין שיקוי קסם – אלא ממש מהופנט: לעלילה, לנוף האגמים השוייצרים שם היא התרחשה, לבוגרד, לניואנסים השקטים של משחקו.
בסרט הזה בוגרד הוא סופר זקן, בעצם גרהם גרין עצמו, בערוב ימיו. הוא מתגורר לבדו בבית מלון קטן בשווייץ. מלון קטן ונקי וריק, והזמן הוא סתיו, אחרי תום עונת התיירות. זוג צעיר בירח דבש מגיע לשם. הם פוגשים שני מעצבי פנים הומואים, המפתים את הבעל למסע קטן של התהוללות. האשה הצעירה, שאינה מבינה מה קורה לבעלה, מוצאת ניחומים אפלטוניים אצל הסופר הזקן.
שמתאהב בה, כמובן. אהבה אחת אחרונה, וכמובן מאוחרת. אני זוכר את בוגרד המזדקן – הוא היה אז כבר כמעט בן שישים – עומד בחדרו המאפיל, מקריא לאשה שיר של הלורד רוצ'סטר, שעל הביוגרפיה שלו הוא עובד, בבית המלון הקטן והשומם הזה. ככה הולך השיר:
אז אל תדברי על בוגדנותם של אנשים
או על איך שהלבבות הופכים לקשים;
אם אני, בדרך נס, יכול להיות
נאמן לך ברגע הזה, בדקה הזאת,
זה כל מה שהשמיים מרשים.
“זה כל מה שהשמיים מרשים," הוא חוזר על המשפט האחרון, וסוגר את הספר, והיא נושקת לו ומודה לו ונעלמת אל חייה החדשים שאין לו שום נגיעה בהם, ואפילו לא יודעת עד כמה המשפט הזה היה סיכום חייו.
4.
״לופי, הבדידות הורגת אותי! אני חייב לחיות. אני חייב להרגיש חיים מסביבי. כבר שחקתי את הקרשים ברצפת החדר שלי. תיקח אותי לאיזה מועדון לילה."(מכתבו האחרון של אלכסנדר אלחין, יומיים לפני מותו. המכתב מוען לידידו פרנסיסקו לופי, אלוף השחמט הפורטוגזי. על אלחין עברו שנים של מגורים בחדרי מלון עלובים, שנים של שתיה, שנים של חסרון כיס. על פי מה שידוע, לופי אכן נענה לבקשת ידידו, והערב במועדון הלילה רומם את רוחו במעט. אך למחרת, בבית המלון, שוב שקע לתוך יאוש מר. במשך היומיים הבאים המשיך לעבוד על בעיות שחמט לבד, בחדרו, מצפה למותו כמעט בערגה.)
