• Facebook
• Twitter
• Email

המראה של יוסי אליהו עלול להטעות. הייתם מצפים מאיש שמנהל אימפריה של שש מסעדות באמסטרדם (MOMO, דה בוצ'ר, דה בוצ'ר ווסט, איזקייה,הדוכסיתומיסטר פורטר) להיראות, אתם יודעים, כמו ביזנס־מן חסר רחמים. הפתעה. אל הריאיון שנערך, באופן כמעט סמלי, על הבר של מסעדתו הראשונה והטרנדית מומו, שנמצאת סמוך למוזיאון ואן גוך ומתמחה במטבח אסייתי־מודרני באווירת "היפים והנכונים", נכנס אליהו בצעדים שקטים ומהירים. הוא מקפיד לברך לשלום את עובדי המסעדה ולהתעניין בהכנות לקראת סרוויס הערב. לבושו פשוט ואלגנטי, דיבורו עדין ואין בנוכחותו דבר המסגיר כי מדובר, נכון להיום, באחד המסעדנים המצליחים שיצאו מישראל לאירופה וגם אחד האנונימיים שבהם. ניכר שלא טבעי לו להתראיין בעברית. זו הפעם הראשונה שהוא מסכים להתראיין לגוף תקשורת ישראלי, ולא מעט ניסו.

את הניסיון שמשמש אותו כיום בעסקיו באירופה צבר אליהו בשנות ה־90 של המאה הקודמת בתל אביב, כשניהל את מסעדת פיקאסו האגדית ברחוב הירקון, והוא רק בן 23. "כל החיים אני עובד במסעדנות בארץ ובעולם", הוא פותח, "עברתי את כל התפקידים האפשריים: מטבח, ברמן, מלצר, אחראי משמרת ומנהל. התקדמתי לאט. פיקאסו הייתה המקפצה שלי. המסעדה הייתה אז מפורקת בעבודה כל יום, והאכילה את כל הברנז'ה. שם הבנתי שאני יכול".

אחרי ארבע שנים וחצי בפיקאסו החליט אליהו שהגיע הזמן לפתוח מקום משלו וב־1995 הוא פתח בית קפה איטלקי בשם סיטי קפה. פגישה גורלית עם המלונאי אלי פפושדו הביאה לתפנית בעלילה. "הכרנו דרך בת זוגו דאז ונוצרה בינינו כימיה טובה", הוא משחזר, "הוא ידע מה עשיתי בעבר, האמין ביכולות שלי וחשב שאוכל להשתלב בעסקיו בלונדון, שכללו אז כמה בתי מלון. הוא רצה להתרחב וביקש שאסייע בהקמת המסעדות במלונות".

השידוך היה מושלם. "פפושדו יודע לפתוח בתי מלון, אני יודע לפתוח מסעדות", אומר אליהו. "במשך שנה למדתי את העסק. הסתובבתי ואכלתי בהמון מסעדות ופתחתי לעצמי דלתות. לקח לי שנה וחצי עד שפתחתי את המסעדה הראשונה שלנו בנוטינגהאם: צ'ינו לטינו, מסעדה אסייתית־לטינית".

יש שיאמרו שזאת לא חוכמה להצליח עם כזה גב כלכלי מאחוריך.
"זה שטויות. מסעדנות היא לא ענף קל. התחרות מאוד קשה. כדי להצליח אתה חייב להיות טוב, בגלל זה אחוזי ההתרסקות הם גבוהים. מדובר בהשקעות ענק. אפילו גורדון רמזי סגר יותר מסעדות מאשר פתח. אני התחלתי מכלום, זה לא שבאתי ממשפחה עשירה. הצלחה לא קשורה בעומק הכיסים שלך".

לעשות גוד טיים

ובכל זאת, על אף ההצלחה באנגליה וההתרחבות של בתי המלון והמסעדות גם מחוץ ללונדון, השאיפה לעצמאות לא עזבה את אליהו, ולאחר כמה שנים של עבודה קשה ושני סניפים נוספים של צ'ינו לטינו (בלידס ובלונדון) נכנס לתמונה שותפו לעתיד לירן וייצמן, מלונאי צעיר ומוצלח, והניח לפתחו הצעה: "אני משפץ מבנה ישן באמסטרדם והופך אותו למלון. אשמח שתבוא ותראה. נוכל לדבר שם".

פפושדו לא התנגד ונתן את ברכת הדרך ("עד היום אנחנו בקשר טוב") והשניים יצאו לדרך. לדברי אליהו, הכימיה המיידית עם וייצמן היא זו שנתנה לו את האומץ לצאת לדרך חדשה, עצמאית.

המסעדה הראשונה שלהם הייתה MOMO ב־2008. "כשפתחנו אותה זה היה בגדר מהפכה באמסטרדם", הוא אומר. "עד אז הייתה בעיר שממה קולינרית; כולם הלכו על בטוח, אף אחד לא ניסה או העז להמציא את הגלגל מחדש. לירן ואני הבאנו משהו שלא היה קיים בעיר. הצלחנו ליצור חוויה של 'יציאה'. עד אז יכולת למצוא באמסטרדם או מסעדות מישלן, או כלום. לא היה אמצע.

"בהתחלה הסועדים והמבקרים לא הבינו מה קורה פה ומה אנחנו רוצים, אבל בזכות הסטנדרטים הגבוהים של האוכל, העיצוב, השירות והאווירה הצלחנו. אנשים שמגיעים למסעדות שלנו מגיעים אחרת – לעשות גוד טיים".

מהר מאוד התבהר לשניים שכדי להמשיך וליצור מסעדות חדשניות ומקוריות הם זקוקים קודם כל לשף מעולה. "לא היה קל למצוא שף שייקח את המסעדות שלנו קדימה", מסביר אליהו. "שכרנו מעין 'צייד כישרונות', והוא חיבר אותנו לבסוף עם שף מסעדת נובו מלונדון, הארי שטי. את האוכל בנובו הכרנו היטב ורצינו אותו מאוד כשף. למזלנו זה הצליח, התאהבנו בו והוא בנו".

אליהו ווייצמן לא עצרו כאן. ב־2012 הם פתחו את דה בוצ'ר – מעין דיינר אמריקאי שמח עם בר קוקטיילים נסתר (עם ההצלחה נפתחו עוד שלושה סניפים), ואת איזקייה – מסעדה אסייתית אופנתית. מאז השלושה פשוט לא מורידים את הרגל מהגז. נכון לכתיבת שורות אלו בבעלות הקבוצה שלהם, The Entourage Group, שש מסעדות ועוד חמש שעתידות להיפתח ב־2016 בגרמניה ובאמסטרדם.

מתגעגע, אבל לא חוזר

לנוכח זאת כמעט תמוה שבישראל אף אחד לא שמע על אליהו עד יולי 2015, אז פתח את הדוכסית במלון W בכיכר דאם, שאת התפריט שלה יצר המאסטר שף שלנו חיים כהן, ועל העיצוב שלה ושל שכנתה ממול – מסעדת הבשרים מיסטר פורטר – אחראי משרד האדריכלים הישראלי BK (יפו תל אביב, טופולופומפו ועוד). אגב, כהן ו־BK אינם הישראלים היחידים שאליהו בחר לעבוד איתם. הצלם דן פרץ והסטייליסט עמית פרבר נשכרו על ידי הקבוצה כדי לצלם את ספר המסעדה של מומו, אחד מספרי האוכל היפים והמרשימים שיצאו לאחרונה באירופה.

למה אתה בוחר לעבוד עם ישראלים דווקא?
"אני עובד עם אנשים טובים. ישראלים או לא, זה לא רלוונטי. כשחיפשנו לצלם את ספר האוכל למומו יצרנו קשר עם דן כי ידענו שהוא טוב, והוא אכן עשה עבודה נהדרת. כך גם היה בהקמה של הדוכסית. ידענו שהשף הראשי שלנו, שגדל אמנם במטבחי שלושה כוכבים, פחות מכיר את הטעמים הים תיכוניים שאנחנו מחפשים. חיפשנו שף שמבין את סגנון האוכל הזה. חברים קישרו ביני לבין חיים כהן, שלבסוף הגיע לאמסטרדם עם צוות טבחים ישראלי ובנה יחד איתנו את התפריט. חברי הצוות שהוא הביא מהמסעדה שלו, יפו תל אביב, היו כל כך טובים שהם נשארו לעבוד איתנו והפכו לשפים התפעוליים של המסעדות. לא מדובר במניע ציוני ואני לא עושה מזה עניין".

גם ההחלטה שלו לפתוח מסעדה עם מטבח ים תיכוני אינה רגשית אלא עסקית בלבד. "הרגשתי שהמטבח הזה בעלייה בעולם. חשבתי שאם זה עובד מצוין בלונדון, זה יכול לעבוד מצוין גם כאן", הוא אומר.

וזה לא קשור לגעגועים לישראל?
"אני תמיד מתגעגע לישראל, מבקר ואוכל לא מעט בתל אביב".

איפה?
"אני אוהב לאכול ביפו תל אביב, במסעדות של אייל שני, אצל רפי כהן ואצל מאיר אדוני. הם עושים עבודה מדהימה".

אז למה לא לפתוח עסק בארץ?
"באירופה כל תהליכי ההקמה, התפעול והאישורים הרבה יותר פשוטים ומסודרים. אתה עובד קשה, משקיע ואתה מצליח. בארץ אתה פותח מסעדה ורק אחר כך מבקש רישיון. באירופה יש חוקים. אם אתה מפספס אישור סוגרים אותך ישר".

אז לא נזכה לאכול במסעדה שלך בתל אביב בזמן הקרוב?
"אני מאוד נהנה מהעשייה באירופה, ומצד שני מאוד אוהב את ישראל ונהנה להיות בה תייר, אבל אני לא רוצה להיות חלק מהמערכת הזאת כרגע".

• אוכלים שותים
• מיסטר פורטר
• הדוכסית
• מסעדנות
• חיים כהן
• מסעדה
• אירופה
• דן פרץ
• אמסטרדם
• חדשות האוכל
• מסעדות

• Facebook
• Twitter
• Email

1. עד החתונה זה יעבור

עונת החתונות כבר מאחורינו אבל הספר לא קשור בשום צורה ל"מה תרצו, סלמון או אנטרקוט?". נהפוך הוא: יש בו סיפורים ומתכונים של מנות אירוסין וחתונה מסורתיות שהוגשו בקהילות מרוקו, קוצ'ין, בוכרה והונגריה וכן בארץ – בקיבוצים, בבני ברק ובאולמות של רחוב המסגר, כולל רבע עוף או בורקס כמו במערכון המפורסם. טקסטים היסטוריים־אנתרופולוגיים מוסיפים מידע על מנהגים ומסורות והעיצוב צבעוני ומאיר עיניים. ספר קריאה ועיון לא פחות מאשר בישול.

"רבע עוף", נעמי אבליוביץ'
ועופר ורדי, הוצאת לאנצ'בוקס,
108 ש"ח

2. יודע חקלאי פיקח

פרקי הרומן בין הדיי עפאים, חקלאי ואיש אוכל, לצלם דן פרץ ולסטייליסטית נורית קריב התפרסמו בכל סוף שבוע במוסף “הארץ". עכשיו, כשהמדור כבר לא מופיע, אפשר להתנחם ברשימות שעפאים קיבץ לספר לפי שיקול דעתו הפרטי, ומכאן הפנייה לגיוס המונים. למתכונים יש קשר אסוציאטיבי ללוח השנה העברי (בייגל עגול לראש השנה, רושטי לחנוכה) ויש בהם את אותו קסם עפאי פשוט, שורשי ואלגנטי. העיצוב מוקפד עד לרמת בחירת הנייר ומגביה את הרף בכל מה שקשור לספרי בישול.

"ספר על אוכל", הדיי עפאים,
הוצאת לאנצ'בוקס, 178 ש"ח

3. מאסיה באהבה

השף שלא נח לרגע ממשיך לרכוב על הגל האסייתי כפי שהוא עושה כבר יותר מ־30 שנה (וטוב שכך), והפעם הוא מביא מתכונים ממטבחי תאילנד, וייטנאם, סין והודו. חלק מהמתכונים מוכרים סלט פפאיה, סמוסה) ואחרים פחות (מוס דגים מתובל מאודה מתאילנד, אטריות קרות בטחינה מסין), אך כולם נגישים מבחינת חומרי גלם ומתאימים למטבח הביתי גם למי שלא מחזיק מעצמו בשלן מומחה. הצילומים מפשטים את ההכנה וההוראות פשוטות וברורות.

ישראל אהרוני מבשל ממטבחי אסיה,
הוצאת כתר, 88 ש"ח

4. אם אשכחך ירושלים

המגזין האינטרנטי “עיתונאוכל" צבר ניסיון במשך שנה וכעת החליט עורכו, מאיר בולקה, להוציא ספר מתכונים של שפים ירושלמים, בהם דוד ביטון (קינג דיוויד), צחי בן שבת (דן ירושלים), זכאי חוג'ה (ג'קו סטריט), משה בסון (אקליפטוס) והקונדיטורית לי דרורי. הספר מעוצב בפורמט לוח שנה שבחלקו העליון ספירלה, ונוח להעמיד אותו על השיש. בין המתכונים: מג'דרה חמוציות ושקדים, קבב לוקוס בתבשיל עלי סלק וקציצות בקר ברוטב מרוקאי. להשיג באתר: .itonochel.com

"ספראוכל תשרי", הוצאת
מאירקוקבוק , 69 ש"ח

• אוכלים שותים
• הדיי עפאים
• דן פרץ
• אוכל אסייתי
• ישראל אהרוני
• ספרי בישול
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו הרבה אנשים, גם אני, כששמעתי לראשונה את השם הדיי עפאים תהיתי על מה או מי לעזאזל מדובר. יש לנו אותו גורל זהה: שם מוזר שתמיד מעורר תהיות בסגנון "אתה ערבי?" – שאלה שנשאלת בכל פעם במין ניצוץ של תקווה, שהנה הופיע סוף סוף החבר הערבי המיוחל, והוא גם יודע לבשל.

במקרה של הדיי, שיצא לי לעבור איתו כברת דרך קטנה, האיש לא רק יודע לבשל, הוא גם מבין דבר או שניים בתהליך העשייה של האוכל: דרך הגבינות הנהדרות שהוא מייצר, התמרים שהוא מגדל וכל מה שמסביב. הוא מתחבר מאוד לגישה הסלואו פודיסטית של חקלאות מקיימת שהיא עונתית, מתכתבת עם האדמה וגם הוגנת. דווקא בגלל הקשר שלו עם אדמה אירחתי אותו בסתיו האחרון בוועידה גדולה בנושא אוכל ללא אדמה. האירוע התקיים סביב במה גדולה בטורינו, עם חוקר אוכל אפרו־אמריקאי, טבחית רומניה קשישה, איטלקי שלא הפסיק לדבר, תורכים ועוד. ניסיתי לברר איתו אם האוכל שהוא מדברר – אוכל יהודי, ישראלי – הוא אוכל של הגירה או שהוא אוכל של מקום ואדמה.

יכול להיות שאני אוהב את הדיי כי הוא מאמץ את העונתיות והזניות והמקומיות, ולא משתמש בהן רק בחקלאות אלא גם באכילה עצמה וגם בכתיבה. נפגשנו כדי לדבר על הספר שהוא מוציא עכשיו בקמפיין מימון המונים. זו אסופת מאמרים שנבנתה לאט לאט, חומר גלם אחר חומר גלם, בלי שום כוונת מחבר – אסופה שהתקבצה למשהו שבעיניו כבר היה ראוי לאכילה. ואני כותב אכילה בדחילו ורחימו, כי אכילה בעיני הדיי היא לא המטרה, אלא האמצעי לישיבה יחד, לחברות וגם לקשר בין אנשים ואדמה. את האסופה הזו הדיי מוציא כמין סיכום לטורים שלו במוסף "הארץ" – טורים שהוא כותב מדי שבוע במשך לא מעט זמן. אליו הצטרפו דן פרץ צלם האוכל ונורית קריב שהעמידה את האוכל כמו שעורך מעמיד ספר.

כותבת ספרי בישול אמרה לי פעם שהיא מדמיינת מיד את הספר שלה מלוכלך לגמרי מרוב שימוש. בך יש גם את החולצות המשובצות של פלאח וגם את הכתיבה הספרותית. אתה מוציא ספר מלוכלך או ספר נקי?

"זה לא קופי טייבל בוק, אבל הוא כן ממלא לדעתנו כמה פונקציות. לא הייתה לנו בעיה להוציא את הספר הזה בהוצאה רגילה, אבל הוצאות הספרים מוגבלות משיקולי תקציב, ומרגע שהחלטנו שאנחנו לא רוצים להתפשר על הדברים הטכניים של הצילום, ההעמדה, הכתיבה וכל השאר – החלטנו שאנחנו הולכים עד הסוף ועושים את זה לבד. אז אמנם הספר יהיה מוקפד ויפה מאוד, אבל אנחנו רוצים שהוא יבלה על השיש כמו שהוא יהיה בסלון, במיטה או בכל מקום לקריאה שהיא אחרת".

את מה הספר מתאר, את האוכל הישראלי או את החלומות שלך?

"זה לא ספר הוראות וגם לא ספר מתכונים במובן הקלאסי. הוא לא בא לתת שיטה סדורה של הכנת פשטידות או מרקים. בכל המתכונים אני נותן מתכון ואומר אחר כך איך אפשר לשנות אותו. זהו ספר אישי, אך מה שהופך אותו למעניין לקהל רחב הוא, שבמקום לעסוק בטכניקה הוא עוסק בשאלות למה אוכלים, מה אוכלים ומתי. הוא עוסק בקשר בין אוכל למצב הרוח ומזג האוויר, עונות השנה, החג והשבת; מתוך תפיסה שהאוכל עצמו עבורי הוא כמעט חסר משמעות, מה שחשוב לי זה הארוחות – עם מי, מתי ואיך. אני כמעט אף פעם לא אוכל לבד. אתה יכול לאכול ארוחת פאר של 20 מנות בכלי כסף ועם חומרי הגלם הכי טובים בחברת אנשים שאתה לא אוהב, אנשים מאוסים וצרי עין, ולא תזכור כלום מהארוחה; ואתה יכול לאכול לחם יבש ולידו חתיכת בצל ושמן זית עם אהבת חייך. שם יהיה הטעם הכי חשוב בעולם וזו הארוחה שלא תישכח".

אז זה פחות ספר אוכל ויותר ספר חיים, כלומר ספר שמתאר זמן בהקשר של אוכל דווקא?

"כמעט כל מושג שקשור לאוכל הפך לפופולרי מדי. כל מושג קיבל כביסה וקשה לי להתחייב להגדרה מסוימת. קטונתי ממש, אבל זה אולי ספר אוכל כמו שעמוס קינן כתב ספר על אוכל ב'ספר התענוגות' – ספר שהוא מודל ומופת עבורי. אוכל הוא שדה היצירה העיקרי שלי. למען הדיוק – אוכל וכתיבה, וכאן זה החיבור. באוכל אני עוסק ישר מהאדמה, מתחילת הקשר שלו – בעונתיות, בחקלאים, במגדלים וגם באוכלים. הספר הזה עוסק באיך ולמה אוכלים, הרבה יותר מאשר במה מבשלים. זה לא ספר שנהגה מראש. לא רציתי לומר שום דבר, כתבתי מדור אחר מדור. כמעט 200 מדורים כתבתי ואז גיליתי שמשהו נאמר. איפשהו באמצע הדרך, אחרי שנוצר גוף כתיבה גדול, עברו ארבע עונות, עברה שנה, נולדו ילדים, הקמתי עוד משק – כל הדברים האלו יחד גילו לי שאת המדור הזה אפשר לקרוא כקו מחבר. אם אני ארקום שטיח, יקר ככל שיהיה, איכותי ככל שיהיה, עם חוט אחד – השטיח יהיה דוגמטי. ואם אני במשך שנים אוסף חוטים ופורם סוודרים, ויום אחד אני עושה מזה שטיח – אז השטיח עשיר, הוא כמו שמיכת טלאים".

מה בעצם מקור ההשראה שלך? אתה אוסף מתכונים מאנשים או חופר בתוך עצמך והסביבה שלך?

"אני לא אספן מתכונים, מה שמעניין אותי באוכל זה בעיקר ההקשר התרבותי שלו, לכן כמעט לא תראה אותי במסעדה אסייתית בארץ, כי זה קצת מנותק לי מההקשר. אני לא מכיר מספיק את התרבות הזאת, בניגוד למסעדה תוניסאית, פולנית או נגיד רפי כהן. ובהקשר התרבותי הזה מעניין אותי לחקור את המקורות שלי. אני עוסק לא מעט באוכל מזרח אירופי, מעניינים אותי מאכלים שקשורים לזמן ומקום מסוימים. אם זה פאי רועים שעושים בסקוטלנד ביום מסוים בשנה, אז הסיפור מרתק אותי; והדבר שאני הכי מושפע ממנו הוא עולם התוכן היהודי. אני עוסק גם בשבת, גם בחגי ישראל, גם במעגל החיים היהודי, גם בטקסטים יהודים לדורותיהם. אף על פי שאני אדם חילוני, אני יהודי ואני עוסק בזה הרבה. היחס שלי ושלך לאוכל דומה – זה לא המקצוע של שנינו, אלא משהו עם השפעות מהמון כיוונים, תוצאה של כל החיים, כמו יצירה. אמרת לי פעם שאין בעיניך קשר בין מעשה האוכל לאמנות, ואני מסכים איתך בזה, כתוצאה מהכבוד שאנו חולקים לאוכל וגם לאמנות. הלוואי ובעיסוק שלי באוכל יהיה קצת מהתהליך שעובר אמן".

ספר האוכל של הדיי עפאים עתיד לצאת לאור לקראת ראש השנה. הוא יכלול את הטקסטים של הדיי ואת התמונות שצילם צלם האוכל דן פרץ ועיצבה הסטייליסטית נורית קריב.

את הספר אפשר לרכוש ברכישה מוקדמת כולל הטבות נהדרותבקמפיין הד סטארט

• אוכלים שותים
• ספרי בישול
• דן פרץ
• הדי עפאים
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

אתם מכירים היטב את התרחיש הבא: יוצאים למסעדה. מתרגשים, מתלבטים ומתחבטים מה להזמין. המנות מגיעות, ההתרגשות בשיאה, אתם גוועים ברעב ומתים כבר לטעום את הביס הראשון. ואז מה? מישהו (ואולי אפילו אתם) שולף את האייפון, מצלם, מזיז קצת את הצלחת ונותן עוד קליק במצלמה ועוד זווית אחרת, ורק אחרי שכולם בטוחים שהם זכו בפריים המושלם אפשר להתפנות לדבר שלשמו הגענו – לאכול את המנה. ומה אם המנה התקררה? לא נורא, העיקר שקיבלנו כבר כמה לייקים.

נזדעזע, נשנא, נאהב, נתמכר – אי אפשר להתעלם מהתופעה. 668.4 מיליון (!) האשטגים שונים בנושא אוכל מסתובבים במרחב של האינסטגרם, וזה אומר פאקינג הכל. מופתעים? אנחנו לא בטוחים. אולי המספרים האסטרונומיים יכולים להמם אותנו, אבל בואו נודה על האמת: האינסטגרם בפרט ותמונות האוכל בכלל השתלטו לנו על הצלחת. אנחנו יוצאים למסעדה, ולא ברור בכלל אם אנחנו יוצאים לאכול או יוצאים לצלם. נדמה שכבר נכתב הכל, נאמר הכל וראינו הכל בעניין הזה. לאחרונה סיפר אפילו אייל שני שבכל ראיון עבודה לטבח חדש הוא בודק את חשבון האינסטגרם שלו, ולא מקבל לעבודה טבח שאין ברשותו תמונות יפות של אוכל. עכשיו, כך נדמה, הגענו לשיא חדש: סדנאות צילום אוכל בסמארטפון המתקיימות במסעדת כתית.

אל תוך המציאות הזאת מגיעים השף מאיר אדוני (כתית), צלם האוכל המוערך דן פרץ ומעצבת הכלים עדי ניסני (שעיצבה כלים עם תושבת מיוחדת לסמארט פון!) – בחסות יקבי כרמל. אם נדמה שמיצינו את טרנד תוכניות האוכל, סדנאות האפייה וקורסי הבישול – כעת אפשר להגיד חד משמעית שהגענו לשלב הבא: כבר לא משנה איזה אוכל אתם מכינים או אוכלים, העיקר שיצטלם טוב. יקבי כרמל – יזמי פרויקט Foodography – החליטו לחבר בין אוכל עילי, יין משובח וצילום איכותי.

לא טריוויאלי לשבת בכתית, לקבל את הצלחות המעוצבות והמושקעות על שלל האלמנטים בצלחת, כדרכו של אדוני, ואז להתחיל לדבר על זוויות צילום ותאורה במקום פשוט להתנפל על המנה ולזלול אותה. מוזר עוד יותר שיתוף הפעולה של אדוני עם הסיטואציה: במקום לצאת נגד תרבות הצילומים – האוכל מתקרר, תאכלו כבר – אדוני זורם ומפנה את הבמה לצלמים ולצילומים. הצילחות, הכלים והיין אכן עושים את שלהם, והתמונות תאווה לעיניים. אין ספק כי הפעם לא הגענו לכתית לאכול. הגענו לסדנה וחייבים להודות – חרף הסתייגות מתרבות הצילומים, הרעיון גדול. דן פרץ הוא גדול צלמי האוכל המקומיים. הטיפים שלו לצילום בסמארטפון מועילים, ותמיד תענוג לשמוע אותו מדבר על אוכל ואסתטיקה. הכלים של עדי ניסני מהפנטים ביופיים, ואפילו הגימיק של תושבת לפלאפון על הצלחת נדמה כמו קריצה מודעת לעצמה ומלאה חוש הומור בריא. כל זה לצד יינות נפלאים של יקב כרמל, ואפשר בהחלט להבין למה (אם להמר) הסדנאות האלו הולכות להתמלא בין רגע.

משחקים עם האוכל

הכל חוץ מהתנוחה המיסיונרית: עשרה טיפים של הצלם דן פרץ שיעזרו לכם לשפר את יכולות הצילום שלכם

• הצלחת אינה מקובעת לשולחן במסמרים. תרגישו חופשי לסובב את הצלחת ולבחור זווית שונה מזו שהונחתה לכם עם הגעת הצלחת לשולחן. נסו לצלם כל מנה ממספר זוויות, ייתכן שזווית אחרת תיתן לכם פריים שווה פי אלף.
• לחיצה ארוכה על המסך בנקודות מסוימות בפריים עוזרת לקבל חשיפה נכונה, ובעזרתה תוכלו להבהיר או להכהות את התמונה.
• השתמשו בגריד (רשת) שבטלפון שלכם ונסו למקם את האובייקט בנקודות שבהן נפגשים קווי האורך והרוחב
• הרקע קובע: רקע שחור ייצור קונטרסט ודרמה גדולים יותר מרקע לבן. תזכרו את זה כשאתם בוחרים את הרקע לצילום.
• הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה: תעדו את תהליך הכנת המנה. לפעמים הוא הרבה יותר סקסי מהפריים הסופי.
• לעולם בעקבות האור: אור הוא הגורם המכריע בצילום אוכל, ולכן לפני הצילום עצרו רגע וחשבו על מקור האור. חפשו את קרני השמש המעניינות שנופלות על האובייקט שלכם. הימנעו משימוש בפלש.
• חתימה אישית: לכל יצירה יש את טביעת האצבע של האמן. גם לצילום בסמארט פון חשוב שיהיה דבר ייחודי לכם (צבעוניות, הצללה וכו') שיעזור לזהות את הצילום שלכם גם אם שמכם אינו מופיע עליו.
• צילום אוכל צריך לגרות את החושים: אל תחששו לצלם פירורים, נזילות ואכילה עם הידיים.
• התמונה והעדשה: העדשה בסמארט פון רחבה מאוד. עדשה רחבה מכסה שטח גדול יותר וקולטת פרטים רבים יותר מעדשה צרה, אבל היא גם יוצרת עיוות מסוים בפריים. נסו להשתמש בעיוות הזה לטובתכם במקום להילחם בו.
• זום אאוט: שכחו מעניין הזום במצלמת הסמארט פון שלכם. זום דיגיטלי אינו מומלץ כי הוא מוריד משמעותית את איכות הצילום.

Foodography,י20.3 ,24.4 ,19.6, במסעדת כתית, נחלת בנימין 57, 5107001־03, 599 ₪ לסועד.פרטים נוספים באתר

• כללי
• אינסטגרם
• מאיר אדוני
• כתית
• דן פרץ
• צילום