• Facebook
• Twitter
• Email

בעזרת החברים מאפליקציית דירוג המסעדותטבלת המבקרים, בדקנו מיהו מבקר המסעדות הקשוח בישראל ומה בדיוק עשה לו את זה השנה. מתחילים:

הדירוג

שגיא כהן / הארץ

2015 הייתה השנה שבה גילה כהן שאין דבר כזה ביקורת קטלנית מדי. תשאלו את מיכל אנסקי ואת החברים מדייגו סאן, רובע 5 וקלואליס הכשרה שחטפו באבי אביהם. אם הוא נהנה מזה, גם אנחנו נהנים.
ציון ביקורת ממוצע: 74.31

ביצה עלומה / מאקו

כמעט כל נסיעה מחוץ לתל אביב עושה את זה לביצה. סזרינה, מרקטו, כולא, עלה גפן ורולא הן חלק מהמסעדות הצפוניות שזכו לביקורות משתפכות. האם ביצה עלומה הוא יליד הצפון העורג למטבח ילדותו?
ציון ביקורת ממוצע: 76.37

גיל אקרמן / Time Out

אקרמן החל השנה לכתוב גם למסעדנים עצמם. עלות חומרי גלם, עלויות תפעול ואגו של טבח לשעבר מופיעים ברבות מהביקורות, שלא תמיד דופקות חשבון לחברים. בסצנה קטנה כל כך צריך אומץ כדי לבקר קולגות.
ציון ביקורת ממוצע: 77.7

ניב גלבוע / ערוץ 10

החוכמות עם המלצרים, הפרצופים למצלמה והנבירה בחשבון -הביקורות של גלבוע הן כמו ללכת למסעדה עם אבא, והוא יודע את זה. גלבוע הפך השנה למבקר המסעדות של ההורים שלנו.
ציון ביקורת ממוצע: 78.09

אבי אפרתי / וואלה!

אפרתי הוא מבקר המסעדות הוותיק בישראל. שערוריית רושפלד־לונץ הזכירה לנו שמי שכתב על מסעדת כפות תמרים ב־1998 ביקורת שערוריתית המתחילה במשפט "נפיחה היא סוג של גז" עדיין לא התעייף.
ציון ביקורת ממוצע: 78.8

דניאל שק / Time Out

שק היה עד לפני כמה שנים שגריר ישראל בצרפת, ובמהלך 2015 השיל מעליו חלק מגינוניו הדיפלומטיים והפך למבקר נשכני. אנחנו מנחשים שבשנה הקרובה תושלם המטמורפוזה ושק יהפוך לאימת המסעדנים.
ציון ביקורת ממוצע: 82

עומר שוברט / הארץ

מהרגע ששוברט הבין שארוחה עסקית היא בסך הכל ארוחת צהריים, הכל הפך מעניין יותר. בזמן שאנחנו חווים פומו קולינרי בעבודה, שוברט מספר לנו מה אנחנו מפסידים.
ציון ביקורת ממוצע: 85.3

חיליק גורפינקל / גלובס

נדמה ש־2015 הייתה השנה שבה גורפינקל התחיל באמת ליהנות מהעבודה שלו – הוא לרוב בוחר לסעוד במסעדות שהוא כבר אוהב. בחירה מעט מוזרה בשביל מבקר, אבל אנחנו בעד שכולם ייהנו מהעבודה שלהם.
ציון ביקורת ממוצע: 87.37

כך דירגנו:

• בחרנו את מבקרי המסעדות הדומיננטיים בישראל

• ניתחנו כל ביקורת לפי חמישה פרמטרים: איכות המנות, חומרי הגלם, אווירה, שירות ותמורה לכסף. הציונים מ־1 עד 100, 100 מתייחס לביקורת טובה
• שקללנו את הציונים וחילקנו במספר הביקורות השנתי

לאתר טבלת המבקרים

• אוכלים שותים
• עומר שוברט
• דניאל שק
• ניב גלבוע
• גיל אקרמן
• ביצה עלומה
• שגיא כהן
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

מכל חלקי פריז, המרחב בין כיכר הבסטיליה לכיכר הרפובליקה ומשני צדיה של תעלת סן מרטין הכי מזכיר לי את תל אביב. לא בחזות החיצונית כמובן, אין דמיון כלל, אבל ברוח השורה בו. זו שכונה שהתעוררה לחיים חדשים בעשורים האחרונים והפכה לצעירה, תוססת, אנרגטית ומבוקשת. כשישבתי במרפסת של מסעדת Le Petit Cambodge בצהרי יום אפרורי של סוף הקיץ ואכלתי בחברת עצמי קערה גדולה ומהבילה של אטריות בובון קמבודיות – לא יכולתי לדעת ששבועות לאחר מכן אפגוש את שולחנותיה וכיסאותיה הצבעוניים מעל כל מסך טלוויזיה – הפוכים, מחוררים ומוכתמים בדם.

כשבביקורי האחרון בעיר, שהיא כביתי השני, שכבתי בחדר המלון הקטן עם חלון פתוח, לא יכולתי לנחש שאילו הארכתי את ביקורי בשתי יממות – במקום ציוץ ציפורים מהחצר הפנימית, רוח הסתיו הייתה נושאת הדי יריות וצווחות אימה מאולם בטקלאן הסמוך.

ובליל שישי כשצעדתי בתל אביב אל ביתי הראשון, האמיתי, בשולי הכיכר הנושאת את שמו של האיש שטבע את האמרה "נילחם בטרור כאילו אין שיחות שלום ונחתור לשלום כאילו אין טרור" – לא פיללתי שלמחרת אתייצב לאירוע זיכרון, עוד אחד, כשברקע חזיתו המכוערת של בניין העירייה מוארת בצבעי ים, תום ודם.

מאז אני לא מפסיק לשמוע פרשנים מסבירים לנו בספק התנשאות של בעלי ניסיון ספק שמחה לאיד של מי שצרתם הוכחה כצרת רבים – שעכשיו צרפת תהיה חייבת להשתנות, שהיא תצטרך להיפרד מהעקרונות הנאיביים שלה ולהתפשר עם המציאות של העולם האכזר שנקלעה אליו (כמונו), ושפריז תצטרך לחספס את קימוריה ולהקשיח את רוחה. אחרת תיאכל באש הזעם, הפנאטיות והאכזריות שמלחכת כבר את גבולותיה.

ברור שפריז לא יכולה להפוך דף ולשכוח אירוע מכונן ומטלטל בעת ובעונה אחת כמו גל הפיגועים האחרון. היא תעשה שקר לעצמה ועוול לקורבנות אם תפנה מבט ורק תקווה לטוב. כי טוב לא יהיה כאן (או שם) כל כך מהר ועוד נכונו נחלי דם, יזע ודמעות. ההבדל בין אופטימיות לפסימיות הוא לא בכך שהראשונה מייפה את המציאות והשנייה משחירה אותה, אלא שהאופטימיסט רואה בקצה האופק תקווה שהפסימיסט דוחה אותה על הסף. זה גם מה שמייחד את אותן ערים מיוחדות שהן ערש תרבות ואינטלקט ומוקד לאנרגיה יצירתית. הן לא יכולות למלא את תפקידן ללא שמחת חיים.

מלחמות תרבות אינן על רכוש, משאבים וטריטוריה, אלא על אורח חיים. ככל שמעשי הזוועה שמולם צריך להתגונן נוראים ואכזריים יותר, כן גדלה הדילמה כיצד להתמודד עמם. איך להילחם באומץ ובעוצמה בעבור תפיסת העולם שלך מבלי לאבד בדרך את צלם הערכים שבעבורם אתה נלחם מלכתחילה? הרי אין תבוסה גדולה יותר מלהתיישר עם הברבריות כדי ללחום בה באמצעים שלה. זה מחייב תעצומות נפש ויכולת עילאית לכבוש את אחד היצרים הטבעיים הדורסניים ביותר – הנקמה. לא לנקום את קורבנות הטרור אנחנו באים, אלא להביס אותו. להרוס אותו עד היסוד באומץ, חוכמה, נחישות, ומכוח שורשי הערכים שעליהם אנו צומחים.

נכון, לנוכח הזוועות שפוקדות את עולמנו ולנוכח האמצעים חסרי התקדים להפיץ אותם – יש יותר משמץ של בועתיות בהיצמדות העיקשת לתפיסת עולם ליברלית ומוסרית. פריז היא בועת אינטליגנציה, יופי, פתיחות ויצירתיות שאפילו הכיבוש הנאצי לא יכול לה. לכן גם אם צוק העתים יחייב אותה ללבוש שריון ולצאת לקרב מר על ציפור נפשה, אל תייעצו לה להשיל את זהותה. גם תל אביב, למודת טרור, טילים וקורבנות, ממשיכה לשגשג והיא עדיין העיר שאפשר לנשום בה בחופשיות ומכל פינה בה להבחין בזוהר התקווה מנצנץ באופק. זה הקשר בין שתי הערים שהן ביתי – כוחן בבועתיותן. לכן גם בביקורי הבא אתיישב ב־Le Petit Cambodge, אוכל קערת אטריות ואשאף מלוא ריאותיי חופש.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• דניאל שק
• פיגוע
• צרפת