• Facebook
• Twitter
• Email

גיל

28

סטטוס

בזוגיות

תעסוקה

רקדן וכוריאוגרף, חבר קבוצת קליפה מאז 2013

מאיפה אתה במקור ומתי הגעת לתל אביב?

"במקור אני מבאר שבע, הגעתי לתל אביב ב־2013 אחרי תקופה בברלין, שם עבדתי עם הכוריאוגרף ניר דה־וולף".

ספר על הדירה הראשונה שלך בעיר.

"דירת שותפים לצד שני חברים שהכרתי בעבודה בפסטיבל אבירים בירושלים (30.10-1.11). זה היה אירוע ענקי שנמשך ארבעה שבועות. בשבוע הראשון שיחקתי דמות של מצורע, אחר כך הייתי מוכר שיקויים ומלכה על קביים. אנחנו גרים יחד עד היום, עד לפני שנה אפילו באותה דירה ראשונה".

גם העבודה הבאה שלך תהיה בירושלים.

"נכון. אני משתתף באירוע מחול בשם 'מיפו עד אגריפס' בשוק מחנה יהודה, עם שותפתי ליצירה קזויו שיונוירי. יצרנו טייק אוף על העימות כמצב קבוע בירושלים ובישראל בכלל ולקחנו את זה לכיוון של היאבקות WWF. הראשונים שהחצים מופנים אליהם הם אנחנו, היוצרים עצמם, שאולי המסגרת ההפקתית שלנו לא בהכרח תואמת את הערכים שלנו – אפילו האירוע שבו העבודה מוצגת הרגיש לנו קצת לבן ויהודי מדי והיה לנו חשוב להתעמת עם זה. המנהל האמנותי, אלעד שכטר, תמך בהחלטה שלנו ונתן לנו חופש אמנותי מוחלט, לשמחתנו".

איך הגעת למחול?

"ניסיתי להתקבל לחמישה בתי ספר לקרקס ולא הצלחתי אז חיפשתי כיוון דומה. חבר סיפר לי על בית ספר למחול בחיפה שלא עושים בו אודישנים וקפצתי על המציאה. התאהבתי בתחום בגלל החופש הגדול שיש בו – בתיאטרון ובקרקס יש מחויבות לטכניקה ויש דעות קדומות לגבי איך אמן אמור לפעול ומה הוא מסוגל לעשות. המחול הרבה יותר פתוח ורחב – פשוט גוף על כל המשמעויות שבו".

העיסוק שלך בתיאטרון, בקרקס ובתחומים אחרים מחלחל גם לעבודות המחול שלך?

"אני תמיד מתלבט אם להגדיר את עצמי רקדן וכוריאוגרף או אמן פרפורמנס רב תחומי. אני בוחר את הדיסציפלינה שלי בהתאם למה שמשרת הכי טוב כל עבודה. אני מעביר סיור בנווה שאנן שבו אני מתחפש לספיידרמן ומטפס על בניינים ופנסים. זו עבודה יותר קרקסית ולמדתי בשבילה טכניקות של פארקור. בעבודות אחרות אני מתחפש לכלה, זוחל מתחת לגדר תיל או מקריא פרקי יומן אוטוביוגרפיים. הקשר הכי חזק שלי למחול הוא הרגע שבו אני צריך להגיש בקשה לתקציב ונדרש להגדיר איזו אמנות אני עושה. אני אוהב ללמוד, להסתכן ולהתמקצע בטכניקות חדשות, ומבחינתי זה המקצוע שלי".

גם בעבודה הזאת אתה פועל במרחב הציבורי. מה כל כך מושך אותך בזה?

"הרבה מהעשייה שלי היא הנחה של הגוף האנושי, בפרט הגוף שלי, בסיטואציות שמציגות עד כמה הוא פגיע. זה מתחבר גם למשפט של עומר קריגר ששינה לגמרי את התפיסה שלי – 'המחול צריך לצאת מהקופסה השחורה'. בזמנו לקחתי את זה פשוטו כמשמעו".

מה מפחיד אותך?

"המחשבה שהקריירה לעולם לא תגיע לממדים בינלאומיים, שלא תגיע הפריצה".

מה החלום שלך?

"שהחיים והעשייה האמנותית יחיו בשלום זה לצד זה, או לחלופין – פנטזיה אנרכיסטית על חיים שאין בהם מפיקות, חוזים, מענקים וטלפונים מ־Time Out. יש אצלי סתירה פנימית בין הרצון להיות הומלס ולהיות סופרמן".

• אנשים
• מחול
• דרור ליברמן
• קבוצת קליפה
• האנשים שעושים את תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

מנאום מנשקי הקמעות, דרך הקאץ' פרייז החדש של מירי רגב "חופש המימון" ועד האיום בסנקציות על סינמטק תל אביב בעקבות פסטיבל סרטי הנכבה – שנת 2015 הייתה שנה גרועה במיוחד אם אתם במקרה אנשי תרבות שמאלנים. "מתקן 27" של תיאטרון קליפה מדמיינת הקצנה חריפה במיוחד של המגמה הזו: בית כלא לאמנים רדיקליים. "מתקן 27 הוא עבורנו בראש ובראשונה השלב ההתפתחותי המתקדם, הנאור והטהור ביותר של חופש הביטוי והדמוקרטיה הישראלית", נכתב בתוכניית התערוכה הקבוצתית, שתוצג עד חודש מרץ בבית העיר. "אנו גאים לאפשר לכל אמן רדיקלי באשר הוא, ללא הבדלי דת גזע ומין, את חופש הביטוי המוחלט, בתוך כותלי מתקן 27. באמצעות הסמכות המלאה שהוענקה בידינו, אנו מבטיחים לטהר את התודעה הישראלית מייצוגים אמנותיים מסיתים ושנויים במחלוקת".

15 אמנים־אסירים (מן התוכנייה: "אמנים החותרים תחת ערכי היסוד של מדינה יהודית־דמוקרטית ולפיכך נחשבים למסיתים") לוקחים חלק בתערוכה, חלקם שחקני תיאטרון קליפה וחלקם אמנים פלסטיים. האוצרים/עוצרים הם הבמאי והמחזאי אריאל ברונז והמנהלת האמנותית של תיאטרון קליפה, עידית הרמן. המשתתפים בתערוכה התבקשו ליצור עבודה שתבהיר למה נכלאו, לצד מיצג תואם עבור "שעות הביקור". בשעות אלה שוהים האמנים סמוך לעבודתם ומגבים אותה בפרפורמנס מסוג כלשהו, ובחלק מהמקרים המיצג הוא העבודה עצמה. גם הרמן וברונז משתתפים במופע בתור "צוות המתקן" – הם צועקים על האמנים ועל המבקרים, נעלבים ומזדעזעים מהעבודות ומנסים לגייס עוד ועוד כסף לקופת המדינה.

מדריכת הסיורים היא מפיקת הפרויקט, זויה ברונשטיין, בתפקיד "דיפלומטית, ציונית, אשת קבע ותרבות קהילתית". "התפקיד שלי הוא לגייס כסף למתקן 27", מסבירה ברונשטיין. "יש כאן קצת אווירה של יריד. הכל קורה במקביל והמבקרים מסיירים בין המופעים ולא פעם בוהים בהלם באקט שמתבצע מולם. אחד המיצגים שמעוררים הכי הרבה תגובות הוא 'Shit will Hit the Fan' של קזויו שיונוירי. היא משחקת מטפלת פיליפינית שהתחתנה עם הזקן שטיפלה בו, ירשה את הכסף שלו ומשתמשת בו בשביל לעשות אמנות. בעבודה שלה היא מתפלשת ומשתוללת בשוקת מלאה נוזל חום וסמיך, והרצפה מסביבה מכוסה בחיתולים. גם העבודה של רותם נחמני תמיד מעוררת תגובות – היא מופיעה בבלאק פייס – פנים צבועות בשחור – שרה שירים שמלאים ברמיזות גזעניות ומוכרת בננות".

הקהל לא נבהל מכל הקרקס הזה סביבו?
"כבר היו לנו כמה מופעים ובינתיים הקהל באקסטזה. בשלישי שעבר מישהו ביקש ממני להשתין על הקיר. הוא חשב שזה יהיה מעניין ולגיטימי לעשות דבר כזה במקום 'רדיקלי'. וזה אחד המבקרים, לא האמנים, כן? ביום אחר נזפתי בקבוצה של יורדים שהייתה חלק מהסיור שזה לא בסדר והם חייבים לחזור ארצה ולתמוך במפעל הציוני".

הכלא, שנראה יותר כמו בית משוגעים צבעוני ומוזר, מתפרש על כל מפלסיו של בית העיר בכיכר ביאליק – בימים כתיקונם אחד המתחמים הכי סטריליים בתל אביב. בקומת הכניסה פוגש הקהל את עמי קם, שחקן תיאטרון לילדים המופיע בשם בדוי ומקריא חמשירים אלימים ומקאבריים בתוך שלולית של צבע אדום. המדרגות הפכו לנבל ענק, ולצדן מופיעה מיכל קציר בתפקיד פסל חי־מת המזמר על פיגועים ועל אמנות רדיקלית. המרפסת היא חוף ים שגליו עשויים מתיל והאמן דרור ליברמן שורף אותו, משוטט בו וקורא לשרוף את כל העיר, רק אם באותו רגע הוא לא שקוע בשרפת נקניקיות על המנגל. לא רחוק משם חושף גל ווליניץ חשיפה מרעישה – רצח רבין היה בכלל על רקע רומנטי. יש מפגש עם מתקשרת, מפגש BDSM ציוני עם משפטי מפתח כמו "תרדי לי מהארץ", עמדה לרכישת חלקות אדמה בתל אביב וגם פיל לבן, שמנמנם לו בשלווה בתחתית המבנה.

אך לא רק המדינה נמצאת כאן על דוכן הנאשמים. יש שיגדירו את "מתקן 27" כפרודיה אחת גדולה על האמנות השמאלנית ה"רדיקלית" ועל אמנים המתעטפים בגאווה בחשיבות היצירה הפרועה שלהם. אך גם מי שישתכנעו באותנטיות המחאה לא יוכלו להתעלם מהסירחון המכוון של מסחור והזניה תרבותית. כדי להשתחרר מהמאסר, קובעים כללי המתקן, על האמן להחזיר את חובו למדינה. אותו חוב, המצוין בתגית המציגה את שם האמן והעבודה, הוא סך כל כספי התמיכה שהיוצר קיבל מהמדינה אי פעם. כדי לגייס את הכסף על האמנים למכור עבודות או מוצרים נלווים. מלבד לשלם כסף עבור כרטיס הכניסה, הקהל מוזמן ואולי אפילו מתבקש לפצוח תוך כדי סיור במסע שופינג לא סטנדרטי. אפשר לקנות בתערוכה גם אמנות "רגילה", כמו צלחות מצוירות, ציורים או הדפסים, אך כיוון שכל אמן מחויב להציע מרכולת כלשהי, חלקם לקחו את הרעיון לכיוון חופשי יותר: כיסוי עיניים מעוצב, תיקי אימוג'י מעוותים, גביעים ותעודות הצטיינות מזויפות (המוענקים בטקס רשמי, כולל פודיום לנאום ספונטני), צואה משוקולד, דגל מכוסה באיורים של נשקי צה"ל הנמכר לפי מטר ומגוון מוצרים מעוטרים בדמותו של ראש הממשלה – נעליים, בולים, גלויות, מדבקות לציפורניים ועוד.

"עידית ואריאל כל הזמן צועקים על האמנים שהם לא מוכרים מספיק, אז האמנים כל הזמן מנסים למכור ולדחוף לקהל עוד דברים, הם כמעט מקבצים נדבות. במקביל גם אני כל הזמן מנסה לגייס מהם כסף, זו סוג של אלימות שמופנית כלפי הקהל כל הזמן". לאסירים יש גם חדר שינה – שורה צפופה של מזרנים דקיקים, שמעליהם מוצבים שולחנות המשמשים את מסעדת Small Talk, שבה מציעה גבריאל נויהאוס תפריט של מאכלים ומשקאות לבנים המוגשים לצד נושא מומלץ לשיחת סרק. "חוץ מהמחסור בחדרי שינה, המבנה הזה מושלם לכלא", מציינת ברונשטיין. "הוא תוכנן במקור להיות בית מלון אבל הפך לבית משפט ואחר כך לבית העירייה, מה עוד יכולנו לרצות".

בית העיר הוא מבנה עירוני ותאטרון קליפה מקבל תמיכה ממשרד התרבות. אף אחד מהגופים האלה לא התרעם על הנושא או על העבודות עצמן?
"מאז הקמת הממשלה הנוכחית לא מפסיקים לדבר על התמיכה ואי התמיכה באמנים. משרד התרבות שלח השנה מכתב לכל המוסדות הנתמכים, שמבקש בעדינות שלא נשתמש בסמל המשרד בתוכניות ופרסומים של דברים 'רדיקליים'. מדברים על ההבדל בין חופש ביטוי ו'חופש המימון', אבל עבור המון אמנים וקבוצות, בלי מימון אין יצירה בכלל. אבל מה כבר אפשר לומר לנו על הפרויקט הזה? הרי אנחנו מכריזים בעצמנו שהדברים שנעשים כאן הם לא טובים או אפילו 'מסוכנים' למדינה".

"מתקן 27", עד ה-8.3, ימי שלישי בין השעות 20:30-21:40,בית העיר,ביאליק27. הכניסה בעלות 70 ש"חבהזמנת כרטיסים מראש

• דרור ליברמן
• אריאל ברונז
• תיאטרון קליפה
• בית העיר
• דמוקרטיה
• חופש הביטוי
• מיצג
• מתקן 27
• מיצגים
• אמנות
• תרבות