Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

הדחקה

כתבות
אירועים
עסקאות
לא רק פונקציונלי (תמונה: Shutterstock)

מה אתה לובש: שבוע האופנה כהדחקה של המצב הביטחוני

מה אתה לובש: שבוע האופנה כהדחקה של המצב הביטחוני

את הנורמטיביות היחידה בתקופה הזאת אפשר למצוא רק בבריחה - בריחה לחברים ולמשפחות שלנו, למסיבות שנמשכות עשר שעות, לאוכל מדהים, להופעות מרגשות, לסמים במחיר הוגן וגם לבגדים שאנחנו קונים, או רק רואים על המסלול

לא רק פונקציונלי (תמונה: Shutterstock)
לא רק פונקציונלי (תמונה: Shutterstock)
22 באוקטובר 2015

מי שלא התלבש במה שהוא מחשיב למיטב מחלצותיו (סמרטוט מרשת שאפשר למצוא בכל חור או פריט מעצבים יקר במהדורה מוגבלת), הביט על עצמו במראה ואמר ״זה אני!״, כנראה לא ממש הבין מי הוא. מי שכן עשה זאת אולי הצליח לדמיין ולו לרגע אחד, בזכות שבוע האופנה התל אביבי, שהוא נמצא במקום אחר.

את הנורמטיביות היחידה בתקופה הזאת אפשר למצוא רק בבריחה – בריחה לחברים ולמשפחות שלנו, למסיבות שנמשכות עשר שעות, לאוכל מדהים, להופעות מרגשות, לסמים במחיר הוגן וגם לבגדים שאנחנו קונים או רק רואים על המסלול. כמו שהופעות ומסיבות אינן רק “יציאה", כפי שאנחנו אוכלים לא רק כדי לשׂבוע, כך גם בכל הנוגע לאופנה – בגדים אינם קיימים רק כדי שנוכל ״לשים על עצמנו משהו״.

לחצו לסיקור המלא של שבוע האופנה

לבוש איננו עניין פונקציונלי בלבד, כפי שטוענים מלעיזים נטולי שיק, הוא גם עניין של אופי והגדרה עצמית. גם אם מה שראינו בשבוע האופנה המקומי הוכיח שהאופי הישראלי איננו תמיד משגע וההגדרה העצמית לפעמים מבולבלת, הרי שהייתה שם מודעות. לפעמים היא הייתה מפוזרת, לא אחידה, נטולת מטרה וחסרת אופי, אבל היא הייתה שם כחלק מחגיגה גדולה יותר של סצנה מגובשת שרק ממשיכה להתפתח ולשפר את מעמדה בעולם.

להיות חובב אופנה שחי בישראל ומתלבש באופן שמתאים לישראל משמעותו להשקיע יותר, להתאמץ יותר, לרוב גם לשלם יותר ולא מן הנמנע – להתאכזב יותר. זה נכון אצל נשים, ומתעצם עוד יותר אצל גברים שצריכים ללוות את האובססיה שלהם בנימה אפולוגטית. בגלל זה, אגב, הרבה גברים ישראלים שמייחסים חשיבות ללבוש שלהם נקלעים לבולמוסי שופינג בחו״ל: פתאום קל יותר למצוא את הפריט הייחודי שמשתלב בטבעיות בסביבה – הוא עובד עם מזג האוויר המקומי ואף אחד ברחוב לא יחשוב שמדובר באיזו גנדרנות מוגזמת. לא משנה אם מדובר בחולצת אוברסייז שנראית כמו שמלה או פפיון קטן. זה לא הבגד עצמו, אלא ההקפדה של מי שלובש אותו – זה להתרגש מהמרקם של הבד, מהאופן שבו הוא נח על הגוף, והכי חשוב – מאיך שהוא גורם לך להרגיש.

אם שבוע האופנה של תל אביב נשא עמו בשורה, הרי זו ההדחקה. בערב הפתיחה מהדורות החדשות, פייסבוק וטוויטר התמלאו בדיווחים על הפיגוע הכפול בבאר שבע, שבו נרצח חייל על ידי מחבל ונתין זר הוכה למוות על ידי המון יהודי. במקביל קפצו באינסטגרם צילומי דוגמניות על המסלול וסלפי׳ז על קיר לוגואים. זה אסקפיזם לגיטימי ומתבקש, ההנאות החושיות האלה לא עוצרות את הראש מטרדותיו ואת הנפש מהתייסרויותיה. הנוכחות הפיזית במקום כזה או אחר איננה רלוונטית – אתה יכול להיות נוירוטי באירוע חגיגי או להירקב על הספה בבית, השאלה היא מה בחרת ללבוש.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

את הנורמטיביות היחידה בתקופה הזאת אפשר למצוא רק בבריחה - בריחה לחברים ולמשפחות שלנו, למסיבות שנמשכות עשר שעות, לאוכל מדהים, להופעות...

מאתאלכס פולונסקי22 באוקטובר 2015
החלק להדחקה

כאן חיים: התראה להדחקת המוות‬

כאן חיים: התראה להדחקת המוות‬

מה זוכר בן מאביו המת, שהיה בגיל 5 באותו זמן ועבר במקביל סיוט הגירה לארץ? שום דבר. רק סיפורים על גבי סיפורים, כולם יפים, מרגשים ומרוממים, כמו כל מה שיספרו קרובים על אדם שמת

החלק להדחקה
החלק להדחקה

כשהייתי פחות יפה ופחות מבוגר, אבל כבר לא ילד, קרובי משפחה היו שואלים אותי אם אני מתגעגע לאבא שלי. הוא היה נושא שיחה מרכזי בבית. המוות שלו היה, מן הסתם, עול כבד שנשאו אמי ואחותי, הטרגדיה הכי גדולה שהמשפחה חוותה וכל תיאור פומפוזי אחר ומוצדק לחלוטין מבחינתן. הייתי משקר לעצמי ולהם ועונה בהחלטיות: “כן".

לְמָה אני מתגעגע? אין לי מושג. לָמָה אני מתגעגע? כי ככה צריך, אחרת כולם יחשבו שאתה מוזר.

בתחילת השבוע קפצה לי בטלפון התראה מאפליקציית לוח השנה: “אזכרה לאבא", ללא מיקום וללא שעה. רק תזכורת שצצה כבר שנים, מאז שאני משתמש בלוח שנה, ותמשיך להופיע עד שגם האזכרה שלי תהיה בלוח השנה של מישהו. החלקתי עליה את האצבע והעלמתי אותה. בילדותי המועד הזה תמיד הטיל צל על סוף החופש הגדול, כמה ימים שגם ככה היו מלאים באווירה של דכדוך, כי את החופש אי אפשר להאריך ומתים אי אפשר להחיות או לשכוח.

חוץ מבדיחות שחורות, זו אולי התקשורת הכי רציפה ואינטימית שאני יכול לזכור עם אבי, שמת לפני 23 שנה מסרטן, כשהייתי בן 5. מאז אני חצי יתום וגם חצי חרד מכל המאפיינים הגנטיים של המחלה שאולי עלולים להתפרץ גם אצלי ולשלוח אותי לכבשן לפני גיל 45. ואני לא עושה שום דבר לגבי זה. כבר כמה שנים שאני גם לא מסתכל על תמונות שלו. הדמיון – אם הוא קיים – רק ילחיץ אותי, כי שוב – אם יש לנו אותם תווי פנים או אותו מבנה גוף, אולי גם יהיה לי את אותו הסרטן. ועל זה לא בא לי. קיבלתי ממנו כלי חשוב לחיים – היפוכונדריה.

מה זוכר בן מאביו המת, שהיה בגיל 5 באותו זמן ועבר במקביל סיוט הגירה לארץ? שום דבר. בטוח שלא את הקול שלו, לא מילים שהוא היה משתמש בהן (בשפת אמי, אבל לא שפת האם שלי), לא תנועות פיזיות ולא דפוסי התנהגות. רק סיפורים על גבי סיפורים, כולם יפים, מרגשים ומרוממים, כמו כל מה שיספרו קרובים על אדם שמת.

היום אני יודע שזה בסדר להיות מוזר וצפונה מכך, אבל כבר אף אחד לא שואל אותי את השאלה ההיא. המוות של אבא שלי הפך למרכיב בולט באישיות שלי, ללא ספק יותר מחייו הקצרים (שהיו הכרחיים לקיום שלי, שאני מאוד מחבב בסך הכל), אבל גם כיום אני לא יודע איך באמת מתמודדים איתו.

בבוקר אתקשר לאימא שלי, שתדע שזכרתי, אפילו אם נעזרתי בהתראה. היא תרצה שאבוא איתה לבית העלמין, אני אנסה להתחמק. אגיד לה שחם נורא ואשמע כמו האדם עם הנפש הרקובה בעולם, אבל האמת היא שלא נעים לי לראות אותה בוכה ליד הקבר. זה תמהיל קטלני של מבוכה וחוסר אונים – היא מתגעגעת כל כך ואין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה; ואני? לא מתגעגע בכלל, ואולי עדיף ככה, אם לחשוב על כל הצער שנחסך ממני.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מה זוכר בן מאביו המת, שהיה בגיל 5 באותו זמן ועבר במקביל סיוט הגירה לארץ? שום דבר. רק סיפורים על גבי...

מאתאלכס פולונסקי19 באוגוסט 2015
זעקת השעה

רק להמשיך לנשום

רק להמשיך לנשום

חשבתי שאני ארלי אדפטר, אבל התקף החרדה שלי נתן את הופעת הבכורה רק לקראת גיל 30, והלוואי שהיה לי מושג מה זה אומר

זעקת השעה
זעקת השעה

ראיתי רק שחור. צפצוף לא נעים נשמע באוזניים אפילו שהיה ברור לי שהוא מגיע מהראש. הנשימה שלי התחילה להיעתק והפכה בלתי סדירה. הידיים, שאיתן נשענתי על קיר המסדרון בדירה, רעדו והזיעו, או לפחות ככה זה הרגיש. כעבור כמה דקות, כשהכל (מלבד קשיי הנשימה) הפסיק בהדרגה, שטפתי פנים ומרחתי קרם לחות – המוח שלי משחק בי, אבל זו לא סיבה לאבד צלם אנוש. הלכתי למיטה וביקשתי מחברה שלי שתחבק אותי.

לא פניתי לאבחון רפואי כי לא מפסיקים שנים של הדחקה והזנחה בגלל תקרית אחת – בטח לא במצב שבו שום עצם לא נשברה, אף איבר לא שינה את צבעו ואין בליטות חשודות. אבל אם איזשהו רופא אחראי עבר בוויקיפדיה על הערך ״התקפי החרדה״ ולא טרח לתקן, כנראה חוויתי את הראשון שלי, בגיל 28, דווקא בתקופה שהיא – כפי שאני רואה זאת – הטובה בחיי מבחינת זוגיות, קריירה, מעגלים חברתיים ושביעות רצון מעצמי.

אותן כמה דקות, שהיו שלוש, חמש או עשר, אפילו שזה לא באמת משנה כי גם 30 שניות מהתחושה הזו הן יותר מדי, השליכו על כל השבוע שלאחר מכן. אפליקציית מדידת הצעדים שהתקנתי לפני כמה חודשים הראתה צניחה מדאיגה מממוצע של 8,000 צעדים ביום אל פחות מ־3,000. זה כשלעצמו הכניס אותי כמובן למעין התקף חרדה, אמנם מהסוג שפחות מרגישים וסתם משתמשים בו כביטוי נוח להרגשה של חוסר נוחות. אבל עובדתית – לא צעדתי יותר מעשר דקות רצוף, נמנעתי מליזום וסירבתי להצעות של כל בילוי שאינו בבית, ובאופן כללי התנהגתי כאילו התפרקה עליי סוכת אבלים.

חשבתי שאני ארלי אדפטר, אבל התקף החרדה שלי נתן את הופעת הבכורה רק לקראת גיל 30, והלוואי שהיה לי מושג מה זה אומר (כנראה כלום). כשסיפרתי לקולגות ולחברים והתחלתי לתאר את התחושה, כולם סימנו לי להפסיק באמצע – החוויה הזו מוכרת להם, הם כבר היו שם ולמדו לחיות עם זה. הסביבה שלי היא לא מדגם מייצג, אבל הקיום שלהם שזור בהוויה היומיומית שלי, וכששמעתי, לפחות פעם בשבוע, עדויות על התקפים, הפגנתי אמפתיה גם בלי שהיה לי מושג במה מדובר.

התקף החרדה והפחד שהוא יחזור משתלבים יחד לקוקטייל של חשש תמידי. בערב אחד כל הפחדים שלי, ואין הרבה כאלה, הפכו מרציונליים לאמורפיים. הידיעה שתמיד יהיה לנו ממה לפחד היא לא נתון אופטימלי לחיות איתו, בטח כשהפחד הגדול ביותר הוא החרדה עצמה. ככה, באיחור מסוים, גיליתי עוד נדבך בחרא של החיים המודרניים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

חשבתי שאני ארלי אדפטר, אבל התקף החרדה שלי נתן את הופעת הבכורה רק לקראת גיל 30, והלוואי שהיה לי מושג מה...

מאתאלכס פולונסקי22 במרץ 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!