כאן חיים: התראה להדחקת המוות‬

כשהייתי פחות יפה ופחות מבוגר, אבל כבר לא ילד, קרובי משפחה היו שואלים אותי אם אני מתגעגע לאבא שלי. הוא היה נושא שיחה מרכזי בבית. המוות שלו היה, מן הסתם, עול כבד שנשאו אמי ואחותי, הטרגדיה הכי גדולה שהמשפחה חוותה וכל תיאור פומפוזי אחר ומוצדק לחלוטין מבחינתן. הייתי משקר לעצמי ולהם ועונה בהחלטיות: “כן".

לְמָה אני מתגעגע? אין לי מושג. לָמָה אני מתגעגע? כי ככה צריך, אחרת כולם יחשבו שאתה מוזר. 

בתחילת השבוע קפצה לי בטלפון התראה מאפליקציית לוח השנה: “אזכרה לאבא", ללא מיקום וללא שעה. רק תזכורת שצצה כבר שנים, מאז שאני משתמש בלוח שנה, ותמשיך להופיע עד שגם האזכרה שלי תהיה בלוח השנה של מישהו. החלקתי עליה את האצבע והעלמתי אותה. בילדותי המועד הזה תמיד הטיל צל על סוף החופש הגדול, כמה ימים שגם ככה היו מלאים באווירה של דכדוך, כי את החופש אי אפשר להאריך ומתים אי אפשר להחיות או לשכוח.

חוץ מבדיחות שחורות, זו אולי התקשורת הכי רציפה ואינטימית שאני יכול לזכור עם אבי, שמת לפני 23 שנה מסרטן, כשהייתי בן 5. מאז אני חצי יתום וגם חצי חרד מכל המאפיינים הגנטיים של המחלה שאולי עלולים להתפרץ גם אצלי ולשלוח אותי לכבשן לפני גיל 45. ואני לא עושה שום דבר לגבי זה. כבר כמה שנים שאני גם לא מסתכל על תמונות שלו. הדמיון – אם הוא קיים – רק ילחיץ אותי, כי שוב – אם יש לנו אותם תווי פנים או אותו מבנה גוף, אולי גם יהיה לי את אותו הסרטן. ועל זה לא בא לי. קיבלתי ממנו כלי חשוב לחיים – היפוכונדריה.

מה זוכר בן מאביו המת, שהיה בגיל 5 באותו זמן ועבר במקביל סיוט הגירה לארץ? שום דבר. בטוח שלא את הקול שלו, לא מילים שהוא היה משתמש בהן (בשפת אמי, אבל לא שפת האם שלי), לא תנועות פיזיות ולא דפוסי התנהגות. רק סיפורים על גבי סיפורים, כולם יפים, מרגשים ומרוממים, כמו כל מה שיספרו קרובים על אדם שמת.

היום אני יודע שזה בסדר להיות מוזר וצפונה מכך, אבל כבר אף אחד לא שואל אותי את השאלה ההיא. המוות של אבא שלי הפך למרכיב בולט באישיות שלי, ללא ספק יותר מחייו הקצרים (שהיו הכרחיים לקיום שלי, שאני מאוד מחבב בסך הכל), אבל גם כיום אני לא יודע איך באמת מתמודדים איתו.

בבוקר אתקשר לאימא שלי, שתדע שזכרתי, אפילו אם נעזרתי בהתראה. היא תרצה שאבוא איתה לבית העלמין, אני אנסה להתחמק. אגיד לה שחם נורא ואשמע כמו האדם עם הנפש הרקובה בעולם, אבל האמת היא שלא נעים לי לראות אותה בוכה ליד הקבר. זה תמהיל קטלני של מבוכה וחוסר אונים – היא מתגעגעת כל כך ואין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה; ואני? לא מתגעגע בכלל, ואולי עדיף ככה, אם לחשוב על כל הצער שנחסך ממני.