מדעי הדשא: סיפור כדורגל מאת בני בשן מתוך הספר "מה עשה הנוער?"
44 אוהדים ואוהדות כדורגל הצטרפו לנבחרת של "מה עשה הנוער?", אוסף סיפורים קצרים על כדורגל שצובר תאוצה בהדסטארט
שיחת ווטסאפ שניהלו לפני כמה חודשים האחים מוטי ורפי דה פיצ'וטו התפתחה לכיוון לא צפוי. השניים העלו זיכרונות מילדותם בשנות ה־80, על מכבי חיפה ועל הטיפוסים המשונים שפגשו במשחקי הקבוצה לאורך השנים. "שוב תהינו למה אנחנו לא מעלים את זה על הכתב ומוציאים ספר, ואז החלטנו שמעלים את זה על הכתב ומוציאים ספר", אומר מוטי דה פיצ'וטו, לשעבר פרשן כדורגל בעיתון "הארץ" ומיוצרי "בובה של לילה". "הציפיות היו צנועות מאוד. פנינו לכמה כותבים שאנחנו מכירים וההיענות המיידית והנרגשת שכנעה אותנו שצדקנו ויש כאן צמא למשהו כזה".
אל התוצר הסופי, "מה עשה הנוער?", נכנסו לבסוף טקסטים קצרים על כדורגל מאת 44 כותבים וכותבות. יוסי שריד, אסף גברון, נטע אחיטוב, גדי וילצ'רסקי, רון קופמן, בני בשן ואיתי אנגל הם רק חלק קטן מהם.
"זה לא רק סיפורים קצרים, אם כי זה הרוב המוחלט", מפרט דה פיצ'וטו. "יש גם שירים, איורים ואנקדוטות. כל כותב קיבל מעין אזור אישי שבו יופיעו הטקסטים שהוא כתב. רובם באורך של בין עמוד וחצי ל־20, אבל יש עוד הפתעות". החל מהשבוע מוצע הספרבמכירה מוקדמת דרך הדסטארט, והוא יירד לדפוס כשיגויס הסכום המינימלי להוצאתו. "אנחנו צופים ומאמינים שזה יקרה בשבועיים הקרובים. עד כה בפחות מ־24 שעות גייסנו יותר מ־10,000 ש"ח וזה כשאנחנו עדיין בשלב ההרצה".
אילו סיפורים הפתיעו אתכם במיוחד?
"הכי הופתענו מהרמה הגבוהה של הספרות שקיבלנו. קשה להצביע על סיפור אחד כי הם מאוד שונים זה מזה וזה לא יהיה הוגן. אנחנו רק יכולים להבטיח שמדובר בספר ברמה גבוהה מאוד גם בלי קשר לעובדה שזה על כדורגל, ושמי שיקרא אותו יבכה, יצחק בקול, יתרגש ובעיקר יזהה את עצמו בהרבה נקודות".
"למה זה טוב בז'?" / בני בשן
מתוך הספר "מה עשה הנוער"
נדמה לי שבז' כבר בן 23.
הוא רווק, עדיין אחרי צבא, ועדיין לפני משהו אחר.
הוא יפה, וצנום, ומוכשר, אבל אין לו את הבלוז, ואין לו יום כתום, ככה הוא – בז'.
וזהו – נגמר לו הזמן להסס.
הימים חולפים, שנה עוברת.
גם עלינו.
אני פוגש אותו מדי פעם לטורניר FIFA ב-PLAY STATION.
ככה הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו וככה גם האחרונה.
הרי אצלנו, המכורים לאושר שהמציאו לעצמם, בעובי הרגלינו הגדולים, זה תמיד אותו דבר, מתחבקים, משחקים, מתחבקים, אני הולך והוא נשאר.
ככה זה עם בז'.
הוא תמיד יודע מה הוא רוצה וזה תמיד אותו דבר.
זה עד כדי-כך תמיד אותו דבר, שאפשר אפילו להגיד, שבארבע השנים האחרונות כל מה שבז' היה עושה במשך היום, זה להתעורר כל יום בשתיים-שלוש בצהריים, להדליק את ה PLAY-STATIONלהכין קפה, לשתות אותו, ו…
נעשן קטנה?
וזהו.
עכשיו מתחילים לשחק.
ככה כל יום, ככה כל היום.
קפה, קטנה, FIFA, קטנה, קפה, קטנה, קטנה, FIFA, מגיעים חברים, קטנה, קטנה, FIFA, קולה, קפה, חיבוק, שוב לבד, קטנה, FIFA, ולישון, או לאכול ולישון, או לזיין ולישון.
ככה זה עכשיו, וככה זה כבר ארבע שנים. זה התחיל במדי צה"ל עם FIFA 98, והיום זה כבר עם החולצות של השחקנים ו-FIFA 2001 .
פעם באתי אליו, לבז', ואמרתי לו שזה קצת מוגזם ושיש עוד הרבה דברים טובים בחיים, אבל בז'? הוא רק חייך בהבנה, והסתכל על המסך במבט המבויש שלו.
אפשר להגיד שזה היה רגע מביך, אבל זה לא יהיה מדויק. מה שכן יהיה מדויק להגיד זה שהיו כמה דקות של שתיקה, ואז בז' התחיל לדבר ברצף ובמהירות, ולא הפסיק עד שחייכתי:"אתה לא מבין, אה? אתה לא מבין… זה לא משנה במה אתה מיומן כל עוד אתה מיומן במשהו באמת. אתה חושב שאני זורק את החיים שלי, אבל אני, יש לי בראש איזה שקט כזה… של אמונה בטוב, אתה מבין? פעם, כשהייתי ילד, קראתי אגדה יפה, שמספרת על נסיכה ערבייה אחת, שכל היום הייתה יושבת בארמון ותופרת. וכל האנשים החשובים של אותם ימים באו אל אבא שלה, המלך, ואמרו לו שיגיד לה להפסיק, ושזה לא מכבודה של אישה במעמדה ועוד כל מיני דברים כאלה. בא המלך החכם, לביתו החכמה עוד יותר, ושאל אותה: 'למה את כל היום רק תופרת בתי?' ובלי לחשוב הרבה היא ענתה לו שכל אדם חייב להיות מיומן במשהו עד הסוף. המלך החכם הבין וחייך. שבוע אחר-כך חטפו את הנסיכה חמישה שודדים וכלאו אותה בתוך מערה. שומע? הם כלאו אותה בתוך מערה ודרשו מהמלך משהו שאני כבר לא ממש זוכר. ומה עשתה הנסיכה החכמה שלנו? היא סיפרה להם שהיא יודעת לארוג שטיחים הכי יפה בכל הממלכה, והציעה להם שבינתיים, היא תכין בשבילם שטיחים, כדי לא להשתעמם, והם ימכרו אותם בשוק תמורת איזה נתח-כסף יפה. הטיפשים כמובן התלהבו מהרעיון וכבר למחרת הביאו לה את כל החומרים הדרושים להכנת שטיח. והיא, הנסיכה הזאת, שהייתה יפה עד-מאוד, וחכמה עד-בלי-די, הכינה עשרות שטיחים מרהיבים ביופיים וצבעם, כשעל כל אחד מהם רקומים כל מיני פרטים שמרמזים על מיקומה של המערה. כמה ימים אחר-כך המלך עבר עם פמלייתו ליד דוכני השטיחים שבכיכר השוק וכבר מרחוק היה נדמה לו שהוא מזהה את הסגנון של הבת שלו על חלק מהשטיחים. הוא ניגש, הבין, הציל, ואז חזר הביתה. בטח שאיתה! אתה מבין?"
בז'…
הוא אוהב גם כדורגל אמיתי, הגיבור המהודק של הסיפור המנוון הזה.
כזה עם שחקנים בשר ודם, שלא בנויים מאלקטרודות, ושבשובם הביתה משחקים גם הם עצמם ב-FIFA. הוא אוהב גם כדורגל אמיתי. אני מניח שאפשר לכתוב הרבה דברים שלא קשורים בשום צורה כרגע וזה עדיין לא ישנה את איך שהסיפור ממשיך.
כי הוא אוהב גם כדורגל אמיתי.
כי בשביל לאהוב כדורגל צריך גם לאהוב, וגם לאהוב כדורגל.
כי אחרת אתה אוהד.
כי הכול מגיע לכדי הגדרה בתחילתו ובסופו של עניין.
כי אם נישיר מבט אל תוך הפוני המתוק של בז', נראה שאהבתו לכדורגל עלולה בהחלט להיות חשודה כאהבה התלויה בדבר, ושבעצם, בזכות אותם המשחקים שבז' נהג ללכת לראות במגרש ובזכות ההם שלכבודם הוחשך הבית וראה בטלוויזיה, הוא צבר את כל הידע שצבר על כל האסטרטגיות והשחקנים, ואז פשוט חזר אל הספה, והתחיל ליישם.
ופיטרו, כי למה שלא יפטרו אותו מעבודות,
וזרקו, כי למה שלא יזרקו אותו בחורות,
וההורים שלו צרחו עליו מרוב ייאוש,
אבל הוא היה עסוק.
בהתחלה זה באמת היה בסך-הכול שעתיים ביום עם FIFA98, אבל מהר מאוד זה גם פלש לשאר חלקי היממה, עד שבאמצע העונה הראשונה הוא כבר התחיל לחלום בלילה על כל מיני מהלכים. אבל רק כשהגיע לבסוף אל עומק מבצרינו FIFA 99 זה נהיה חולני באמת.
אז, לא רק שזה מה שהוא עשה כל היום, הוא גם לא נהנה מזה כבר יותר.
הוא היה יושב בעיניים כבויות מול המסך ולוחץ, ולוחץ, ולוחץ, ולא מחייך לרגע.
הוא הפסיק להתייחס ל FIFA כמו אל חברה, והתחיל לראות בזה חתונה.
איך בז' אמר פעם: "אני שחקן FIFA".
ואחרי שהוא הצליח לעצור לי את המתפרצת הוא המשיך:
"אלה החיים שלי, אהוד ברק ראש-ממשלה – אני שחקן FIFA".
והוא נהיה גאון.
עילוי מעולה ונעלה של FIFA.
הוא היה הבטחה בתקופת ביבי, הגשמה בימי ברק, וגאון נוצץ ומפואר בימי שרון העליזים.
ב-28.5.99 היה ההפסד האחרון שלו, ומאז אף-אחד אפילו לא הצליח להתקרב אליו.
הוא היה עושה למחשב עשר-אפס, ב-world CLASS, כשהוא הפועל ת"א והמחשב נבחרת צרפת. הוא ידע כבר במחצית המגרש אם יהיה גול או לא.
הוא ידע איזה חלקים של המגרש רטובים כשיש גשםואיזה שוער מסוגל לעצור באיזה זווית בעיטה של איזה שחקן, אחרי ריצה של כמה מטרים.
בדיוק.
עילוי, גאון, מקצוען, שחקן FIFA.
אני זוכר שלפני שיצא FIFA 2002, הוא התקשר אליי גמור, וסיפר לי שהוא כל היום משלשל מרוב פחד. ואני מייד: “משוגע. תעשה משהו עם החיים שלך. תעשה משהו עם החיים שלך. אלה החיים שלך, משוגע, תעשה אתם משהו!!!”.
יום אחרי זה בז' התקשר אליי ערני מתמיד. "זהו, אני לוקח חופשה. הגעתי למסקנה שזה שיגעון, ושאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי."
והוא פרש.
וטס.
לשבועיים.
לניו-יורק.
בלי FIFA.
והוא נחת, וישן אצל חבר, ואכל במסעדות, וראה תערוכות, וטייל ברחובות, וזיין, ועישן קטנות ושתה קפה. והיה לו טוב. הוא הבין שהוא בעצם הגזים, ואולי אפילו טעה, ושהבן אדם צריך עבודה רצינית, ואישה אמיתית, ותשוקות פיסיות, ואיך אמרו לו כולם – לעשות משהו עם החיים שלו.
את כל זה הוא הבין והפנים.
עד אותו היום.
אלוהים…
יום אחד, בדיוק כשבז' יצא מאחד הפאבים הקטנים שברחוב 79,
והילך לו ברחוב שמח וטוב לב,
יום אחד,
קרה מקרה.
לפי מה שבז' מספר זה היה עוד לפני שהג'וינט הראשון של הבוקר נגמר,
עם תומה של כוס קפה אחת בלבד, בפאב השכונתי שלו בזמן האחרון
(אותו בחר רק בגלל שבו היה אפשר גם לשתות קפה וגם לעשן סגריה במקביל),
זה היה אז לפי מה שבז' מספר,
שלפתע ניגש אליו בחור מוזר ויוקרתי שנראה כמו ביל גייטס,
הציג את עצמו בתור ביל גייטס,
ושמאוחר יותר הסתבר,
שגם באמת היה ביל גייטס.
האגדה, כמו ששמעתי אותה ממש במו אוזניי, אומרת שמר גייטס פשוט התקרב אל המושב של בז' ושאל אותו בעדינות ובנימוס אם אפשר ברשותו להציע לו הצעה.
בז' החליט לשתוק ולראות מה יקרה.
לעמוד ההדסטארט של הספר "מה עשה הנוער"
