• Facebook
• Twitter
• Email

יש טרנד חם עכשיו לתפוס טרמפ על הטרמפיסט. מחנוך דאום ועד מיקי חיימוביץ' – כולם החלו לשאוב השראה מרעיונות שעלו בסדרת הכתבות שלפניכם. "המתנחל" רצח, וכדרכם של מתנחלים גם ירש, כשניסה לקדם את חוק השנ"צ (שהעליתי בשיחה עם תמר זנדברג) בפני מירי רגב. למה מי אתה שתדרוך ככה על הלב של הטרמפיסט? בכל מקרה, ראו הוזהרתם: יש סיכוי סביר שהתשקורת הממסדית מצותתת לכתבה הזו. ואם תיתקלו בקרוב בפרומו לתחקיר עומק בשם "הפנים האמיתיות של המכופכפים", תדעו לבד מי כפכף את הלחיים הלבנות והמידלדלות האלה קודם.

את הכתבה האחרונה בסדרה בחרתי להקדיש למפלגה הסחו־קפיטליסטית יש עתיד. דובר המפלגה ציוות אותי לקארין אלהרר, חברת כנסת המתמודדת עם מחלת ניוון שרירים ומתניידת בכיסא גלגלים מגיל צעיר. מלבד הרפורמה ברשות השידור, אלהרר מרבה לעסוק בחוקים הקשורים בזכויות של בעלי מוגבלויות. "נשמע שאתה ממש מתרגש מהציוות", אמר הדובר לנוכח תגובתי האדישה (האמת היא שבסתר לבי חשקתי בסיבוב עם השר לשעבר מאיר כהן בדימונה). רק בתום השיחה הבנתי לאיזה פח הפלתי את עצמי. אני מבקש לנצל את הבמה הזו כדי לומר לו ולכם שאין לי שום בעיה עם בעלי מוגבלויות. נהפוך הוא, כמה מחבריי הטובים ביותר הם בעלי מוגבלויות. יש לי אקסית עם נכות רגשית חמורה וחברים שיכולת ההכלה שלהם איננה מפותחת מספיק כדי להתמודד עם מה שיוצא לי מהפה אחרי כמה בקבוקי בירה.

אלהרר ואני פותחים את היום בהפנינג הבחירות של המרכז הבינתחומי בהרצליה. הכניסה לבינתחומי, בדומה לכניסה לכל מוסד מסואב (במובן ההולדן קולפילדי של המילה) כדוגמתו, טומנת בחובה סכנה פוטנציאלית להתקף חרדה. אז אני מחליק כדור קלונקס בגרון וניגש לדוכן הנטוש של ש"ס כדי לפלח חולצה עם הכיתוב "גם אני שקוף". לאחר מכן אני מזהה את אורן ליבוביץ', ראש מפלגת עלה ירוק, ושואל אותו כיצד הפרישה של עמרי חיון מפוליטיקה (המהלך שזעזע את מערכת הבחירות הנוכחית) תשפיע על המפלגה. "הרשימה שלנו ארוכה ורצינית", אומר לי ליבוביץ', "כל אחד שיעזוב, יש מי שיגבה אותו. עמרי תרם לנו ככל יכולתו ואנחנו עדיין אוהבים אותו". כעבור כמה דקות אני נתקל בגלעד שליט, אך הוא מסרב להתראיין בפניי. מה אני אגיד לכם, אין גבול לכפיות הטובה במדינה הזו.

בינתיים אלהרר ניגשת לקבוצת דושים ודושיות בקפהטריה ופונה אליהם בשפה שהם מבינים: "אתם צריכים לחשוב על יש עתיד כמו על מניה", היא אומרת, "אם אתם מאמינים במניה הזו, צריך להשקיע בה, ולפעמים גם לחכות בסבלנות. בחרתם אותנו לארבע שנים אבל עד עכשיו חלפו רק שנתיים". בתום השיחה שני פעילי יש עתיד עושים עליי אמבוש ומסבירים לי כמה הם מעריכים אותה. "תדע לך שזו חברת הכנסת שהכי כיף לצאת איתה לשטח, היא מביאה איתה להט שאין לכל אחד", אומר לי אחד מהם, "היא לא נותנת למגבלה הפיזית שלה לעצור אותה. להפך. זה משהו מדהים בעיניי", אומר השני. בין לבין אני סוחט כמה מילים מהפיל של יש עתיד, שטוען שאין לו בעיה להזיע בתוך תחפושת מגוחכת מאחר שהוא משרת מטרה טובה.

בדרך מהמרכז הבינתחומי לפאנל בקמפוס החקלאי ברחובות אני מעמת את אלהרר עם השאלות הקשות באמת.

בשבוע האחרון בנט עולה מולכם להתקפה ובמקביל לפיד מסרב להגיד שימליץ על הרצוג לראשות הממשלה. אני מריח ברית עם ליברמן.

"אני לא מכירה כזה דבר. אין דיבורים כאלה. בכלל, עצוב לי שאנשים מתעסקים בדברים הקטנים ומחפשים כותרות. השיח שלנו הוא איך לשפר באמת את חייהם של האזרחים בצורה פרקטית. קח לדוגמה את תוכנית הקרקעות בחינם הלא ריאלית של המחנה הציוני. הם רוצים לתת לי שם גם מיטה?".

באותו הקשר, איציק שמולי טען לאחרונה שיאיר לפיד גנב לו ולחבריו את המחאה פעמיים – פעם אחת כשהוא לקח את המנדטים על הגב של המחאה, ופעם נוספת כשהוא נכשל בפתרון של בעיית הדיור. יכול להיות שמפלגה נאו ליברלית כשלכם באמת לא יכולה להיות התשובה לבעיות האלה?

"קודם כל זכינו בכל קול שהגיע אלינו בזכות, וצר לי שהשיח מגיע לרמות כאלה. הגישה שלנו היא גישה פרקטית שאומרת שאנו לא פוגעים בזכות קניין של אנשים, אבל כן רוצים לתת לאנשים הזדמנות להתקדם בחיים. בתנאי שוק הוגנים בהחלט אפשר לתת מענה לבעיות האלה, ויש כמה פתרונות שכבר עבדנו עליהם בקבינט הדיור".

בדיוק השבוע בעלת הדירה שלי העלתה את שכר הדירה ב"סכום סמלי" של 200 ש"ח.

"חוק השכירות ההוגנת שאנחנו מקדמים מיועד להגביל את בעלי הדירות לעלייה מתונה בשכר הדירה".

מע"מ אפס אחוז תהיה דרישה שלכם במשא ומתן הקואליציוני?

"אנחנו נתעקש על כל ההחלטות שהתקבלו בקבינט הדיור שלנו, וביניהן גם על מע"מ אפס אחוז".

אנו מגיעים לקמפוס החקלאי של האוניברסיטה העברית ברחובות באיחור. נראה שקובי, הנהג של אלהרר, לוקח את זה הכי קשה מכולם, והוא מתרוצץ בין הכניסות האפשריות לקמפוס כנוירוזה מהלכת. חוץ מאלהרר (שמתעקשת שיציגו אותה כ"חברת כנסת" ולא כ"פוליטיקאית"), בפאנל משתתפים עודד פורר (ישראל ביתנו), יואב קיש (הליכוד), שי באב"ד (כולנו), אילן גילאון ממרצ (שגנב את ההצגה עם בדיחות מצחיקות באמת ומונולוגים מלאי פתוס) יעל כהן פארן (המחנה הציוני) וענת רוט (המתפלפת שחתכה ממפלגת העבודה לטובת הבית היהודי). אחת הסטודנטיות מפנה למשתתפים שאלה מבריקה, ומבקשת מהם להגיד מדוע לדעתם האיש שיושב לשמאלם צריך להיות בממשלה. למזלה של אלהרר, הוטל עליה להמליץ על פורר, וקל לה לנפנף במאבק לנישואים אזרחיים המשותף הן ליש עתיד והן לישראל ביתנו. יעל כהן פארן אומרת שאין לה דבר טוב להגיד על הבית היהודי ומצטיירת כדאונרית רצינית בעיני הסטודנטים ההיפים לחקלאות, שלבושים בגופיות קרועות ובסנדלים כאילו אספו אותם לכאן באמצע סשן ליקוט עגבניות.

אנו חוזרים לוואן ויוצאים לכיוון נאות אפקה, שם אמור להתקיים חוג בית עם קבוצה של לקויי שמיעה.

למה העדפת להגדיר את עצמך בפאנל כחברת כנסת ולא כפוליטיקאית?

"פוליטיקאי מדומה אצלי למישהו שמייצר קומבינות. אני באתי לכנסת כי זו פלטפורמה יעילה יותר לעזור לאנשים שאני חושבת שזקוקים לעזרתי (לפני כן סייעה אלהרר לבעלי מוגבלויות בתפקידה כמנהלת מערך הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת בר אילן – ג"פ)".

את באמת מאמינה שאפשר לברוח מזה? קשה להיות בכנסת בלי להתלכלך עם דילים וקומבינות. קחי לדוגמה את הדברים שעלייך צריכה לעשות כדי לשמור על משמעת קואליציונית.

"למשמעת קואליציונית יש יתרונות וחסרונות. לפעמים הקול האישי שלך נבלע, אבל מצד שני ככה אתה יכול גם לקדם את החוקים שחשובים לך. פוליטיקה היא עניין של חיבורים. או שאתה רוצה להיות בודד וצודק, או שתהיה קצת פחות צודק, אבל תוכל להשפיע".

לא בכדי אני עומד על הנושא הזה. הרובוטיזציה של המערכת הפוליטית היא תופעה שיש לקחת ברצינות. קחו לדוגמה את נתניהו, את לפיד ואת הרצוג – הם כבר לא בני אדם. הם רובוטים המתוכנתים לספק תשובות קבועות לשאלות משתנות. בכל פעם שאני צופה בלפיד מתארח ב"פגוש את העיתונות" אני מחכה לרגע שבו הוא ייתקע ורינה מצליח תידרש להחליף לו בטריות.

אני לא מאמין בהצבעה לרובוטים, אלא בהצבעה לבני אדם. כשזה נוגע לפוליטיקה, הצורה לעתים חשובה מהתוכן. העמדות הפוליטיות הן לרוב שרירותיות כל כך, שהדבר היחיד שנותר אותנטי במשחק הזה הן המחוות האנושיות הספונטניות. ויש פוליטיקאים שהם גם בני אדם, כמו אילן גילאון ומירי רגב. לאלהרר יש כוונות טובות, אך היא עדיין לא הצליחה לשכנע אותי לגמרי. נראה שחסר לה את מה שחסר גם לשאר הח"כים ביש עתיד – ביצים להגיד את מה שהיא חושבת באמת, על אפו ועל חמתו של יו"ר המפלגה.

בפני לקויי השמיעה בנאות אפקה אלהרר מציגה את חוק המשפחות המיוחדות שהיא שואפת לקדם בכנסת הבאה. לקויי השמיעה הם אנשים שקטים נורא, ואני משתדל לא להירדם על כתפו של האדון שיושב לידי. בכל זאת, עבר עליי חודש לא קל. פוליטיקאים, כמו חמאת בוטנים, הם דבר שיש לקחת במנות קטנות, והמוח שלי עומד להקיא את תכולתו הצנועה בפעם הבאה שמישהו יגיד או יסמן בשפת הסימנים, את המילה "ממשלה". אני חותך הביתה באמצע, נשכב על המיטה ומשחרר אנחת רווחה. הגיע הזמן לצפות בעונה החדשה של "בית הקלפים".

[interaction id="550051db7fdf079b4ee64edf"]

מדרג הטרמפיסט

החתמנו דרכון

המרכז הבינתחומי בהרצליה, הקמפוס החקלאי ברחובות ובנאות אפקה.

כיבוד קל

תה ובראוניז באדיבות המארחים של חוג הבית.

הווי ובידור

מערכת היחסים המשעשעת בין אלהרר, קובי הנהג ומור הדוברת היא חומר מעולה לסיטקום שמרני בערוץ 2.

עצה להמשך הדרך

כשאתם מתלווים לפוליטיקאי, תביאו אוכל מהבית.

ציונות היא

ללבוש בגאווה את חולצת השקופים בתוך הלב הפועם של ישראל השבעה.

• שי באב"ד
• יעל כהן פארן
• אילן גילאון
• המרכז הבינתחומי בהרצליה
• קארין אלהרר
• הטרמפיסט
• יואב קיש
• יש עתיד
• תל אביב
• עודד פורר
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

"הגיע הזמן להמציא מורלים חדשים!", מכריזה אחת מפעילות המחנה הציוני בחלקו האחורי של האוטובוס שאמור להביא אותנו לאשדוד. "בואו נעשה משהו שקשור לפורים, נגיד: 'מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מי שנבחר זה בוז'י!'". פעילה אחרת מעירה שבוז'י זה דאונר, ומציעה להפוך את השיר ל"הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג – המחנה הציוני!". בסוף הן מתפשרות על "ברר, איטס קולד אין היר, דר מאסט בי סום הרצוג אין דה אטמוספיר".

במערכת הבחירות הנוכחית יש שני מגזרים שלא זוכים לתשומת לב ראויה בתקשורת: השקופים והמכופכפים. ומכיוון שדרעי שם לעצמו למטרה לדאוג לראשונים, בחרתי להקדיש את הכתבה הזו דווקא לקבוצה השנייה. המכופכפים הם אותם נערים שסיימו לאחרונה את לימודיהם בתיכון ובחרו להשקיע את זמנם בפעילות וולונטרית למחצה עבור מפלגה כלשהי. אלו בוגרי תנועות הנוער שמעולם לא מאסו בקווה קווה דלה אומה. המכופכפים הם האנשים שהחברה גרמה להם להתבייש בשמות המשפחה להם. רוזנשטיין הפך לרוזן. צווייגנברג הפך לצבי. זו הפעם הראשונה שאתם שומעים עליהם, וככל הנראה גם האחרונה. האוטובוס של המחנה הציוני מכופכף לחלוטין. יש עליו איזה שבעה מכופכפים, אך הם עושים את עבודתם נאמנה: מנפחים בלונים, שרים את "דרך השלום" בח' ובע' מלאכותיות ובגדול די הורגים את הווייב עם המורלים שלהם. נחזור אליהם אחר כך.

האוטובוס עוצר בשוק אשדוד שבצמוד לחוף הים. חברי הכנסת שהצטרפו לסיבוב בשוק הם יואל חסון (שריון של לבני), מיכל בירן (מהבולטות שבמחנה יחימוביץ'), השריף עומר בר לב ואיש התקשורת בדימוס נחמן שי. שוק אשדוד הוא מעוז ליכודניקי במהותו, מה שהופך את הסיור של חברי המחנה הציוני להפך הגמור מסיבובי הדאווין המלהיבים שהעברתי עם מירי רגב בעפולה ובטירת הכרמל. כאן, קצת כמו הקריפס שמשוטטים באלנבי בלילות, חברי הכנסת מפריעים את שלוותם של עוברי אורח אקראיים, ואלה משתמשים בשלל תירוצים יצירתיים כדי להתחמק מהם.

"שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו בפני גבר שטוען שהוא לא מדבר עברית. "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה עם עגלה ממלמלת "מה זה השטויות האלה, אתם חוסמים את כל השוק". "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה טוענת בזריזות מפתיעה ש"היא לגמרי איתו". דקה לאחר מכן תפסתי אותה מספרת לאחת הבסטיונריות שהפעם אין בכוונתה להצביע לאף מפלגה.

תוך כדי הסיבוב בשוק אני מגניב שאלה לכל אחד מחברי הכנסת באסרטיביות עיתונאית שלימדה אותי רורי מ"בנות גילמור".

ח"כ בירן, נראה שאנשים כאן די אדישים.

"זה נכון שאנשים פה קצת אדישים. לפני דקה מישהו אמר לי שהוא עדיין לא חשב בכלל למי הוא הולך להצביע. אבל הפעם אנחנו זוכים לתמיכה גורפת בתיכונים, בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, וזה נראה מבטיח".

הקמפיין הנגטיבי החריף שלכם נגד נתניהו הוא לא סימפטום למצוקה? אולי המהפך לא ממש באוויר.

"באחד התיכונים שביקרתי בהם שאל אותי ילד חמוד 'אבל למה אתם מציקים לביבי?'. השבתי לו שאין מה לעשות, הוא ראש הממשלה המכהן, ואין דרך אחרת לעשות את זה".

ח"כ חסון, איך זה להיות בית"ריסט במפלגת העבודה?

"אני מזכיר לך שהמחנה הציוני הוא שילוב של מפלגת העבודה ומפלגת התנועה שהמטרה שלו קודם כל היא להחליף את נתניהו. השוק הזה הוא לכאורה מעוז של הליכוד, אבל אתה שומע שלאנשים כאן נמאס מביבי. אני מריח מהפך (אני מריח פלאפל – ג"פ)".

אתה נוהג להתעסק בחוקים הקשורים בעישון ובשתייה. תגיד, מה הבעיה שלך עם סיגריות ואלכוהול?

"עם אלכוהול אין לי ממש בעיה, כל עוד שותים באחריות כמובן. אבל מאז שחוקקנו את חוקי העישון אני שמח לראות שיש ירידה בקניית סיגריות. הנושא הזה הוא בעורקיי ואמשיך לעסוק בו גם בכנסת הבאה".

בזמן שפעיל המחנה הציוני מנסה לתפוס את תשומת לבו של עובר אורח אך מכניס לו בטעות את האצבע לעין, אני זורק שאלה ביטחונית לעמר בר לב, כי גם אני חושב קודם כל על החיים עצמם.

אחרי תקיפת חיזבאללה בהר דב טען הרצוג שבמאבק בטרור אין קואליציה ואופוזיציה. אז מה בעצם מבדיל את המדיניות הביטחונית שלכם מזו של הליכוד?

"יש הבדל גדול, ואני אשתמש דווקא בדוגמה שנתת. מי שתקף את חיזבאללה כנראה לא חשב שלושה צעדים קדימה. הוא לא נערך כמו שצריך לתקיפת נגד, או שהוא פשוט מפחד מנסראללה".

אז הפתרון שלכם הוא לתקוף חזק יותר?

"מדינת ישראל ידעה בעבר לעשות דברים בצורה חכמה ושקטה. לגבי חיזבאללה, או שאנחנו תוקפים ומוכנים לתגובה, או שאנחנו פשוט לא תוקפים ככה לאור היום".

לנחמן שי, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2 לשעבר, אני מפנה שאלה תקשורתית.

נחמן, מה לדעתך מייחד את הקמפיינים של מערכת הבחירות הנוכחית?

"אני חושב שהתשדירים הקצרים ברשתות החברתיות הפכו באופן סופי לבון טון. תשדירי הבחירות הישנים הם דבר שהולך ונעלם, ואני לא בטוח כמה הם רלוונטיים עדיין".

אנו חוזרים לאוטובוס של המחנה הציוני (שהוא, אגב, חלק מיוזמה של דני עטר שעליה זרקו במפלגה 350 אלף ש"ח). אלעד, מנהל השיירה, מודיע על עצירה ספונטנית בשד' רוטשילד במסיבת עיתונאים שארגנו סתיו שפיר ואיציק שמולי לכבוד פרסום דוח מבקר המדינה בנושא מחדל הדיור. אני מנצל את הזמן כדי לפלרטט עם כמה מהמכופכפות.

לפני או אחרי צבא, אתן בחופש עכשיו. למה לבזבז אותו על חלוקת פליירים?

"אני מרגישה שזה ממש חשוב. משהו אחר קורה במערכת הבחירות הזו", אומרת יעל, מודעת לחלוטין לנאיביות שבדבריה, ועם זאת בטוחה בעצמה כמו שרק משוחררת טרייה עם היסטוריה בגרעין נח"ל יכולה להיות. "אחרי השחרור אמרתי שאתרכז קצת בעצמי, אבל יש בחירות ואנחנו באמת יכולים לשנות משהו".

ברחבת הבימה שפיר ושמולי משלהבים כ־30 שמאלנים. "ביבי עשה הרבה מאוד כדי לפנות את האוהלים שלנו, ועכשיו זה הזמן שלנו לפנות אותו", אומרת שפיר. "יאיר לפיד, לקחת לנו את המחאה פעמיים", מוסיף שמולי, "פעם אחת כשלקחת לנו את המנדטים, ופעם נוספת כשנכשלת בתחום הדיור".

ידידה שחולפת בשדרה מזהה אותי בתוך גוש של פעילי המחנה הציוני. פאדיחה. אני רוצה להיפרד מהחברים החדשים שרכשתי, אבל הם בועטים כרגע בארגזים שכתוב עליהם "במקום בתים קיבלנו קרטונים". אז אני חותך הביתה דרך שד' רוטשילד עם תחושת החמצה. הרצוג הולך לשבור לילדים האלה את הלב, וכנראה שאיש לא יצליח למנוע את זה. נכון, אסקפיזם היא חוכמה קטנה, אך אקטיביזם היא חוכמה קטנה לא פחות. הכל עניין של ניסיון בארגון אחראי של השקעות רגשיות.

גם אני הייתי מכופכף פעם. הייתה לי תקווה. היא הופיעה לנוכח החלון המתנפץ של סניף בנק הפועלים בקיץ 2012, בעיצומה של חוויה אקסטטית, ונגוזה מיד בבוקר שאחרי: האדרנלין נמוג, החלון תוקן, החיים המשיכו כאילו כלום, ומשטרת ישראל פרסמה הודעות דובר שבהם לא ניתן היה למצוא אף לא משפט אחד של אמת.

[interaction id="54f6c6e023d7b1ac08907a27"]

מדרג הטרמפיסט:

החתמנו דרכון

שוק חוף אשדוד. השמנת של השווקים הישראלים.

אוכל

מיני סנדוויץ' גבינה בולגרית שחולק בנסיעה חזור והיה טעים אך לא משביע.

הווי ובידור

שכבת איתן של שבט הנשיא יוצאת למסע ים אל ים.

עצה להמשך הדרך

"הפעם צריך להצביע רק לבורא עולם" – אמרה אחת מעוברות האורח בשוק. אישה אחרת השיבה לה: "ממתי ביבי הוא בורא עולם?".

ציונות היא

להיתפס על חם באירוע של המחנה הציוני ולהגיד שאני פה בשביל הבורקסים.

• יואל חסון
• מיכל בירן
• נחמן שי
• מכופכפים
• אשדוד
• תעמולה
• הטרמפיסט
• סחים
• יצחק בוז'י הרצוג
• בחירות
• סתיו שפיר
• תל אביב
• איציק שמולי
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אני אוהד של מכבי חיפה. מעולם לא גרתי בחיפה, אני לא מכיר שם אף אחד והקבוצה מעצבנת אותי לא מעט לאחרונה. אבל בכיתה א׳ החלטתי שמכבי חיפה זה קול, וקבוצה, כמו וילון אמבטיה, היא פשוט לא דבר שמחליפים. אז כשתושבת טירת הכרמל אומרת לי שהיא תמשיך לתמוך בנתניהו רק בגלל שהיא "ליכודניקית בנשמה", אני לגמרי מבין אותה. אין טעם לחפש היגיון בפוליטיקה. מוטב לחשוב עליה כסימולציה לעולם הכדורגל: יש ספינים שנדב פרי ינתח כפי שאייל לחמן מתאר תנועה מבריקה ללא כדור, ויש מצביעים עקשניים שימשיכו לתמוך במפלגה שלהם גם לאחר אינספור אכזבות.

מירי רגב מבינה את זה היטב. ברור לה שהמפתח ללב ההמונים לא נמצא בהודעות דובר אלא בהזדהות ואהבה. היא דוברת את שפת המצביעים שלה, ומגיעה עד אליהם כדי לחבק אותם, לנשק אותם ולחבור לתמונות סלפי מיוזעות. בעיצומו של סיבוב דאווין מוצלח במיוחד במתחם ג'י בעפולה, קל להתבלבל ולחשוב שאני מתלווה למיניבוס של להקת סטילווטר מ״כמעט מפורסמים״ ולא לקרוון של הליכוד.

בקרוון, או ליתר בדיוק, בג'יפ שמסיע את הקרוון (הקרוון עצמו הוא גימיק בלבד), רגב חוטפת את הקריזה בשיחת טלפון עם אזרח שהבטיחה לסייע לו במקרה אישי עד שלחץ קצת יותר מדי ("אני שונאת אנשים כפויי טובה"), דקה לאחר מכן היא משנה את הטון כדי להתראיין לתוכנית רדיו ("בוקר טוב גואל!") ובין לבין מתרגזת משלטי חוצות של המחנה הציוני ("מה בוז׳י עשה כשר רווחה, מה?!").

לקראת כל מערכת בחירות את מחריפה את הרטוריקה שלך נגד הח"כים הערבים ותומכת בפסילה של חנין זועבי, אף שברור שהעליון ידחה אותה שוב. לא נמאס?

"אני אמרתי כבר מזמן שצריך לשנות את הרכב השופטים של בית המשפט העליון. אבל תראה, הבאנו לכך שהיועץ המשפטי אישר לחקור אותה בחשד להסתה. למי שנאמן למדינה אני בעד לתת את כל מה שאפשר. קח לדוגמה את ג'סר א זרקא, אני רוצה לעשות מרצועת החוף שם טיילת".

אבל בכנות, כשמניחים את הדעות הפוליטיות בצד, אפשר להגיד שאת וחנין זועבי לא כאלה שונות בסגנון שלכן.

"זה המזג שלי. גם לשלי יחימוביץ' וגם לזהבה גלאון יש מזג כזה, אם ראית איך הן מדברות במליאה. הבעיה היא שזועבי היא חברת כנסת שעוברת על החוק. לא ייתכן שתהיה חברת כנסת שנמצאת בקשר עם מישהו כמו עזמי בשארה".

אני בא מתל אביב, ומייצג קהילה שלא ממש מחבבת אותך (לאחר מכן אתחרט על השימוש במילה ׳קהילה׳, כשרגב תהיה משוכנעת שאני גיי ותשאל אותי באיזו שעה כדאי לה לערוך חוג בית באוויטה, ובלי קשר תכנה אותי לאורך כל היום "נציג הקהילה"). את לא יכולה להבין למה לחלק מהציבור יש בעיה עם ההתבטאויות שלך, למשל על מבקשי המקלט?

"יש כאן אמירות ברורות מאוד, ואין לי בעיה לחזור עליהן שוב, אפילו בפני נציג הקהילה! צריך להבחין בין שלוש קבוצות – עובדים זרים שבאים לכאן לעבוד בסיעוד וחקלאות וחוזרים לארצות מוצאם, פליטים, וקבוצה שלישית – שלה אני מתנגדת – של מסתננים. לכל ממשלה יש זכות לנהל מדיניות הגירה. בית המשפט עשה מעשה שלא ייעשה בעניין הזה כשהתערב בהחלטות הכנסת".

עפולה וטירת הכרמל זה אחלה, אבל למה שלא תאתגרי את עצמך ותקפצי לביקור גם בתל אביב?

"אין לי בעיה עם תל אביב, אני אוהבת לבלות בה. הייתי בשוק התקווה, בשוק הכרמל, בקרוב אני אהיה בבר של הקהילה הגאה".

אבל מה עם שדרות רוטשילד, את עדיין כועסת על מה שקרה במחאה?

"מאוד. אלה אנשים כפויי טובה. כולם התחילו לדבר על מחירי הדיור בגלל שתי היפהפיות, דפני ליף וסתיו שפיר, אבל אני התעסקתי בדברים האלה עוד הרבה קודם. דיברתי עם דפני, הגעתי לרוטשילד ואני צריכה לחטוף מים ששפכו עליי? ובזמן הזה יושבים שם חברי כנסת מהשמאל כמו ניצן הורוביץ ומקבלים כבוד".

אז לרוטשילד לא תחזרי?

"אני אחזור כשאני אחליט לחזור".

הקרוון עוצר בטירת הכרמל. רגב, בניגוד לפוליטיקאים אחרים, לא נודדת בין מפגשים שנקבעו מראש. היא פשוט נוחתת במרכז מסחרי כלשהו ומרימה לכל מי שנמצא שם. זה מתחיל בקטן: רגב יוצאת מהג'יפ, אנשים בודדים מתחילים לזהות אותה, מתלחששים ("תראי אימא, זאת מירי גרב" – הטעות במקור) ומתקרבים בהיסוס. לאחר מכן משה, האיש שכל תפקידו הוא לסחוב את הרמקול שמנגן את ג'ינגל הליכוד בריפיט, נכנס לתמונה. משה מתייחס לתפקיד שלו ברצינות רבה, ובעת שהוא מניח את הרמקול על כתפו הוא מנצל את זרועותיו כדי לבצע תנועות ריקוד תימניות. אז כבר מתגבש מאחורי רגב נחשול של אנשים: היא מתחבקת, מתנשקת, נכנסת לחנויות אקראיות כדי לעשות בלגן – והכל לפי הקצב המכשף של ג'ינגל הליכוד ("הליכוד הוא בלב, הליכוד הוא בראש, הליכוד – זה נכון!"). מניסיון אישי אני יכול להעיד שכשהשיר הזה מושמע מספיק פעמים ברצף, הוא אשכרה עובד.

בדרך לשתי התחנות הבאות, חיפה ועפולה, אני נאלץ לעבור מן הקרוון לאוטובוס של הליכוד (ה"ביביבוס", כפי שהוא מכונה בפי הפעילים). הביביבוס הוא המקום שבו מתגשמים הסיוטים הגדולים של כל מיזנתרופ: אף שיותר מחצי אוטובוס ריק לחלוטין, פעיל בשם גילי מחליט להתיישב דווקא לידי ופוצח בסמול טוק על המהפכה שהליכוד יעשה בתחום התקשורת. ברקע פעילים אחרים מנהלים ויכוח קולני על קיום האל, הוויכוח הקיומי השנוא עליי. עפולה מעולם לא הייתה כה נחשקת.

לא אוכל לספר לכם על מה שקרה בעצירה שעשתה רגב בשוק בחיפה, מאחר שנטשתי את השיירה כדי לקנות לעצמי סנדוויץ' (בקרוון, שלא כמו באוטובוס של מרצ, לא חולק שום דבר). אבל במרכז ג'י בעפולה, שם פגשה רגב את ז'קי לוי (הבן של דוד), לא היה ניתן לחמוק מגל האנשים המשולהב. פרויד טען שההמון מודרך בידי הלא מודע, ושהמצב של היחיד בתוכו הוא מצב היפנוטי. בדיוק מהסיבה הזו הכרוז בעפולה מרשה לעצמו להציף את הסבטקסט בצורה גסה כל כך: "תראו את מירי, היא מצטלמת עם כולם", הוא צועק למיקרופון. "היא מחוברת לעם, רבותיי. הליכוד זה עמחה, וזאת מירי, ככה היא רבותיי, אחת משלנו".

פה ושם נשמעים גם קולות אחרים. גבר נסער יוצא מהאוטו וצועק "רק לא ביבי! ביבי טוב רק לעשירים!". נשים ערביות מתרחקות מהשיירה במבוכה. אך התגובות הללו נבלעות בתוך פרץ משכר של אהבה בין רגב לתומכיה. האהבה הזו לא משכרת רק אותם. היא משכרת גם אותה. היא מזהה אותי ביציאה מסניף המשביר לצרכן ועוטפת אותי בחיבוק כאילו אנחנו דלוקים על אם.די במסיבה. "אתה שמאלן, אבל אתה עוד תאהב אותי", היא אומרת, ובכך משחררת לאוויר נבואת זעם איומה שלמרבה הצער עתידה להתגשם.

אחרי ההיי בא הקאם דאון – עפולה נראית שוב כמו עפולה והגיע הזמן להתחפף בזריזות. אני והעיתונאית לילי גלילי, חברה שרכשתי עוד בסיור עם זהבה גלאון, תופסים טרמפ עם אחד מפעילי הליכוד לכיוון התחנה המרכזית. הוא מדליק את הסטריאו, וממנו בוקע, איך לא, הג'ינגל של הליכוד. אבל הפעם משהו מעט שונה. לילי מתחילה לזמזם את המנגינה בקול חרישי. אני מרשה לעצמי לחבור אליה. לא חולפת דקה והכל משתחרר. אנו צועקים את המילים ומנופפים בשרוולי המעילים שלנו כאילו היו דגלי ישראל בידיה של מירי רגב. המטמורפוזה הושלמה. הליכוד הוא בלב, הליכוד הוא בראש, הליכוד – זה נכון.

[interaction id="54eded5ffea642d931411705"]

מדרג הטרמפיסט:

החתמנו דרכון

טירת הכרמל, שוק תלפיות בחיפה ומרכז ג'י בעפולה.

כיבוד קל

סנדוויץ' חביתה, שני מאפים בשני סניפים שונים של ארומה, והכל על חשבוני.

הוויי ובידור

הרמות בקרוואן, חפירות באוטובוס.

עצה להמשך הדרך

"גיא, ככה לא תגיע לגדולות" – לילי גלילי מאוכזבת מכך שבחרתי לאכול סנדוויץ' במקום להיצמד לסיבוב בשוק חיפה.

ציונות היא:

להיות בעפולה ולא לספר בדיחה אחת על גרעינים.

• תל אביב
• בחירות 2015
• מירי רגב
• הליכוד
• הטרמפיסט
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

ביום שבו סיימתי את לימודיי בתיכון הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתעורר יותר בשבע בבוקר ביום שישי. אך הבטחות עצמיות הן דבר שביר יותר מהלב של טיילור סוויפט, והנה אני קם בשבע בבוקר ביום שישי, קורא התכתבות בת 30 הודעות בקבוצת הווטסאפ של החברים שנדלקו אתמול בלילה בבלוק ויוצא לדרכי. בארבע אחר הצהריים, השעה שבה יקיצו משנתם, אני כבר אהיה אדם מוסרי מהם. כי בזמן שהם קיימו עוד אחד מטקסי ההדוניזם התל אביבי הידועים לשמצה, אני ירדתי לשטח והתלוויתי לסיור של מרצ ביישובי עוטף עזה. זאת, כמובן, בהנחה שבשעה ארבע אחר הצהריים עדיין אהיה בחיים. מעולם לא הייתי קרוב כל כך לעזה, והאצבעות שלי רועדות בכל פעם שאני מקליד את המילה הזו.

היום הזה, כפי שמתברר לי עם הזמן, הוא בסימן חזרה לתיכון, והדרך לעוטף עזה באוטובוס של מרצ לא שונה בהרבה מטיול שנתי עם הכיתה המדעית. אני תופס את המושב שליד זהבה גלאון, הלוא היא מלכת הכיתה. במושב שמאחוריי יושבות תמר זנדברג הקוליסטית ומיכל רוזין האנרגטית, שאפשר לראות לה בעיניים שהיא מתה לשיר את שיר הטלפון. אם עיסאווי פריג' היה פה, היינו מצטטים ביחד שורות מ"צ'רלי וחצי" במושב האחורי. אבל אף אחד לא מעז להעיר את עיסאווי בשבע בבוקר, ואם אשאל את רוזין "כמה ביצים?" היא עלולה להגיש נגדי תלונה על הטרדה מינית.

בזמן שאנו נהנים מסנדוויץ' באדיבות מטה מרצ, אני משוחח עם גלאון על תופעת ההצבעה הטקטית שרודפת אותם ברציפות כבר שלוש מערכות בחירות. מרצ תסתדר אמנם ללא הקולות המעטים שנודדים ממנה לרשימה הערבית המשותפת ("אני מכבדת את מי שבוחר להצביע להם", היא אומרת), אך כחמישה מנדטים שלה יושבים כרגע אצל המחנה הציוני. היה אפשר להתווכח עם המצביעים הללו על עצם הבחירה בשיקולים טקטיים, אם הטקטיקה הזו לא הייתה משוללת כל היגיון (כך או כך הרצוג יזדקק לגוש גדול מאחוריו). בכלל, המאמץ העיקש לייצר תפיסה דיכוטומית ("זה אנחנו או הוא"), המשותף הן לליכוד והן למחנה הציוני, הוא סימפטום חמור של חרדה מכך שלמעשה "אנחנו" ו"הוא" זה כמעט אותו הדבר.

"אנשים מרוצים מאיתנו, אבל הרצון להחליף את ביבי סחף קולות למחנה הציוני", גלאון אומרת לי (ב־2009 הותירה אותה הטקטיקה מחוץ לכנסת, כשמצביעי מרצ בחרו בקדימה לשווא). "אבל הציבור רואה את ההתנהלות של המחנה הציוני, ובסקרים פנימיים שלנו אנו מזהים כבר רבים שהתפכחו וחזרו אלינו. במקביל, אני מרגישה שהקמפיין שלנו עצר את הסחף של המצביעים הטקטיים. ציפי ובוז'י לא הצהירו שהם לא ישבו עם נתניהו, ולאחר התקיפה של חיזבאללה בהר דב אמר הרצוג שבמאבק בטרור אין אופוזיציה וקואליציה. ככה לא מדבר בן אדם שרוצה להחליף את השלטון".

אני צופה בסרטונים של בנט ותוהה למה דווקא הימין משתמש באירוניה ובהומור, והקמפיין שלכם לא ממש מתרומם?

"בנט סוחב גיבנת. יש לו את בצלאל סמוטריץ' ואת אורי אריאל במפלגה, אז הוא מבין שהוא מחויב להשתמש בכלים הומוריסטיים כדי להסתיר את זה. מרצ זו מפלגה עם מסורת, עם תפיסת עולם וערכים. אני לא מנסה להחביא שום דבר. אבל גם כשאתה יוצא מהקופסה, תמיד יהיו את הפיינשמייקרים שתהיה להם בעיה עם זה. על ההופעה בתוכנית של חנוך דאום, לדוגמה, קיבלתי תגובות מעורבות".

האוטובוס עוצר ליד הפאב הקיבוצי של קיבוץ נירים, שם אמור להתקיים מפגש עם תושבי האזור. אם מה שאומרים על חיי הלילה בתל אביב בתקופת מלחמת המפרץ נכון, אני משער שהפאב הזה ידע כמה טקסים הדוניסטיים משל עצמו. המבוגרים מודאגים מהרטוריקה העדינה מדי של המפלגה. הצעירים רוצים לדעת מה מרצ מתכוונת לעשות עם זכויות בעלי החיים (אגב, רשימת מרצ כוללת שלושה טבעונים בעשירייה הראשונה – זנדברג, מוסי רז ואבי דבוש). בחור בשם ערן מפר את האווירה המנומנמת ושואל בקול נסער: "למה שלא תשבו בממשלה עם בנט וביבי ותיקחו את תיק הרווחה? תדאגו לאזרח הקטן, כמו שעשה כחלון". "אופוזיציה היא לא משאת נפש," עונה גלאון, "אבל מרצ היא מפלגה שמציגה תפיסת עולם כוללת, והיא לא תשב עם אנשים שתומכים בהתנחלויות". ערן מתיישב בחזרה בכיסא, מנסה להסתיר את החיוך שמרוח על פניו. הוא בא לכאן כי הוא רוצה להצביע למרצ. הוא רק היה זקוק למעט תשומת לב.

האוטובוס יוצא מנירים לכיוון שדרות, ואני תופס את המושב שליד תמר זנדברג. ככתב הסמים הלא רשמי של העיתון אני מעמיד פנים שבכוונתי לשוחח עמה על קנאביס, אך למעשה מעניינים אותי דברים חשובים הרבה יותר. למה אנשים צריכים לקום כל כך מוקדם בימי שישי, אני שואל. "אתה צודק", היא אומרת לי, "צריך לחוקק חוק שייקרא 'חוק קדושת השישי'. זה יכול להיות אפילו חוק יסוד". היה ניסיון להרים משהו עם השנ"צ, אבל הוא לא יצא מגבולות הפייסבוק, אני אומר. "מאבק השנ"צ היה מאבק סקטוריאלי", היא משיבה. "כאן מדובר במכנה משותף חוצה סקטורים. יש לזה קשר גם למסורת יהודית". שנינו מביטים אל האופק, והמעבר שלי מעיתונות לפוליטיקה נראה מהיר מהצפוי.

בסינמטק שדרות מתקיים מפגש בין אנשי מרצ לחברי התנועה לעתיד הנגב המערבי. בתנועה, שקמה לאחר צוק איתן, חברים מאות פעילים תושבי האזור, שמאמינים שהדרך להשגת שקט בנגב המערבי חייבת לעבור דרך הסכם מדיני. "גדל פה דור שלם של ילדים שאמורים להיות ההורים והמנהיגים של מחר והם שרוטים לגמרי, כולם פוסט טראומטיים", אומר פעיל המתגורר בכפר עזה. "הנהירה ימינה כל כך חדה, שאני מרגישה שכמו ב'עליסה בארץ הפלאות' אני צריכה לרוץ כדי להישאר במקום", אומרת תושבת נוספת ומזהירה, "עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי".

בדרך חזרה הביתה אני תוהה מה לעזאזל יצא למרצ מהמסע הזה. שלוש חברות כנסת הקדישו יום שלם כדי לדבר בשני אירועים שמספר הנוכחים בכל אחד מהם לא עלה על 40. בשני האירועים מרבית הקהל היה מרצניקי מלכתחילה, ואני בספק אם הסיור הזה זיכה אותן ביותר משלושה קולות חדשים. פוליטיקה היא עבודה יבשה וסיזיפית, וגלאון איננה מהפוליטיקאים שמרבים לצאת מהקווים. היא תיפגש עם חנוך דאום אם הדוברת שלה תאמין שכך נכון לעשות (על אף שברור לשתיהן שאין לה את הסטאר קוואליטי של מירי רגב), אבל היא תעדיף ללכת אולד סקול, לקום ביום שישי בשבע בבוקר ולחרוש את הארץ כדי לגרד קולות וללטף את המשוכנעים. זו סיבה מספיק טובה לא לערוק לפוליטיקה לעולם.

[interaction id="54e472889cf6a70335ad2e91"]

מדרג הטרמפיסט

החתמנו דרכון

הפאב הקיבוצי בנירים (אין לי מושג מה שמו, אבל משהו אומר לי שזה "הכלבויניק"), סינמטק שדרות.

כיבוד קל

סנדוויץ' אבוקדו, אפרסמון ומעדן Yolo, כנהוג במדינת אשכנז.

הווי ובידור

אם זה לא זאב רווח, זה לא בא בחשבון.

עצה להמשך הדרך

"גיא, החיים מלאי אכזבות" – העיתונאית לילי גלילי חווה את דעתה על מעדן החלב.

ציונות היא:

לנסוע לעוטף עזה ולהספיק לחזור לשנ"צ.

• שדרות
• מיכל רוזין
• זהבה גלאון
• עוטף עזה
• הטרמפיסט
• תמר זנדברג
• מרצ
• בחירות 2015
• תל אביב
• עירוני