להקת בנות ישראלית חדשה בשם "איי באטרפליי" מנסה לפרוץ לתודעה בימים אלו עם EP וסדרה חדשה ב-HOT, וזה שלח את אבישי סלע אל הארכיון כדי לנסות ולפענח מדוע במשך יותר מ-50 שנה להקות בנים, להקות בנות ושאר הרכבי פופ מהונדסים אף פעם לא הצליחו כאן, למעט "היי פייב". בקיצור: זה לא אתם, זה אנחנו
פורסם במקור ב-25.10.25
עד רגע לפני שבעה באוקטובר, הפופ הישראלי – סוגה שאף פעם לא קיבלה כאן הערכה אמיתית – זכה לעדנה. זה התחיל בסטטיק ובן אל תבורי, שפרצו את השערים ושינו משהו בסאונד המקומי. אחריהם, הגיעו מרגי, נועה קירל, אנה זק ושחר טבוך – כולם הצליחו להביא משהו יותר קל דעת לאוזניים שלנו, להשתחרר מהרוקנרול ששלט בגלי האתר ולהביא משהו משוחרר יותר, מערבי יותר, פופ פשוט וקליל.
האסון והמחדל הרגו את הוייב הזה, אבל עכשיו יש סימני התעוררות מחודשים: רוברטו בן שושן החליט להקים להקת בנות חדשה, בשם "איי באטרפליי" – שסיפורה יתועד בסדרה חדשה שעולה בקרוב ב"הוט". ארבע בנות שצוותו להן יחדיו על ידי מפיק שבונה להקה יש מאין. כמה זה יצליח? ובכן, אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה כי הוא קרה הרבה פעמים בהיסטוריה המוזיקלית שלנו. אז אפשר לנחש.
בישראל יש שני סוגים של להקות (בהכללה גסה): האחד הוא להקות שקמו באופן אורגני. כלומר – חברים שהכירו אחד את השני בדרכים שונות והחליטו לצאת לדרך משותפת. מ"כוורת" שנולדה בלהקת הנח"ל, "שב"ק ס" שהתחילו כחבורת ילדים ביבנה, "משינה" שנולדה מהחברות בין יובל בנאי ושלומי ברכה או "תיסלם" שגדלה בין חברותם של דני בסן ויזהר אשדות ועוד ועוד. אבל לא עליהם באנו לדבר, אלא על הסוג השני.
והסוג השני, בוא נקרא להן "להקות רעיון" – להקות שבאות מלשון "ליהוק". מקרים שבהם מפיק רב השפעה מחליט שזה הזמן לנסות ולהדליק מחדש את הרעיון של להקת בנים/בנות/הכל ביחד – שתצית מחדש את הקהל, תכבוש את הנוער ותמכור סולד-אאוטים ביד אליהו. הבסיס – לצוות יחד אנשים שלא הכירו קודם, כדי לייצר משהו חדש ופופי. ואיכשהו, למרות ההתפתחויות הרבות במוזיקה הישראלית, הרעיון הזה חוזר על עצמו ונכשל שוב ושוב, בגלים שונים ובעטיפות אחרות.
החלוצים: מ"שוקולד מנטה מסטיק" עד "הכל עובר חביבי"
המקרה המתועד הראשון של להקת פופ ישראלית מהונדסת כזאת מתרחש ב-1972. כמו "כוורת", שתקום שנה לאחר מכן, גם היא מתחילה מהמקום שבו הבידור העברי נולד בשנים האלה – הלהקות הצבאיות. ירדנה ארזי, רותי הולצמן ותמי עזריה (שתוחלף בהמשך בידי לאה לופטין) שירתו בלהקת הנח"ל ואחרי שחרורן, כפי שקרה להרבה כשרונות, הן הוחתמו על ידי מפיק העל של התקופה, אברהם דשא (פשנל). באותה שנה ממש הופיעה הלהקה תחת הכותרת "שלישיית שוקולד מנטה מסטיק" וסיימה במקום השני בפסטיבל שירי הילדים עם "אברה קדברה". ארבע שנים לאחר מכן, הן נשלחו לייצג את ישראל באירוויזיון עם "אמור שלום", שסיים במקום שישי בהאג.
אחרי שש שנים של הצלחה לא קטנה (עם להיטים כמו "זה טוב זה טוב", "נח" עם מתי כספי וכמובן – "מי המנטה? מי המסטיק? מי השוקולד?"), ירדנה ארזי החליטה שהיא פורשת מהלהקה ועוברת לקריירה עצמאית, מה שגרם מעשית לפירוק הלהקה. היו ניסיונות לאחד אותה מחדש, אפילו עפרה חזה ז"ל גויסה לעניין לזמן קצר, אבל זה לא צלח באמת. מתוך הצורך הזה, נולדה הלהקה הבאה בתור: המפיק אבשלום רובין החליט למלא את הוואקום שהותירה "שוקולד מנטה מסטיק", והקים את "סקסטה" שפרצה לתודעה עם להיטים כמו "נולדתי לשלום", "סינדרלה" (שסיים במקום השני בקדם אירוויזיון 1981) ו"אני עושה לי מנגינות".
בין לבין, קיבלנו גם את תופעת "הכל עובר חביבי", שבשנת 1975 נוסדה במסגרת מופע משירי שנות החמישים של המפיק אמנון ברנזון (ובבימויו של צדי צרפתי). שם התאחדה סולנית להקת פיקוד מרכז, שלומית אהרון, עם שלישיית "אף אוזן גרון" (שהיתה חלק מ"ליל חניה" האגדי). הלהקה פעלה במשך לא פחות מ-27 שנים, כולל הופעה באירוויזיון 1981 עם "הלילה", ושירים כמו "החגיגה נגמרת" ו"על מדרגות הרבנות". כש"הכל עובר חביבי" סירבו (מסיבות שונות) לבצע את השיר "הללויה" – נולדה להקה מהונדסת נוספת, "חלב ודבש", שהוקמה על בסיס אותו רעיון של רביעייה (סולנית אחת ושלושה גברים) לפני האירוויזיון שהתקיים בישראל ב-1979. התוצאה היא שיר בלתי נשכח, זכייה שנייה ברציפות והצלחה גדולה בישראל וגם בעולם.
אז ככה זה התחיל: יוזמות של מפיקים (רובין, פשנל, ברנזון) שזרמו בעיקר עם המוזיקה הישראלית של התקופה. מה שנוצר, נוצר מכאן, מהלהקות הצבאיות, מהקלאסיקות העבריות, מבמות הבידור הישראליות הקיימות. ההמשך כבר יושפע הרבה יותר ממה שקורה מחו"ל.
הלהיטים: מ"מנגו" ועד "היי פייב"
באמצע שנות השמונים המוזיקה הישראלית החלה להיפתח יותר לעולם, וגל חדש של להקות פופ מהונדסות הגיע לפרקו. בשנת 1988 מחליטים מנכ"ל חברת התקליטים "הליקון" רוני בראון והמפיק שלמה שיין להקים שלישיית בנות נוסח להקת "בננהרמה" שהצליחה מאוד בבריטניה באותם ימים. מהבננה שלהם נולדה ה"מנגו" שלנו. צדי צרפתי חוזר, הפעם בתור מנהל אמנותי, ומחבר בין יסמין גמליאל, מיכל צפיר ומירי נבו. בסוף 1988 "מנגו" מוציאה סינגל כפול הכולל שני שירים – "גרה בשינקין" (שכתב יאיר לפיד) ו"מתחילה מהתחלה" שיצרה חוה אלברשטיין. שניהם הופכים ללהיטי ענק.
בקדם אירוויזיון 1989 "מנגו" מתחרה עם השיר "ידידיי" ומפסידה לגילי, גלית ו"דרך המלך". העסק לא מחזיק (או שמאמסתבך והולך), וב-1990 הלהקה מתפרקת. בשביל הקייס סטאדי הבא בתור, נצטרך לחכות ארבע שנים – ל-1994, אז המפיקים יאיר שדה וגרי ולדובסקי מחליטים להקים את "ללדין", שוב שלישיית בנות, שמוציאה להיט אחד ענק ושמו "יעקב" שמתנגן עד היום ברדיו. "ללדין" עשתה עוד כמה הופעות מעניינות, כולל בסרט "סטריפטיז" של דמי מור וגם כקולות רקע בלהיט "להתראות נעורים שלום אהבה" של משינה, אבל גם זה לא ממש עבד – כמו גם להקת "בנות יעקב" שהוקמה כיורשת החוקית שלה ונעלמה כלעומת שבאה.
וכאן, אנחנו מגיעים לרגע בזמן שבו זה עבד, וממש עבד, ואולי בפעם היחידה שבה זה עבד. בשנות התשעים צמחה בארצות הברית תופעת פופ מפלצתית: להקות בנים. חמישה גברים צעירים מסוקסים ששרים לחנים קליטים, יודעים גם לזוז על הבמה ומושכים הערצה גדולה ומצווחת בקרב נערות צעירות. "בקסטריט בויז" ו"אן סינק" החלו לפעול בשנים האלה בארה"ב, ובארץ – כמו במקרה של "מנגו" – חיפשו את התשובה הישראלית. וכך חברת "הד ארצי" מחליטה להקים את "פרויקט חמש", בפיקודו של המפיק המוזיקלי וחבר להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שי להב.
כך נולדה "היי פייב" – להקת הפופ הישראלית הטהורה והמצליחה ביותר בפורמט הזה. בשנת 1997 יצאו מייקל הרפז, אייל שחר, עידן יסקין, אייל דסאו ואמיר פיי גוטמן לאור והצליחו בצורה מטאורית, עם הופעות ענק בכל הארץ, שירים שכבשו את הרדיו (מ"אני" ועד "יום מעונן") ואלבום זהב (20 אלף עותקים) – להקת בנים כמו שלהקת בנים צריכה להיראות. מעריצות צורחות, כוכבות אמיתית שעד אז ואולי גם מאז לא ידענו. זה נמשך ארבע שנים מדהימות, כולל אחרי העזיבה של הרפז ב-1999, עד הפירוק הסופי בשנת 2000. מכאן, זה יילך וידעך.
הסוף? ישראל אינה מאמינה בפורמט
כל היוזמות שבאו לאחר מכן להחיות את פורמט להקת הבנים/בנות – אמנים יפים, שיודעים גם לרקוד וזוכים להערצת המונים – לא התקרבו אפילו לשחזר את ההצלחה המטורפת של "היי פייב". להקת "חמסה" הוציאה להיט אחד ענק בשם "אתה חייב למות עליי", אבל די נעלמה אחריו. להקות כמו "גיים בויז" ו"דיימונדז" הוקמו, ואפילו מדי פעם ייצרו כמה שירים שעבדו בפלייליסטים, אבל לא הצליחו לייצר הצלחה משמעותית לאורך זמן.
למה זה לא עבד? "היי פייב", בסופו של דבר, היתה אירוע נקודתי, מצב שבו כל הכוכבים הסתדרו בשורה. חבורת בנים מוכשרת ויפת תואר, מפיקים ומיטב הכותבים שגויסו למשימה, וגם הקהל הישראלי שחיפש משהו חדש וכיפי. אלה גם היו שנים מאוד אופטימיות בישראל, אבל כמה חודשים אחרי פירוק הלהקה פרצה האינתיפאדה השנייה. במקביל, גם הבוי-בנדז החדשים שניסו להנדס בארה"ב פחות עבדו, הקהל הפך ציני ומחודד יותר, והחל לסלוד מהפופ המתועש. תוסיפו לזה את העובדה שהרדיו המקומי שלנו היה פחות פתוח לפופ, בטח כשיש פיגוע, ותקבלו את העובדה שלהקות מהונדסות הן כבר לא ממש סחורה.
האם "איי באטרפליי" תצליח? רוברטו בן שושן כבר ידע לייצר אמנים שהתפוצצו על הבמות המרכזיות, אבל גם בגיבוי סדרת טלוויזיה זה לא יהיה קל. האוזן הישראלית פחות סבלנית ללהקות שנוצרות יש מאין. גם באופן כללי, זאת לא תקופה של להקות חדשות, והפלייליסט מלא בעיקר בזמרים וזמרות בודדים, לרוב גם כאלה שכותבים את שיריהם. נדמה שהרצון הברור של הקהל הוא ביצירה אותנטית.ההיסטוריה של "להקות הרעיון" אמנם מכילה כמה הבלחות של הצלחה מטאורית – אבל בסוף זה לא באמת עובד לנו ולא הופך לכוח תרבותי אמיתי. מקסימום וואן היט וונדר.
האם אפשר לעשות פופ בעברית? ברור שכן, כבר ראינו את זה קורה. אבל בפורמטים אחרים. הישראלים מעדיפים גם את הפופ שלהם מיוצרים אישיים או סולנים מבצעים, ולא מלהקות מהניילונים. המעריצות של "היי פייב" התבגרו והדור החדש כבר מוצא את המוזיקה שלו בטיקטוק ולא מחכה למפיקים ממולחים. ישראל בטח לא מחכה ללהקת בנות חדשה.
