הצד שלו, הצד שלה: למה הבחירות בארה"ב מעוררות את השמאלן המקומי?
בזמן שמצביעי בנט עושים ג'וגינג בטיילת של ההתנחלות ומצביעי לפיד מדוושים בשש בבוקר בשבת ביער בן שמן - השמאלן המקומי שם שעון לארבע בבוקר כדי לקום לעוד דיבייט בין קלינטון לטראמפ. איך הפכה מערכת הבחירות הנוכחית באמריקה לספורט הלאומי של תל אביב?
הצבעוניות של דמותו של דונלד טראמפשחררה משהו אצל הרבה ישראלים. עד הצטרפותו של האיש לנוף הפוליטיקה האמריקאית, צעיר ישראלי שמאלני שעוקב באדיקות אחרי הבחירות האמריקאיות היה מקוטלג תחת "בעל תחביב משונה", "חובב חדשות עולם" או "ערד ניר". אבל מאז שהופיע טראמפ הפכה הפוליטיקה האמריקאית לחומר שהוא בגדר מאסט ווטש. טראמפ עשה לפוליטיקה האמריקאית מה ש"משחקי הכס" עשתה לסרטי פנטזיה משעממים עם גמדים שמדברים במבטא בריטי: הוא הפך אותה לאופנתית.
לעקוב באדיקות אחרי מערכת הבחירות האמריקאית הנוכחית זה הספורט של הליברל העצלן. בזמן שמצביעי ביבי משחקים כדורגל בלילות במגרשי אספלט, מצביעי בנט עושים ג'וגינג בטיילת של ההתנחלות ומצביעי לפיד מתבזים עם מכנסי רכיבה ואופניים בשש בבוקר בשבת ביער בן שמן – השמאלן התל אביבי שם שעון לארבע בבוקר כדי לקום לעוד דיבייט בין קלינטון לטראמפ, ועוד עף על עצמו כמו שימי ריגר בחודש הפלייאוף של ה־NBA. אם לא בא לו על צפייה גלמודה, הוא יכול לרדת לבר או הקפה השכונתי ולמצוא שם את הקבועים של המקום מפרשנים את הדיבייט, ואם אין לו כוח לעקוב אחרי האנגלית – הוא מזפזפ לערוץ 2 או לערוץ 10 ונותן לנדב איילים של העולם לתרגם לו את המתרחש בדיליי כמעט נסבל.
אחד המכורים הכבדים לבחירות האלה הוא הקומיקאי אביתר חלימי, שיופיע ברביעי (9.11), כשתוצאות הבחירות כבר יהיו ידועות, במסיבת פוסט בחירות שמארגן גורי אלפי במועדון האזור. "בהתחלה הייתי צופה רק בתוכניות סאטירה בנוגע לבחירות", מתאר חלימי את שלבי הפיכתו לג'אנקי בחירות, "אבל היום אני עם MSNBC ברקע פחות או יותר כל רגע שאני בבית, וכמובן נשארתי ער לצפות בכל אחד מהדיבייטים. ביום הבחירות עצמו אני מתלבט אם לעשות מסיבה בבית עם חברים ושידור לייב בפייסבוק לבין לבכות לבד מול המסך ולצעוק בטוויטר על דן מרגלית שהוא לא יודע על מה הוא מדבר".
מגדרי בהגדרה
פנים נוספות שמככבות באולפני הטלוויזיה והאינטרנט השונים בשבועות האחרונים הן אלה של טל שניידר, בלוגרית פוליטית עצמאית והאישה מאחורי הפלוג – האתר שהקימה ואותו היא מתפעלת זה שש שנים. שניידר הייתה בעבר שליחת "מעריב" לארצות הברית, כך שסיקור הבחירות בא לה טבעי. בתור מי שחיה את המירוץ בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ, אין לה זמן למבט רפלקסיבי ביקורתי על עצם האובססיה של הישראלים לעניין. היא באה לעבוד.
"אנחנו כמו המדינה ה־51 של ארצות הברית", היא אומרת, "ולכן אין מה להתפלא על הסיקור האינטנסיבי שלנו את הבחירות שלהם. ברור לך שגם בפורטו ריקו, שהיא מדינת חסות רשמית של ארצות הברית, עוקבים אחרי הבחירות האלה באדיקות, נכון? אז אנחנו כמוהם לצורך העניין. הקהילה היהודית הכי גדולה בעולם מתגוררת בארצות הברית, קהילת היורדים הכי גדולה נמצאת שם גם כן, ושיתופי הפעולה המסחריים והאקדמיים של ישראל עם ארצות הברית גדולים יותר מאשר עם כל מדינה אחרת, אז אין מה להתפלא. את הבחירות בצרפת, למשל, לא הייתי מסקרת בבלוג שלי בהיקף כזה. מאז ינואר 2016, 80 אחוז מהעבודה שלי היא בנושא הבחירות האמריקאיות".
שניידר, 45, נשואה ואם לשלושה, עושה את הבלתי ייאמן ומצליחה להתפרנס מהבלוג העצמאי שלה. זה קורה בזכות כ־500 מנויים שמשלמים לה עבור גישה לקבוצות ווטסאפ (בהן הם מקבלים מידע על משרות פוליטיות ועל אחורי הקלעים של הפוליטיקה, ומשתתפים בראיונות עם פוליטיקאים שמתארחים בקבוצה) ובזכות הרצאות שהיא מעבירה וסיקור שהיא מספקת לכלי תקשורת שונים בתור פרילאנסרית (רשת ב', ערוץ 20, ערוץ 1 ועוד). מאז תחילת 2016 נסעה שניידר פעמיים לארצות הברית: בפברואר כדי לראות מקרוב את הפריימריז בין קלינטון לברני סנדרס, נסיעה שמימנה מכיסה ("עשיתי שם הרצאות מול קהל יהודי וזה עזר לי במימון"), וביולי, הפעם לכבוד הוועידות של הדמוקרטים ושל הרפובליקנים, במסגרת שיתוף פעולה של הפלוג עם "המקום הכי חם בגיהינום" – אתר עצמאי נוסף שגם בראשו עומדות עיתונאיות: עינת פישביין ואירית דולב. את הנסיעה השנייה מימנו, בין השאר, אתר התוכן פלייבאז וקבוצה של נשות עסקים ישראליות שמאמינות בעיתונות עצמאית ומעוניינות בסיקור מגדרי של הבחירות האמריקאיות.
מה זה אומר "סיקור מגדרי"?
"זה דבר שאני מאמינה בו לא רק בהקשר של הבחירות האלה. את הבחירות לרשויות המקומיות לפני שלוש שנים, למשל, סיקרתי עבור האתר סלונה ועשיתי פרויקט שבמסגרתו ראיינתי רק נשים שהיו מועמדות למועצות או לראשות המועצה. נסעתי בכל רחבי הארץ וראיינתי את כל עשרות הנשים שהתמודדו. בבחירות לכנסת, למשל, עמדתי מחוץ לכמה קלפיות ושאלתי רק נשים שיצאו מהקלפי מה הן הצביעו".
העובדה שהילרי קלינטון היא אישה הופכת את כל סיקור הבחירות האלה למגדרי בהגדרה?
"ממש לא. אין כמעט התבוננות מגדרית על הממד ההיסטורי של המעמד הזה – העובדה שאישה רצה לנשיאות בפעם הראשונה והיא גם מועמדת מובילה. התקשורת מתעסקת בהרבה נושאים מגדריים בגלל הדמות של טראמפ והאמירות המקוממות שלו, אבל אין לדעתי די עיסוק בגודלו של הרגע מהזווית של הילרי. תחשוב שנשים קיבלו זכות הצבעה כבר לפני 97 שנה ועדיין אנחנו רחוקים כל כך משוויון מגדרי אמיתי, והילרי היא האישה הראשונה שאשכרה מתמודדת על הנשיאות. מצד שני היא עדיין הגיעה לזה כי היא אשתו של מישהו, וגם זה דבר שלא מספיק מדברים עליו. יש הבדל גדול בין האווירה החגיגית של היבחרותו של אובמה כנשיא שחור ראשון בהיסטוריה לבין הדיבור הלא חגיגי על הילרי. נשים בגילי ומבוגרות ממני מתרגשות מהאירוע ומהעובדה שמשהו תקדימי עשוי לקרות, אבל הדור הצעיר של הנשים לא מחוברות באמת להיסטוריה של הרגע הזה".
כשאת מסתכלת על הילרי קלינטון את מרגישה שהיא ראויה להיות האישה ששוברת את תקרת הזכוכית הזאת, או שהעובדה שהיא נתפסת כבשר מבשרו של הממסד הפוליטי האמריקאי המושחת והמקורב להון מעיבה על זה?
"צריך לזכור את הגדולה של קלינטון. היא האישה הראשונה בהיסטוריה המודרנית שאמרה שזכויות נשים הן למעשה זכויות אדם, זה היה ב־1995. זו אמירה שנשמעת לנו אולי מובנת מאליה היום, אבל אז היא הייתה מכוננת. הייתי מעדיפה להיות במצב שבו יש יותר מאישה אחת שמועמדת וניתן לבחור בין כמה נשים, כי הרי ראוי שהפוליטיקה בארצות הברית ובכלל תורכב בגדול מחצי גברים וחצי נשים; ואם זה היה המצב אז השאלה שלך כלל לא הייתה נשאלת. בארץ המצב עוד יותר טוב כי יש לא מעט נשים משפיעות בפוליטיקה, אבל תחשוב שבארצות הברית מתוך 20 מתמודדים בפריימריז בשתי המפלגות – היו שתי נשים בלבד!".
את חושבת שאם קלינטון תיבחר, היא תתעסק בנושאים מגדריים, או שתשרת את החברים שלה בוול סטריט כמו שצופים למשל תומכי סנדרס?
"אני מקווה מאוד שהיא תטפל בנושאים מגדריים עולמיים, סחר בנשים למשל, שנמצא במגמת עלייה. יש יסוד להאמין שהיא תעשה את זה כי יש לה רקורד של עשייה בתחום הזה, גם ברמת העשייה וגם ברמת האנשים שהיא ממנה סביבה. מצד שני קשה לדעת מראש מה יהיה האפקט של הבחירה בה. אחרי הכל אובמה היה הנשיא השחור הראשון והבחירה בו הולידה את תנועת Black Lives Matter יותר מאשר שיפרה את מעמד השחורים בארצות הברית".
כמו נתניהו, גם טראמפ רוכב על הסנטימנט של חלקים בציבור האמריקאי נגד התקשורת וטוען שהעיתונאים מגמתיים ורודפים אותו. האמריקאים שמתחברים לדיבור הזה דומים לישראלים שנתניהו מצליח לסחוף?
"באחד הביקורים שלי בארצות הברית השנה הלכתי ברחוב בקליבלנד ופגשתי חבורה של תומכי טראמפ. הם היו אנשים בעלי מקצועות חופשיים, לא עניים. שאלתי אם אפשר לצלם אותם והם אמרו 'לא, כי את מהתקשורת, לא רוצים לשתף איתך פעולה', ורק כששמעו שאני מישראל הם הסכימו כי הניחו שהישראלים תומכים בטראמפ. שמע, טראמפ לא המציא את השנאה האמריקאית לתקשורת. כבר ב־2008 – כשנכחתי בוועידה הרפובליקנית וישבתי ביציע כזה עם כל שאר הכתבים – אחד הדוברים בוועידה הסית את הקהל נגד יציע הכתבים וכולם עשו לנו בוז מחריש אוזניים. אלה דברים שלא רואים בוועידה הדמוקרטית ולגמרי קורים בוועידת הליכוד בארץ. מה שכן, הטענה שהתקשורת בארץ שמאלנית זו שטות גמורה. העניין הוא שהסתה נגד התקשורת משרתת את הימין ואת ביבי ספציפית, וזה בחיים לא ייפסק, אפילו אם כל התקשורת באמת תהיה השופר של ביבי. הוא לא מנסה לשנות את התקשורת, הוא משתמש בה כדי להוציא אנשים לקלפיות. מה שחשוב לו זה המאבק המתמיד בתקשורת ולא באמת סוג הסיקור".
בין שהתקשורת בארץ שמאלנית או לא, מי שבעניין לצפות בשידורי הטלוויזיה בארצות הברית ביום הבחירות יחד עם שמאלנים נוספים מוזמן להגיע לקפה סוניה (סמטה אלמונית, תל אביב), שם תיערך הקרנה המונית שתתחיל בחצות בלילה שבין שלישי (8.11) לרביעי (9.11). בתוכנית צמידי הילרי שמקנים פרסים אלכוהוליים (כמו צ'ייסר על כל מדינה שבה היא מנצחת). כשבעמדת הפרשן יתמקם אורי זכי, מנכ"ל "בצלם" ארצות הברית לשעבר. "פנו אלינו חבר'ה מצעירי מרצ וביקשו לעשות אצלנו הקרנה", מספרת הבעלים, נעמי סרוסי, "ובגלל שזה נושא שחשוב לכולנו אז זרמנו. רוב האנשים סביבי מדברים על הבחירות האלה, ולא רק אנשים בעלי תודעה פוליטית מפותחת או פמיניסטיות, אלא גם אנשים שלרוב לא מתעניינים בפוליטיקה. זה נראה לי קשור בעיקר לפרסונות שמתמודדות בבחירות האלה, שמה לעשות – פשוט יותר מעניינות מהפרסונות שיש לנו בפוליטיקה הישראלית".
