Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

הסירופ

כתבות
אירועים
עסקאות
הסמטה. צילום: נמרוד סונדרס

העוגן לא לבד: סצנת חיי הלילה בחיפה מבעבעת

העוגן לא לבד: סצנת חיי הלילה בחיפה מבעבעת

אחרי תקופת דשדוש, שבה שרדו רק המוסדות הוותיקים של חיפה, סצנת חיי הלילה בעיר התחתית מתעוררת

הסמטה. צילום: נמרוד סונדרס
הסמטה. צילום: נמרוד סונדרס

שלוש לפנות בוקר. הסירופ ריק מאדם (כמעט). רק אני, קרפדם המתקלטת (נעה לוין המקסימה) והברמן. מבושמת קלות מהערב הארוך הזה, אחרי הקוקטייל החביב עלי טובי טוניק (טובי60, עוד לוקאל פטריוט) – אני מסתכלת על הברמן בעיני עגל. אתה סוגר? "לא, מה פתאום?! יש די.ג'יי!".

זה כדי להסביר לכם את כל תמצית חיי הלילה החיפאיים. אם זה קורה, לא להפריע, פשוט לתת לזה להיות. אדיר, בעלים שותף, מספר לי שהייתה תקופה של דשדוש אי שם בשנת 2011, שבה פשוט לא היה מקום להופיע בחיפה. ואז בן ריפתין הגיע ופתח את הסירופ. ההיפסטרייה המקומית מצאה לה מקום, ואולי בעצם שם היא נולדה. במת הסירופ מזכירה את במת הלבונטין, והפופ אפ שופ מזכירה את האוגנדה.

"זה לא הבירה, זה החוויה", מסביר לי אדיר כשאני מבקשת להבין את המקום.

אבל מאז שנת 2011 הרבה חומוס הסתובב אצל אום שאקר, ומשהו בעיר התחתית מבעבע כמו קאווה בנמל תל אביב. אולי זה קשור לשיפוץ המסיבי, אולי למחאת האוהלים שפתחה לה שגרירות קטנה בחיפה, אולי בכלל למחירי השכירות בתל אביב או לרכבת הקלה, אולי לקמפוס הנמל ואולי הגיעו ימות המשיח. כך או כך, הגיע זמנה של חיפה לתבוע את מקומה כמטרופולין שוקק, מרחב אורבני שמכבד את עצמו. הפוטנציאל החיפאי המדובר מתחיל להתממש.

תקופת הדשדוש החיפאית שעליה אדיר דיבר הייתה למעשה תקופת הביניים בין הסיטי הול לוונדרבר. שיעור היסטוריה קצרצר ברשותכם על חיי הלילה החיפאיים: הדורות בחיפה מחולקים לתקופות שקשורות לאדם אחד, מוסד בפני עצמו – שלומי מנגר. ב־30 השנים האחרונות היה מנגר הבעלים של מועדונים מיתולוגיים ששמם יצא למרחקים: היי וויי (High Way), דווקא, העיר השנייה, סיטי הול. סיטי הול היה המעוז האחרון בהדר. זכורות בו הופעות אלמותיות של היאנג גודס, ניק קייב, פיית' נו מור ואחרים; אבל גם פורטיס קרע את הבמה במדרגות של שבתאי לוי, עוד לפני שהוא קרע את הבארבי. כולנו גדלנו בסיטי הול לפני שעזבנו לתל אביב. הרי זה העניין בחיפה, את עוזבת אותה בגיל 20 לתל אביב וחוזרת בגיל 35 או כשנגמר הכסף (מה שבא קודם).

בר העוגן. צילום: נמרוד סונדרס
בר העוגן. צילום: נמרוד סונדרס

וונדרבר, מעוזו הנוכחי של שלומי בחטיבת גולני 18, הוא מועדון ההופעות הגדול ביותר בעיר. הוא מארח מסיבות, החל ממסיבות הוותיקים – מי שגדלו, עזבו, חזרו, אבל סאונד הסינתיסייזרים עדיין זורם בעורקיהם ומינימל קומקפט עדיין נשמעים בחלומותיהם. תחנת חובה בטור החיפאי לכל הרכב מוזיקלי שמכבד את עצמו. רק לאחרונה הרעידו אינפקציה את הקירות עם הבקבוק עליהם. למסיבות של ג'זר קרו (Jazar Crew) מגיעים עם משקפי שמש, כי מסובבים ביטים של טכנו כבד לצד סלסולים מהלבנט, עד שעות הבוקר למחרת.

מוסדות עם ברז

בחזרה ללילה ההוא. מה שנגמר בסירופ החל סולידי הרבה יותר בשעות הערב המוקדמות. בכלל, בחיפה, כמו באירופה, מתחילים לשתות מוקדם. כמה מוקדם? עודד מהעוגן מספר לי שפינקוס האב (חוגג השנה 90), שקנה את הפאב ב־1960 ומאז מתפעל אותו, מגיע כל בוקר לפתוח את המקום בשש בבוקר. חבריו (מי שעוד נותרו בחיים) הם למעשה ה"פרלמנט" הוותיק ביותר בארץ, ומספרים על המים ששטפו את רחוב העצמאות ועל ייבוש הביצות החיפאיות. הסוד לאריכות ימים? גלנמורנג'י ביישון חבית דובדבן וסנדוויץ' רוסטביף תוצרת בית – מתכון סודי שמור בקנאות שלא השתנה זה 40 שנה.

העוגן הוא הפאב הוותיק ביותר בארץ, נוסד ב־1942 על ידי מלחים בריטים עבור תושבי חוץ שבאו לבנות את העיר. הוא רק אחד המוסדות החיפאיים של העיר התחתית, לצד הסלמי המפופרק המדהים של קלמנס, בהמשך רחוב הנמל; הסנדק במבנה הרכבת שנושק למסילה עם האינטרקום ובר הסיגרים המשובח וכן מעיין הבירה המיתולוגי. אלו מוסדות בעלי ותק דו ספרתי. פאבים שלא השתנו שנים, וכעת זוכים להערכה שלה הם ראויים. מתיישבים ומגישים לך בייגלה או זיתים, מדליקים לך את הסיגריה, התפריט לא מתחנף וממש לא פוליטיקלי קורקט, וזה עשוי לאתגר את רמות הכולסטרול והסוכר בדם שלכם. יש מבחר וויסקי לרציניים בלבד, וברז גינס לכל הפחות.

ליברה החדש. צילום: נמרוד סונדרס
ליברה החדש. צילום: נמרוד סונדרס

לצדם נפתחים בתקופה האחרונה כפטריות אחרי הגשם מקומות בילוי חדשים ועדכניים, עם קריצה וכבוד למוסדות השכנים. הניגודיות הזו בין החדש והטרנדי ובין הישן והממוסד מתקיימת בחיפה בקלילות וברורה מאליה – כמו שהים נפגש עם ההר.

רוק קלאסי וחדש מנוגן בדוברין חדשות ללילות; האורבן, אפל יותר בעיצוב והמוזיקה בהתאם – גל חדש ואלטרנטיב; בסמטה ביום טוב הופעות ללא במה, קטנטנות ומאתגרות; הסטודנטים מהטכניון שזוכרים לאלי'ס חסד נעורים מימיו בנווה שאנן, פוקדים אותו באופן קבוע; תדע כל אם עברייה שאת הסטודנטים לרפואה אפשר למצוא בבר גלים – הקואופרטיב החברתי בבת גלים שזוכה להצלחה אדירה ומארח הופעות והרצאות. ההיפסטרייה מבלה בסירופ ובבית גלריה, ובמרתף מסיבות ענקי של מוזיקה אלקטרונית; בסיינט אתיאן מוזיקה ערבית חדשה, פותחים שולחן ונרגילה ברחוב מחוץ למקום, ואם יהיה לכם מזל תוכלו להגיע בשעה שכולם כבר רוקדים על השולחנות.

עוד 30 שנה אקח את הנכדים לטיול בעיר התחתית, וכמו בשיר של קוואמי אספר להם שאני הייתי שם, כשהכל התעורר.

אין במה, יש הופעות. הסמטה. צילום: נמרוד סונדרס
אין במה, יש הופעות. הסמטה. צילום: נמרוד סונדרס

חצי ליטר ב־28 ש"ח

בין רחוב נתנזון לרחוב הבנקים, הסינקופה בקרוב חוגג עשור. הסינקופה הוא מעין קמע לכל אמן מתחיל. בקומת הבר עם כובע או על הבמה האינטימית בקומה השנייה – הסינקופה הוא ה־מקום לבדוק את הקהל לטרום בכורה, הרצה לאלבום הבא, או סתם לנסות חומרים חדשים, אבל משם, כמה שאופייני לחיפה, רק עולים למעלה. עצרתי לדרינק קצר, שם סיפרו לי איה ונורית, בעלות המקום, את האגדה על שני זרים גמורים שנכנסו למקום בערב אחד לפני חמש שנים והציעו להן לערוך ערב מרתון של הופעות אקוסטיות. קראו לזה חיפולק. הערב הצליח מעל למצופה והמשיך עוד שנתיים במתכונת מתרחבת לפאבים נוספים באזור. היום יש את חיפה100לייב, שלושה ערבים למטיבי לכת (על סניקרס כמובן), 100 אמנים, נהרות של בירה והררי בייגלה.

הפסקול החיפאי מרשה לעצמו לדלג בין ישן לחדש בלי לחשוב פעמיים. פינק פלויד, לד זפלין והדורס הם שוכני קבע ולא תוכלו לחמוק מלהיתקל בהם באיזשהו שלב באיזשהו פאב. אבל לא רק אותם, כי לצד התותחים הכבדים, המקומות החדשים מאתגרים את הסדר הישן.

מה שהחל כתחביב אצל לאוניד, מהנדס חשמל כבן 50, הפך לקריירה. ליבירה הוא מותג הבירה שלאוניד מבשל בעצמו. אחרי שהחליט ללמד את הצפונים איך לשתות, פתח פאב באותו שם בסמטה בעיר התחתית.

לאחר הצלחת המותג בבקבוקים ברחבי העיר ומחוצה לה, החליט לאוניד שאין ברירה אלא להתרחב. הוא חבר לסלרה – מבשלת בוטיק מקיבוץ גניגר – ובימים אלו ממש, אחרי שליבירה הישן התמלא עד אפס מקום, החליטו לפתוח מקום חדש להופעות ומבטיחים שמחיר הבירה המקומית לא יעלה על 28 ש"ח לחצי ליטר. המנהל האמנותי הנבחר לליבירה החדש הוא רימוך כפיר מהבותימזוג, שמזהיר כי בכוונתו "ללכלך" את העיר בפאנק, גראג' ורוק חדש לרציניים.

ליברה החדש. צילום: נמרוד סונדרס
ליברה החדש. צילום: נמרוד סונדרס

לאט ובזהירות

בדרך למעלה אעצור במסדה לעוד קטנה. הרחוב הומה אדם, אין לדעת אם כוס הבירה שמחזיק אחד שייכת לדובי או לקפה מסדה, כולם מתערבבים עם כולם. שורה של בארים, בתי קפה, חמארות, לא משנה איך תקראו לזה. שמעתי שגם שוק תלפיות מתעורר. בחמארה של אילן, או בשמה הרשמי "תלפיות" – מתקיימות הופעות ג'אז ליד הבסטות ומוגש תפריט אקלקטי משתנה – תלוי מה הסחורה הטרייה שהגיעה הבוקר לסוחרים.

את הערב אסיים בצליעה ואעלה למעלה, לאט ובזהירות, מדרגה מדרגה. בתל אביב העקבים הסתדרו לי מצוין על האופניים. כשחזרתי לחיפה צרובה בזיכרוני הדקה הזאת שבה קשרתי את האופניים בחצר שלי (דירת 60 מ' במחיר שאתם שוכרים בתל אביב קופסת גפרורים מהודרת, בהדר קרוב למסדה, עם חצר פרטית, אמבטיה מפנקת ונוף למפרץ כמובן). התבוננתי באופניים הגדולים האלה שהיו מספרים חוויות שיכרות בין אלנבי לכיכר רבין, ליטפתי את הכידון, נפרדתי מהם בדמעה קלה. ידעתי שמעתה ואילך הם לא ילוו אותי לבילויים עוד. אבל את הגוף צריך לתחזק, הכבד מוכן למערכה, הרגליים לא מפסיקות לעבוד, והתלת ראשי ערוך למדרגות. בחיפה יוצאים לבלות בסניקרס.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אחרי תקופת דשדוש, שבה שרדו רק המוסדות הוותיקים של חיפה, סצנת חיי הלילה בעיר התחתית מתעוררת

מאתשרון גולדמן9 ביולי 2015
יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)

בית זיקוק: ריאיון עם יוני כדן, מוזיקאי מתחת לרדאר

בית זיקוק: ריאיון עם יוני כדן, מוזיקאי מתחת לרדאר

הוא עזר לעצב את סצנת המוזיקה העצמאית בתל אביב אבל גר כבר שנים בחיפה, סולד מהמיינסטרים אבל היה רוצה יותר קהל. יוני כדן מהלייבל פית/קית מוציא אלבום סולו ראשון ומעודד מוזיקאים לא לחכות לאישור מאף אחד

יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)
יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)

בהופעה של יוני כדן בסירופ בחיפה עמדו מלפנים, דבוקים לבמה, שני נערים כבני 15. הם נראו קיבוצניקים, אבל בטח היו מה שפעם קראו לו "פריקים". אחד מהם היה יחף. ברגעי הריכוז הלא רציפים שלהם הם רקדו ובהו בכדן ובגיטרה שלו, שללא ספק פתחה להם את הצ'אקרה או את השועה. מצד אחד זה מספיק, הרי כל המציל נפש אחת בישראל וגו'. מצד שני, אין שום סיבה שלא יעמדו מול הבמה הזו 200 בני 15, או אפילו 2,000, שיעשו עם הראש לצלילי שירים בעברית מדוברת על מסיבות כיתה, נסיעות באוטובוס וחוסר משמעות.

"פח האשפה של ההיסטוריה", שנשמע כמו בק המוקדם פוגש את סטיבן מלקמוס בקומונה של הנוער העובד, הוא סוג של אלבום בכורה, אף שהשם של כדן (36) מופיע כבר על עשרות אלבומים ופרויקטים בסצנת האינדי הישראלית הזעירה. כן, זעירה לעזאזל. ובתוך היקום הגמדי והמשחרר הזה כדן הוא מוזיקאי מוערך, גיטריסט אליל ויזם מכובד. בין השאר הוא ניגן בערופי שפתיים ובמורה חיילת עם דנה קסלר, והיה ממקימי הלייבל פית/קית ובית פיתקית – שילוב של קומונה ומועדון הופעות בדרום תל אביב שממש הזכיר סקוואטים באירופה, כולל בירות בחמישה שקלים, תבשילי שאריות ומדורות Indoor.

בק המוקדם פוגש את סטיבן מלקמוס (צילום: יולי גורודינסקי)
בק המוקדם פוגש את סטיבן מלקמוס (צילום: יולי גורודינסקי)

מה היה החזון מאחורי בית פיתקית?

"לא הייתי אומר שהיה חזון לבית פיתקית, אבל כן הייתה איזו גישה. דני הדר מצא את המקום בסביבות 2003, ומלכתחילה חשב על זה בהקשר של שיתוף. אחר כך ערופי שפתיים התחילו לנגן ולהופיע שם. הלייבל נתן איזו מסגרת לדברים ולאנשים שהסתובבו בבית, אבל זה התחיל מדני ומהנדיבות שלו, ואחר כך פשוט עניין עוד אנשים לעשות דברים ביחד. היה שם משהו לא הצהרתי אלא אורגני, משהו שמבוסס על פעילות ועל אהבה למוזיקה, ופחות על אידיאולוגיה. בחלק גדול מהזמן זה היה גם בית, פיזי. גרו שם אנשים ממיליארד להקות, גם אני גרתי שם, וחלקנו ציוד וידע, ניגנו והופענו והקלטנו שם. יש לי בעיקר זיכרונות מדהימים משם, כמקום שבו אתה יכול לחוות אמנות במנותק יחסית מכסף, מפוליטיקה ומאופנה. עכשיו זה כבר לא ממש קורה. יש חור בתקרה ויש יתושים".

הלייבל פית/קית קיים 15 שנה ויודעים עליו כ־15 איש, רובם מעורבים בו. זה בכלל לייבל או סתם מטרייה נוחה? מי אשם באלמוניות שלכם?

"המשמעות של לייבל הולכת וקטֵנה עם הזמן, וממילא הדבר העיקרי שהלייבל שלנו מספק הוא איזושהי ערבות הדדית או שותפות גורל. חלק מהאג'נדה שלנו מלכתחילה הייתה שאם אין כסף ואין פוטנציאל פופולריות גדול, אז אנחנו זכאים ומחויבים לחופש אמנותי ולאפשרות לומר או להשמיע דברים שאחרים לא אומרים. מצד אחד אני שמח לא להיכלל באסופת הפרווה שבדרך כלל זוכה לחשיפה, אבל בתכלס הייתי רוצה להשפיע יותר. הייתי רוצה שישמעו את האלטרנטיבה. בעיניי זה נורא שאף מבקר רוק לא כתב על האלבומים האחרונים והמעולים של אלי לס, שאם הם היו יוצאים בשנות ה־70 היו הופכים לקלאסיקות; וזה מבאס שאלעד זאב לא חורך את הרדיו וחי על תמלוגים. כיום מבקרים חושבים שהם מטיפים אם הם מגישים לציבור משהו שהוא לא ציפה לו מלכתחילה".

מאמי, אתה מרקסיסט או אנרכיסט או אנרכו־סינדיקליסט?

"מרקסיזם מרגיש לי כיום יותר כמו פיגום בדרך למשהו אחר, או כלי תיאורטי עוצמתי אבל מוגבל. הבנתי עם הזמן שכמו שרוסיה הסובייטית לא הייתה מרקסיזם או סוציאליזם טהור, כך גם עם אמריקה ביחס לקפיטליזם. הרעיונות לא קיימים בצורה הטהורה שלהם ממילא, אלא כהתגלמות מקרית ולרוב מסויטת. אני מרגיש קשור היום לאנרכו־סינדיקליזם, ולו מפני שזה כיוון שהעולם הולך אליו ממילא – אינטרנט, קהילות קטנות וכו' – אבל אני לא יכול לקרוא לעצמי אנרכיסט בכלל, לטוב ולרע, גם אם תמיד אעדיף את הצד שמתנגד לכוחנות. אני עובד, לומד באוניברסיטה ורוצה תשומת לב מהציבור לאמנות שאני עושה. אני לא חי בקומונה אוטופית, אלא עם בת הזוג שלי. זה לא כל כך נשמע כמו התנגדות לחברה ולהווה ולנורמה".

הצד שמתנגד לכוחנות. יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)
הצד שמתנגד לכוחנות. יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)

עד כמה המצב הכלכלי שלך והבחירות הכלכליות שלך משפיעות על האמנות שלך?

"זו השפעה הדדית: קיים רצון ליצור מרחק בינך לבין תעשייה שמייצרת מצד אחד קרן פלסים ומצד לא־שני אייל גולנים, כל הערוץשתייםליכודסלקום הזה. הצד השני, הפרוזאי והמתבקש הוא המגבלה הכלכלית. זה כמו מעגל סגור: אין לך כסף להקליט היי־פיי אז אתה מקליט לואו־פיי; יוצאת תוצאה גולמית שמתעדת את החדר שבו עשית את המוזיקה, את מצבך הנפשי הרגיל – אתה לא באולפן של מאות שקלים לשעה, אלא נינוח בין המאפרות והמקרר הביתי – ואתה לומד לאהוב את זה. אבל התוצאה לא יכולה להצליח יותר מדי, אז מצבך הכלכלי לא משתדרג. מנגד, כל מיני דברים שהוקלטו בתנאים אחרים, במובן מסוים מלאכותיים, נראים לך שקריים. מובן שזה לא מדויק, כי הרי חצי מהמוזיקה שאני אוהב נעשתה באולפנים גדולים ובתנאים טובים. העולם פשוט השתנה. היום גם דילן והביטלס היו נעשים הרבה פחות עשירים".

אתה ה־אדם לשאול אותו את שאלת השבוע שעבר: מה עמדתך לגבי תמיכה ממשלתית באמנות בכלל וברוקנ'רול בפרט? להזכירך, המצדדים אומרים שהכי כיף לאמנים נורבגים שמקבלים סטודיו לשנה כדי להקליט שם רחשושי עלים בלי לדאוג לכסף; והמתנגדים טוענים שתקצוב ממשלתי מנוגד לאתוס הבסיסי של הרוקנ'רול.

"כידוע, הדבקת פתרונות אירופיים לאדמה הזאת יכולה להניב תוצאות מוזרות, מה גם שהמחשבה על ועדה ממשלתית שבוחנת רוקנ'רול היא לא מחשבה נעימה כל כך. הייתי רוצה להיות פנוי להתעסק במוזיקה, הייתי רוצה לקבל כסף מהמדינה, אבל זה כל כך רחוק מהמצב הקיים שאין מה לחשוב על זה. מה שכן, אני עוסק בתחום שממילא לא עולה הרבה, אני לא צריך כלום כדי לנגן. בתיאטרון ובקולנוע זה אחרת. המדינה כן צריכה לתמוך, אבל אמנים יכולים להיות קצת יותר מתוחכמים ולהבין שזה לא כזה קיר. רוקנ'רול למרבה השמחה פטור מזה ופטור מאקדמיזציה, אבל יהיה משמח אם אנשים שעוסקים במוזיקה היו יוצאים מהפופיק שלהם ומפנטזיות הכמו־בחו"ל והקהל ההיפסטרי שלהם, ומנסים, מבלי לעשות ויתורים אמנותיים, לשכנע גם את הלא משוכנעים. גם בשמאל בישראל יש בעיה של להיות הכי צודק בין הצודקים במקום להילחם על להיות מובן גם לימין. זאת הייתה חלק מהמוטיבציה שלי לעבור לחיפה ולהקים את תיכון".

מעגל סגור. יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)
מעגל סגור. יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)

תיכון היה בר ומועדון הופעות בשיתוף יהודי־ערבי – שילוב מענג של הופעות אינדי, ערבי שירה וארכיטקטורה חיפנית מחופפת. כדן פתח אותו כשעבר לחיפה, אחרי שנגמר לו הפרק של בית פיתקית. תיכון נסגר לפני שלוש שנים.

איך העזת לעזוב את תל אביב? אתה ממליץ?

"תל אביב די נגמרה לי. המחשבה על תיכון החלה כשרציתי לעשות בית פיתקית בחיפה, ודי מהר שכנעו אותי לפתוח עסק – דבר שהיום נראה לי מטורף לחלוטין. רציתי שהמועדון לא יהיה ליהודים בלבד, ובאמת אני והשותפה שלי הצלחנו, למרות הבעיות הגדולות, שזה יהיה מקום משותף. בדיעבד זה היה מקום ממש משונה ואני חושב שהרבה מהמוזיקאים והקהל חוו שם דברים מוזרים ומעניינים. שנאתי להיות בעל עסק – זה עדיין משהו שאני מתאושש ממנו – אבל אני מאושר בחיפה. כולם נחמדים פה ואני מרגיש שדפקתי את השיטה ואני חי את הגוד לייף מתחת לרדאר. כל כך זול ויפה פה. חיפה עוזרת לי לאהוב את ישראל יותר, וזה חשוב כי המדינה מקשה עליי. כשאני אומר שאני אוהב את ישראל אני כמובן מתכוון לארץ ולאנשים, לא למדינה שהפכה לרעילה ולמקולקלת".

השקת "פח האשפה של ההיסטוריה", הצימר, חמישי 21:00. מופע פותח: אלי לס ולהקת אודיטוריום

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הוא עזר לעצב את סצנת המוזיקה העצמאית בתל אביב אבל גר כבר שנים בחיפה, סולד מהמיינסטרים אבל היה רוצה יותר קהל....

מאתשרון קנטור2 ביולי 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!