העוגן לא לבד: סצנת חיי הלילה בחיפה מבעבעת
אחרי תקופת דשדוש, שבה שרדו רק המוסדות הוותיקים של חיפה, סצנת חיי הלילה בעיר התחתית מתעוררת
שלוש לפנות בוקר. הסירופ ריק מאדם (כמעט). רק אני, קרפדם המתקלטת (נעה לוין המקסימה) והברמן. מבושמת קלות מהערב הארוך הזה, אחרי הקוקטייל החביב עלי טובי טוניק (טובי60, עוד לוקאל פטריוט) – אני מסתכלת על הברמן בעיני עגל. אתה סוגר? "לא, מה פתאום?! יש די.ג'יי!".
זה כדי להסביר לכם את כל תמצית חיי הלילה החיפאיים. אם זה קורה, לא להפריע, פשוט לתת לזה להיות. אדיר, בעלים שותף, מספר לי שהייתה תקופה של דשדוש אי שם בשנת 2011, שבה פשוט לא היה מקום להופיע בחיפה. ואז בן ריפתין הגיע ופתח את הסירופ. ההיפסטרייה המקומית מצאה לה מקום, ואולי בעצם שם היא נולדה. במת הסירופ מזכירה את במת הלבונטין, והפופ אפ שופ מזכירה את האוגנדה.
"זה לא הבירה, זה החוויה", מסביר לי אדיר כשאני מבקשת להבין את המקום.
אבל מאז שנת 2011 הרבה חומוס הסתובב אצל אום שאקר, ומשהו בעיר התחתית מבעבע כמו קאווה בנמל תל אביב. אולי זה קשור לשיפוץ המסיבי, אולי למחאת האוהלים שפתחה לה שגרירות קטנה בחיפה, אולי בכלל למחירי השכירות בתל אביב או לרכבת הקלה, אולי לקמפוס הנמל ואולי הגיעו ימות המשיח. כך או כך, הגיע זמנה של חיפה לתבוע את מקומה כמטרופולין שוקק, מרחב אורבני שמכבד את עצמו. הפוטנציאל החיפאי המדובר מתחיל להתממש.
תקופת הדשדוש החיפאית שעליה אדיר דיבר הייתה למעשה תקופת הביניים בין הסיטי הול לוונדרבר. שיעור היסטוריה קצרצר ברשותכם על חיי הלילה החיפאיים: הדורות בחיפה מחולקים לתקופות שקשורות לאדם אחד, מוסד בפני עצמו – שלומי מנגר. ב־30 השנים האחרונות היה מנגר הבעלים של מועדונים מיתולוגיים ששמם יצא למרחקים: היי וויי (High Way), דווקא, העיר השנייה, סיטי הול. סיטי הול היה המעוז האחרון בהדר. זכורות בו הופעות אלמותיות של היאנג גודס, ניק קייב, פיית' נו מור ואחרים; אבל גם פורטיס קרע את הבמה במדרגות של שבתאי לוי, עוד לפני שהוא קרע את הבארבי. כולנו גדלנו בסיטי הול לפני שעזבנו לתל אביב. הרי זה העניין בחיפה, את עוזבת אותה בגיל 20 לתל אביב וחוזרת בגיל 35 או כשנגמר הכסף (מה שבא קודם).
וונדרבר, מעוזו הנוכחי של שלומי בחטיבת גולני 18, הוא מועדון ההופעות הגדול ביותר בעיר. הוא מארח מסיבות, החל ממסיבות הוותיקים – מי שגדלו, עזבו, חזרו, אבל סאונד הסינתיסייזרים עדיין זורם בעורקיהם ומינימל קומקפט עדיין נשמעים בחלומותיהם. תחנת חובה בטור החיפאי לכל הרכב מוזיקלי שמכבד את עצמו. רק לאחרונה הרעידו אינפקציה את הקירות עם הבקבוק עליהם. למסיבות של ג'זר קרו (Jazar Crew) מגיעים עם משקפי שמש, כי מסובבים ביטים של טכנו כבד לצד סלסולים מהלבנט, עד שעות הבוקר למחרת.
מוסדות עם ברז
בחזרה ללילה ההוא. מה שנגמר בסירופ החל סולידי הרבה יותר בשעות הערב המוקדמות. בכלל, בחיפה, כמו באירופה, מתחילים לשתות מוקדם. כמה מוקדם? עודד מהעוגן מספר לי שפינקוס האב (חוגג השנה 90), שקנה את הפאב ב־1960 ומאז מתפעל אותו, מגיע כל בוקר לפתוח את המקום בשש בבוקר. חבריו (מי שעוד נותרו בחיים) הם למעשה ה"פרלמנט" הוותיק ביותר בארץ, ומספרים על המים ששטפו את רחוב העצמאות ועל ייבוש הביצות החיפאיות. הסוד לאריכות ימים? גלנמורנג'י ביישון חבית דובדבן וסנדוויץ' רוסטביף תוצרת בית – מתכון סודי שמור בקנאות שלא השתנה זה 40 שנה.
העוגן הוא הפאב הוותיק ביותר בארץ, נוסד ב־1942 על ידי מלחים בריטים עבור תושבי חוץ שבאו לבנות את העיר. הוא רק אחד המוסדות החיפאיים של העיר התחתית, לצד הסלמי המפופרק המדהים של קלמנס, בהמשך רחוב הנמל; הסנדק במבנה הרכבת שנושק למסילה עם האינטרקום ובר הסיגרים המשובח וכן מעיין הבירה המיתולוגי. אלו מוסדות בעלי ותק דו ספרתי. פאבים שלא השתנו שנים, וכעת זוכים להערכה שלה הם ראויים. מתיישבים ומגישים לך בייגלה או זיתים, מדליקים לך את הסיגריה, התפריט לא מתחנף וממש לא פוליטיקלי קורקט, וזה עשוי לאתגר את רמות הכולסטרול והסוכר בדם שלכם. יש מבחר וויסקי לרציניים בלבד, וברז גינס לכל הפחות.
לצדם נפתחים בתקופה האחרונה כפטריות אחרי הגשם מקומות בילוי חדשים ועדכניים, עם קריצה וכבוד למוסדות השכנים. הניגודיות הזו בין החדש והטרנדי ובין הישן והממוסד מתקיימת בחיפה בקלילות וברורה מאליה – כמו שהים נפגש עם ההר.
רוק קלאסי וחדש מנוגן בדוברין חדשות ללילות; האורבן, אפל יותר בעיצוב והמוזיקה בהתאם – גל חדש ואלטרנטיב; בסמטה ביום טוב הופעות ללא במה, קטנטנות ומאתגרות; הסטודנטים מהטכניון שזוכרים לאלי'ס חסד נעורים מימיו בנווה שאנן, פוקדים אותו באופן קבוע; תדע כל אם עברייה שאת הסטודנטים לרפואה אפשר למצוא בבר גלים – הקואופרטיב החברתי בבת גלים שזוכה להצלחה אדירה ומארח הופעות והרצאות. ההיפסטרייה מבלה בסירופ ובבית גלריה, ובמרתף מסיבות ענקי של מוזיקה אלקטרונית; בסיינט אתיאן מוזיקה ערבית חדשה, פותחים שולחן ונרגילה ברחוב מחוץ למקום, ואם יהיה לכם מזל תוכלו להגיע בשעה שכולם כבר רוקדים על השולחנות.
עוד 30 שנה אקח את הנכדים לטיול בעיר התחתית, וכמו בשיר של קוואמי אספר להם שאני הייתי שם, כשהכל התעורר.
חצי ליטר ב־28 ש"ח
בין רחוב נתנזון לרחוב הבנקים, הסינקופה בקרוב חוגג עשור. הסינקופה הוא מעין קמע לכל אמן מתחיל. בקומת הבר עם כובע או על הבמה האינטימית בקומה השנייה – הסינקופה הוא ה־מקום לבדוק את הקהל לטרום בכורה, הרצה לאלבום הבא, או סתם לנסות חומרים חדשים, אבל משם, כמה שאופייני לחיפה, רק עולים למעלה. עצרתי לדרינק קצר, שם סיפרו לי איה ונורית, בעלות המקום, את האגדה על שני זרים גמורים שנכנסו למקום בערב אחד לפני חמש שנים והציעו להן לערוך ערב מרתון של הופעות אקוסטיות. קראו לזה חיפולק. הערב הצליח מעל למצופה והמשיך עוד שנתיים במתכונת מתרחבת לפאבים נוספים באזור. היום יש את חיפה100לייב, שלושה ערבים למטיבי לכת (על סניקרס כמובן), 100 אמנים, נהרות של בירה והררי בייגלה.
הפסקול החיפאי מרשה לעצמו לדלג בין ישן לחדש בלי לחשוב פעמיים. פינק פלויד, לד זפלין והדורס הם שוכני קבע ולא תוכלו לחמוק מלהיתקל בהם באיזשהו שלב באיזשהו פאב. אבל לא רק אותם, כי לצד התותחים הכבדים, המקומות החדשים מאתגרים את הסדר הישן.
מה שהחל כתחביב אצל לאוניד, מהנדס חשמל כבן 50, הפך לקריירה. ליבירה הוא מותג הבירה שלאוניד מבשל בעצמו. אחרי שהחליט ללמד את הצפונים איך לשתות, פתח פאב באותו שם בסמטה בעיר התחתית.
לאחר הצלחת המותג בבקבוקים ברחבי העיר ומחוצה לה, החליט לאוניד שאין ברירה אלא להתרחב. הוא חבר לסלרה – מבשלת בוטיק מקיבוץ גניגר – ובימים אלו ממש, אחרי שליבירה הישן התמלא עד אפס מקום, החליטו לפתוח מקום חדש להופעות ומבטיחים שמחיר הבירה המקומית לא יעלה על 28 ש"ח לחצי ליטר. המנהל האמנותי הנבחר לליבירה החדש הוא רימוך כפיר מהבותימזוג, שמזהיר כי בכוונתו "ללכלך" את העיר בפאנק, גראג' ורוק חדש לרציניים.
לאט ובזהירות
בדרך למעלה אעצור במסדה לעוד קטנה. הרחוב הומה אדם, אין לדעת אם כוס הבירה שמחזיק אחד שייכת לדובי או לקפה מסדה, כולם מתערבבים עם כולם. שורה של בארים, בתי קפה, חמארות, לא משנה איך תקראו לזה. שמעתי שגם שוק תלפיות מתעורר. בחמארה של אילן, או בשמה הרשמי "תלפיות" – מתקיימות הופעות ג'אז ליד הבסטות ומוגש תפריט אקלקטי משתנה – תלוי מה הסחורה הטרייה שהגיעה הבוקר לסוחרים.
את הערב אסיים בצליעה ואעלה למעלה, לאט ובזהירות, מדרגה מדרגה. בתל אביב העקבים הסתדרו לי מצוין על האופניים. כשחזרתי לחיפה צרובה בזיכרוני הדקה הזאת שבה קשרתי את האופניים בחצר שלי (דירת 60 מ' במחיר שאתם שוכרים בתל אביב קופסת גפרורים מהודרת, בהדר קרוב למסדה, עם חצר פרטית, אמבטיה מפנקת ונוף למפרץ כמובן). התבוננתי באופניים הגדולים האלה שהיו מספרים חוויות שיכרות בין אלנבי לכיכר רבין, ליטפתי את הכידון, נפרדתי מהם בדמעה קלה. ידעתי שמעתה ואילך הם לא ילוו אותי לבילויים עוד. אבל את הגוף צריך לתחזק, הכבד מוכן למערכה, הרגליים לא מפסיקות לעבוד, והתלת ראשי ערוך למדרגות. בחיפה יוצאים לבלות בסניקרס.
